ביקורת ספרותית על רוחו של סטאלין מאת מרטין קרוז סמית
ספר בסדר

---

פארק גורקי יש רק אחד.
אכזבה.
האמת היא שהספר דווקא לא רע. אבל אתה ממשיך לקרוא את הספרים של מ.ק.ס בגלל פארק גורקי, בתקווה למצוא משהו ממה שהיה שם. עד עכשיו - ללא הצלחה.

מ.ק.ס הסופר נותן לך 3 דברים: עלילה, אוירה ודמויות, כשבראשן ארקדי. הכוח שלו (ושל הספרים שלו) בנוי דווקא על 2 הדברים האחרונים. בפארק גורקי זה עבד. מאז... פחות.

אז מה לא בסדר?
הקצב - הספר מהיר מדי, ללא טעם. כאילו לראות קטעים מסרט. דברים סתם קורים. נפתחים כל מיני כיוונים שלא מתפתחים לכלום. זה בסדר כשמדובר בסיפור בלשי עם המון חשודים, אבל כאן זה נעשה לצרכי אוירה בלבד. אויר חם.

הדמויות - בפארק גורקי הייתה לדמויות נוכחות. לכל אחד הייתה אישיות משלו. כאן הכל מטושטש, מהיר. שלום זה ויקטור, הוא בלש, הוא שותה הרבה וודקה. נעים מאד. איפה זה ואיפה פאשה...

האוירה - מה מ.ק.ס מנסה לעשות, להיות קפקא? הבנו שזה רוסיה. בסדר. אז דברים שם הם קצת אחרת, יש למקום הזה ראש משלו. הגיון משלו. אבל לעשות כל דבר הפוך זה פשוט קל מדי. הספר מתנהל באוירה רדופה, מעיקה ולא הגיונית. כאילו כל רוסיה החליטה להתנכל לארקדי. סתם. וזה מגיע לדברים הכי קטנים. כל דבר שקורה - ניתן לו תגובה קפקאית. תגובה של עולם הפוך. אבל רק כשזה נוגע בארקדי. כל השאר מסתדרים מצויין.

ארקדי - בפארק גורקי מ.ק.ס יצר דמות ייחודית ומופלאה (שמחזיקה על גבה סדרת ספרים וקריירה ספרותית). ארקדי היה נסיך. פה הוא סתם לוזר. משוטט לו סתם. דברים קורים לו סתם. הכל פרנואידי ורדוף. אין כמעט שום כוח בדמות שלו רק עקשנות ונודניקיות.

ולסיום, העלילה - ארקדי חוקר. וזה אמור להיות מין ספר מתח. אז אוקיי, כנראה שיש חקירה בספר. אז כן, הייתה שם מעין חקירה. בערך. איפשהוא בין כל השוטטויות ותיאורי האוירה, יש הרגשה שמנסים לברר משהו. למה? לא ברור (לחשוב שכל הסיפור התחיל מזה ששני הבלשים לא עיכבו את הכרטיסנית - וברור שאף אחד שפוי לא היה מעכב אותה, זה פשוט כ"כ קלוש...). העיקר שבסיום (הדי הזוי) הכל נגמר בסדר.

ובכל זאת. זה ארקדי. ולפעמים (מעט מדי) הוא צץ. ואנחנו נזכרים שאנחנו אוהבים אותו.
כך שלא נזרוק את הספר. ונמשיך לקנות כל ספר חדש שיצא.
ומי יודע, אולי הברק יכה שוב.

» ביקורות נוספות של stamgolesh
» ביקורות נוספות על רוחו של סטאלין