#
רוסיה מהלכת עלי קסם. אין לי הסבר לזה. ההתנהלות של המדינה הענקית אף פעם לא נראתה הגיונית בעיני. העם הרוסי היה נתון מאז ומעולם לשרירות-לב ההנהגה שלו, וזה לא התחיל במהפכה הבולשביקית. מזג האוויר שם איום ונורא, יותר שלג וקור ממה שסביר בעיני. אבל אני שמחה לקרוא כל ספר העוסק ברוסיה, כמעט בכל ז'אנר. למען הסר ספק – מעולם לא רציתי לבקר ברוסיה. אם יתחשק לי פתאום טיול בין אנשים זועפים, אסע לירושלים, שבינתים לא דורשת ממני ויזה ובינתים אני יכולה להסתדר בה, בערך.

סמית (מרטין קרוז) מיטיב, לדעתי, לתאר את האווירה ברוסיה של אחרי נפילת ברית המועצות. הספר פורסם לראשונה ב 2007, בארץ ב 2008. זיכרון של מנהיג שהיה "גבר גבר" וזכה "לתהילה גם בחו"ל". שאיפות של "עמך" שיהיה להם שוב "אבא", שיאמר להם איך לחיות כי קר מדי בשביל להחליט לבד. מזימות פוליטיות, משטרה מושחתת שהאינטרסים של בכיריה עומדים בראש סדר יומה, אלימות רבה בין כולם, עושר מוגזם של עשירים, עוני ועליבות הנעזרים בשתיית אלכוהול מופרזת.

ארקדי, חוקר משטרה מזן עצמאי, שהוא דמות שלא הרגישה לי אותנטית. איכשהו "עצמאי" לא נראה לי שייך לתרבות הרוסית והוא חריג בין הדמויות שסמית מתאר. לארקדי יש עבר בעייתי מאד, המגיע עד אביו הגנרל שהיה גיבור מלחמה קשוח ומעוות-רגשות, שילד הוא הדבר האחרון שהוא צריך או רוצה. יש לו הווה בעייתי לא פחות - זוגיות בעייתית והורות מאמצת בעייתית עוד יותר. היה לי קצת קשה לעקוב אחרי הסיפור שהיה מעורפל ומעורב בכל טוב.

"כסיפור מתח רווי דם ורציחות הספר בסדר" כך כתב עומר ציוני על הספר ואני מסכימה איתו. כמה חבל שהיכולת של סמית בתחקיר ויצירת אווירה אינה מתממשת, כשמדובר בטוויית סיפור. קרעי סיפורים לא מושלמים, המון דמויות שאתה לא יודע מה מטרתן, סיפורי משנה שמשתלטים על הרקע ומטשטשים את הסיפור.

אמ.לק: רקע אותנטי ומעניין לרוסיה, כתיבה טובה, סיפור ברמה נמוכה. פיספוס.

במשך עשרות שנים הדרך שבה יוצרים מהמערב הציגו את רוסיה וברית המועצות בסרטים וספרים הייתה שטחית ורדודה, תמיד שיחקו אותם אמריקאים שלמדו בעל פה כמה משפטים עם מבטא מחריד, כל הרוסים תמיד היו קומוניסטים אכזריים ושיכורים ותמיד קר ומושלג בכל מקום. הדרך שבה הספר מציג את רוסיה של שנות ה-90 הקשות שלאחר פירוק ברה"מ היא קצת יותר נכונה אך יש עוד דרך ארוכה עד שתוצג תמונה מתאימה לרוסיה.

לספר יש כמה קווי עלילה טובים: בלש הוגן שצריך להתנהל במערכת אכיפת חוק מושחתת, פשעי מלחמה בצ'צ'ניה שמנסים להסתיר, אנשים שמדווחים שראו את סטאלין ברכבת התחתית, תחרות שחמט שבה משתתף שחקן צעיר ויוצא דופן ומערכת בחירות עם מועמד פופלארי חדש ומפוקפק. הבעיה העיקרית היא שכל קווי העלילה לא מתחברים היטב יחדיו, לקראת סוף הספר נראה שהגיבור היה פשוט בעל יותר מזל משכל. הוא לא שרלוק הולמס שפתר את התעלומה והוא גם לא אינדיאנה ג'ונס שהביס את הרעים. בסך הכל ספר נחמד שרצוי לקרוא אותו עם קצת ידע מראש על רוסיה של שנות ה-90 ותחילת ה-2000.

האמת? זה מגיע לי. כזה אני, רץ לקנות כל ספר שרק מריח סטאלין, ברית המועצות, קג"ב, גולאגים ושאר מוטיבים שמהם עושים סרטי "מישן אימפוסיבל" או לחילופין - משחקי Call of Duty...
אבל כמו שכתבו כבר לפני (עומר ציוני ליתר דיוק) – "לא ברור לי מדוע ומאיפה נלקחה הכותרת ומה הרלוונטיות שלה לסיפור".
אז אני אנסה להסביר – עם לא מעט ספויילרים – אז למי שלא קרא מומלץ לעצור כאן. במחשבה שנייה, אני קצת מקנא במי שלא קרא – לי אף אחד לא יחזיר את השבועות האחרונים (כן, אני קורא מאווווד לאט)

אז נתחיל במשחק אסוציאציות קצר. אני אזרוק מילה ונעשה מזה ספר –
רוסיה – רצח – משטרה – מכות – בבושקות – שחיתות – צ'צ'נייה – טרור – רכבת תחתית - ברית המועצות – שלג – קזינו – וודקה – חשפניות – שוב וודקה – קצת אפגניסטן – שחמט – כומתות שחורות – טיפ'לה היסטוריה – עוד וודקה – מלחמת העולם השנייה – קג"ב – עבר הווה עתיד – סטאלין (– עוד קצת וודקה).

