סה״כ ספר נחמד ממש וקליל לקריאה. ישנם המוןןן ספרים בסגנון הזה, ולכן לא התלהבתי במיוחד אבל הספר כן מצליח ליצור איזשהו מתח שנמשך לאורך על הספר.

הספר ממש טוב וקראתי אותו כל עוד יכולתי .
אהבתי את הכריכה, והתקציר פשוט מושך את הנוער לקנות את הספר( המיתולוגיה המודרנית מעולם לא היתה סקסית יותר)
בנוסף לכך אהבתי את לקיחת הדמויות במיתולוגיות מהעבר להווה, שיחזורן ושינוי במקצת של המיתולוגיה כך שיתאים לספר.
בהרבה ספרים דימיוניים שהעולם קסמי וכל זה אפשר לראות שפותרים בעיות שמתרחשות בעזרת קסמים וקללות ובכך נגמר הסיפור (קסנדרה קליר), ובספר הזה יש כמה קטעים כאלה שלא חיבבתי במיוחד.
ספר שמיועד לנוער בהחלט- לא עמוק, רומנטי וסקסי אך לא מעבר לנשיקות כמו בכל הספרים.
הספר נכתב בצורה ממש טובה שאין שורה שבא לך לדלג עליה, התוכן לא צפוי בכלל.
האהבה שמתוארת כל הספר אינה יכולה להתממש ומסוכמת רוב הספר בהחזקת ידיים ואי הסיפוק המיידי הזה גורם לספר לעלות ברמה.
בספר אפשר לראות שהיופי שיוחס לדמויות לא מודגש הרבה והוא לא הסיבה העיקרית (כמו בהרבה ספרי נוער) להתאהבות שמתרחשת.
אין משולש אהבה דפוק ולא אהבה ממבט ראשון (תודה לאל!!)
בקיצור , אחלה ספר- לא עמוק מידי, קליל ומהנה לקריאה.

כשהייתי בסביבות גיל 10-11, אהבתי כל ספר שקראתי, לא משנה כמה הוא היה גרוע או זוועתי.
זכור לי רק ספר אחד שהפסקתי באמצע באותה תקופה (כשף של דיו, אם אתם מתעקשים לדעת, הוא היה פשוט נוראי, הוא היה כל כך מתסכל שפשוט הפסקתי לקרוא באמצע)
למזלי, התקופה הזו חלפה לה, ודעתי השתנתה לגבי הספרים, והתחלתי לשנוא כמה מהם.
כיום יש ספרים שאני מתביישת שאפילו העזתי לחבב (עיינו ערך: אליסון נואל וספריה, כן, מודה באשמה, אהבתי אותם, עבר לי למרבה המזל).
היו ספרים שחשבתי שהם נחמדים, רובם הפכו אחרי שנה בערך לספרים השנואים עליי, וחלק קטן מהם נשארו בגדר נחמדים, היו ספרים שהיו בגדר סבירים, נראה לי שכולם הפכו אחרי זה לספרים השנואים עליי.

על מקוללים שמתי עין עוד בזמן שהייתי בתקופה שבה אהבתי כל ספר שקראתי, אני זוכרת שכמעט קניתי אותו כמה פעמים, אבל בסוף ויתרתי לטובת ספרים אחרים שרציתי יותר.
ולבסוף, שנה שעברה, יצא לי להשאיל אותו מהספרייה וסוף סוף לקרוא אותו.
מזל שקראתי את זה רק עכשיו, ועוד יותר מזל שלא קניתי אותו. באמת.

אז יש ילדה בשם הלן, היא בלונדינית (דא), היא גרה בעיירה קטנה ונידחת (מוכר לכם מאיפשהו?) וכמובן שהיא שונה מכולם, ורואה דברים מוזרים וככל הנראה יש לה כוחות או משהו כזה (וואו, איזו מקוריות!) ויום אחד מגיעה משפחה חדשה לאיזור (די, זה פשוט היה כל כך לא צפוי!) ויש במשפחה נער מתבגר (וואלה?) ובהתחלה היא והנער ההוא שונאים אחד את השני (מגלגלת עיניים) ואז, נחשו מה? הם מתאהבים! (וואו, זה אפילו פחות צפוי!).
ואם זה לא היה מספיק נדוש ומטומטם בשבילכם, אז זו אהבה אסורה.

וזה מה שאני זוכרת, כי בשלב הזה הפסקתי לקרוא, ואני ממש לא בן אדם שמפסיק ספרים באמצע.
הספר הזה נדוש, משעמם, צפוי ואידיוטי. הרגשתי כאילו קראתי אותו כבר לפחות מיליון פעמים. כאילו אלו אותן דמויות רק עם שמות שונים.

וברור לי שהילדה בת ה11 שהייתי פעם היתה מחבבת את הספר, וככל הנראה הייתה קוראת את שאר הספרים בסדרה, ואולי אפילו הייתה קונה את כולם. אבל למזלי, היא לא עשתה את זה, וחסכה לי המון זמן, שבו יכולתי לקרוא ספרים טובים יותר מזה.