וככה הגענו לשם "רוחו של סטאלין". לא ברור? צודקים. גם אני הפכתי את הספר תוך כדי קריאה כדי לנסות להבין את הקשר בין הכריכה האחורית לעלילת הספר.
הספר, כך נראה, מנסה לייצר מסתורין ומתח מכלום. הדמויות רדודות, העלילה מופרכת, סגירת הקצוות מטורללת לגמרי, פרטים אינפורמטיביים מ-ש-ע-מ-מ-י-ם! וגרוע מכל – הקלישאות. אוי, הקלישאות! ליקטתי עבור הקורא רשימה חלקית ביותר –

• קר ברוסיה
• מאוד קר
• המשטרה מושחתת
• גם התובע המחוזי
• גם החיילים
• דמות שהיא רופאה
• חוקר בעל חוש צדק מפותח
• מוסקבה
• וודקה
• קומוניזם
• סטאלין היה רע
• אבל גם טוב

לסיכום:
Пролетарии всех стран, соединяйтесь!
קשור? לא ממש – בדיוק כמו הספר.

תחילת הספר לא הבטיחה רבות מבחינתי. הפתיחה הייתה מבולבלת ומרוכבת מקטעים שלכאורה לא היה בינם שום קשר. רק לקראת אמצע הספר (מזל שהיה לי כח להמשיך) מתחיל הסיפור להתייצב ולהתבהר. זהו סיפור רוסי קלאסי שמרכז בתוכו הרבה וודקה, הרבה קור שלג וקרח, הרבה שמות רוסיים יחודיים, אהבה לשחמט ובעיקר את צילה של המלחמה הפטריוטית הגדולה. עד סוף הסיפור וגם אחריו לא ברור לי מדוע ומאיפה נלקחה הכותרת ומה הרלוונטיות שלה לסיפור, אבל כסיפור מתח רווי דם ורציחות - הספר בסדר. לא לרוץ לחפש בחנויות ובסיפריות, אבל בהחלט שווה טיסה ארוכה או סופשבוע משעמם.

פארק גורקי יש רק אחד.
אכזבה.
האמת היא שהספר דווקא לא רע. אבל אתה ממשיך לקרוא את הספרים של מ.ק.ס בגלל פארק גורקי, בתקווה למצוא משהו ממה שהיה שם. עד עכשיו - ללא הצלחה.

מ.ק.ס הסופר נותן לך 3 דברים: עלילה, אוירה ודמויות, כשבראשן ארקדי. הכוח שלו (ושל הספרים שלו) בנוי דווקא על 2 הדברים האחרונים. בפארק גורקי זה עבד. מאז... פחות.

אז מה לא בסדר?
הקצב - הספר מהיר מדי, ללא טעם. כאילו לראות קטעים מסרט. דברים סתם קורים. נפתחים כל מיני כיוונים שלא מתפתחים לכלום. זה בסדר כשמדובר בסיפור בלשי עם המון חשודים, אבל כאן זה נעשה לצרכי אוירה בלבד. אויר חם.

הדמויות - בפארק גורקי הייתה לדמויות נוכחות. לכל אחד הייתה אישיות משלו. כאן הכל מטושטש, מהיר. שלום זה ויקטור, הוא בלש, הוא שותה הרבה וודקה. נעים מאד. איפה זה ואיפה פאשה...

האוירה - מה מ.ק.ס מנסה לעשות, להיות קפקא? הבנו שזה רוסיה. בסדר. אז דברים שם הם קצת אחרת, יש למקום הזה ראש משלו. הגיון משלו. אבל לעשות כל דבר הפוך זה פשוט קל מדי. הספר מתנהל באוירה רדופה, מעיקה ולא הגיונית. כאילו כל רוסיה החליטה להתנכל לארקדי. סתם. וזה מגיע לדברים הכי קטנים. כל דבר שקורה - ניתן לו תגובה קפקאית. תגובה של עולם הפוך. אבל רק כשזה נוגע בארקדי. כל השאר מסתדרים מצויין.

ארקדי - בפארק גורקי מ.ק.ס יצר דמות ייחודית ומופלאה (שמחזיקה על גבה סדרת ספרים וקריירה ספרותית). ארקדי היה נסיך. פה הוא סתם לוזר. משוטט לו סתם. דברים קורים לו סתם. הכל פרנואידי ורדוף. אין כמעט שום כוח בדמות שלו רק עקשנות ונודניקיות.

ולסיום, העלילה - ארקדי חוקר. וזה אמור להיות מין ספר מתח. אז אוקיי, כנראה שיש חקירה בספר. אז כן, הייתה שם מעין חקירה. בערך. איפשהוא בין כל השוטטויות ותיאורי האוירה, יש הרגשה שמנסים לברר משהו. למה? לא ברור (לחשוב שכל הסיפור התחיל מזה ששני הבלשים לא עיכבו את הכרטיסנית - וברור שאף אחד שפוי לא היה מעכב אותה, זה פשוט כ"כ קלוש...). העיקר שבסיום (הדי הזוי) הכל נגמר בסדר.

ובכל זאת. זה ארקדי. ולפעמים (מעט מדי) הוא צץ. ואנחנו נזכרים שאנחנו אוהבים אותו.
כך שלא נזרוק את הספר. ונמשיך לקנות כל ספר חדש שיצא.
ומי יודע, אולי הברק יכה שוב.

תמונת מצב של רוסיה בהווה. אנרכיה, התפוררות חברתית וגעגוע למשהו אחר.