אז לסיכום, אם אתם אוהבים ספרים צפויים, ממוחזרים, קיטשיים בצורה חולנית עם דמויות שטחיות ומטומטמות, זה הספר בשבילכם

ספר מקסים. רכשתי אותו לפני כשלושה שבועות, והוא מעולה.
הספר מתחיל כמו כל ספר בזמן האחרון בחורה רגילה תיכוניסטית באי בארה"ב בשם ננטקט ששום דבר לא קורה בו. היא מרגישה שונה אבל מנסה כל הזמן להעלים את זה, עד שיום אחד מגיעה לאי משפחה חדשה של שני אחים אם נשותיהם וילדיהם שהם גם הולכים לחטיבה. וכאן הכל מתקלקל, גם פה מעורבים איך שהוא אלים וכוחות וסודות אפלים. לא כמו כל הסדרות האחרות עד האמצע אנחנו במתח מה קורה. פתאום כל מיני סיפורי מיתולוגיה מסתדרים להיום.
איך העלילה מסתבכת אני מעדיפה לא לספר לאלה שעדיין לא קראו אבל הספר מותח וכיף לקרוא. לא רק לנוער, בכלל למי שאוהב עלילה של היום ופנטזיה. ממליצה מאוד. מירה

כן הוא קיטשי,וכן הוא חוזר על הרעיונות שמוצגים בספרים דומים(בלונדינית מופנמת וחתיך חדש שמגיע לבית ספר) אבל רוב הספרים משתמשים ברעיונות שממוחזרים מרוב הספרים שקדמו להם,זה לא אומר שהעלילה ירודה,או הכתיבה גרועה החכמה היא להשתמש ברעיונות הקיטשיים בצורה חכמה ושהספר לא יהפוך לזול.
קראתי המון ספרים,ספר זה הוא מבין הספרים האהובים עליי ביותר,הוא זה שגרם לי להתעניין במיתולוגיה היוונית(שהיום אני כבר לומדת) והוא משלב את הרעיונות ה"קטשיים" במידה מבוקרת שגורמת לטעם של עוד,ספר מעולה!!! ממולץ בעיקר לחובבי הפנטזיה וה"קטשיות".

אהבתי את הספר! אם כי יש פגם קטן. אבל זה לא יפריע לי לתת לו חמישה כוכבים...
אני חייבת להגיד, כשסיימתי לקרוא את הספר - עמדתי על הרגליים ומחאתי כפיים לג'וזפין אנג'ליני. הכתיבה הייתה טובה, אבל זה לא למה אהבתי את הספר. כל הקטע על אלות הגורל שמתעקשות לחזור על אותה טרגדיה נוראית בכל דור, עם הדמויות והשמות שחוזרים על עצמם והסיפור על מלחמת טרויה (לא זה עם הסוס הענק מעץ) היה פשוט גאוני! אני לא בטוחה אם הסברתי נכון ובטח שמה שאמרתי לא הסביר כמו שצריך את הגאוניות שבעלילה! (לא, אני לא מגזימה) אהבתי אהבתי אהבתי את לוקאס והלן! ואהבתי את האווירה בבית משפחת דלוס! משום מה ממש אהבתי גם את הקטור. למרות שהוא "מרושע" כביכול להלן בהתחלה, בספר השני רואים שאכפת לו ממנה, ולה אכפת ממנו. אהבתי! ממתי על זה! כל כך אהבתי את זה שכשסיימתי לא ידעתי מה לעשות עם עצמי אז קראתי את זה שוב.
ועכשיו לפגם: בספר הזה ובעיקר בספר השני, כולם ממש דואגים לכולם. נשמע מוזר אבל תקראו עד הסוף. הקטור מגונן על קלייר - מה הקשר? ג'ייסון הרבה יותר מידי דואג לכל הקטע הזה של "היא רק בת אנוש-היא לא כמונו-תפסיקי להיות כל כך אנוכית, הלן" עם קלייר. (אני מתארת בעיקר מקרים מהספר השני, לא ספוילרים.) וגם כל הקטע הזה שקייט מחבקת את הקטור בחנות העיתונים כשהוא בא לבקר והוא מרים את שתיהן באוויר - מה? היא אפילו לא פגשה אותו עד סוף הספר הראשון ולא מתארים אף מקרה שהיא פגשה אותו בספר השני עד אותו רגע! לא משנה. בכל מקרה אני יכולה להמשיך ככה לנצח אבל הביקורת גם ככה ארוכה מידי ואני מרגישה חופרת.
חוץ מזה שאהבתי מאוד את הרעיון, גם העובדה שזה היה סיפור מהמיתולוגיה היוונית ממש משך אותי! ולא, לא כי קראתי את פרסי ג'קסון והשתוקקתי לעוד מיתולוגיה ואלים מטורפים, אלא סתם כי אני אוהבת את המיתולוגיה היוונית.
עוד משהו שגרם לי להצדיע לג'וזפין היקרה שלי - היא הייתה ממש מקורית בשמות! קסנדרה, אריאדנה, קסטור, אוריון, הלן... אם כי רוב השמות בספר אלה שמות מהמיתולוגיה היוונית.. אבל עדיין!
***אזהרת ספוילר!!!!***
דבר אחרון כולם אומרים שכל הקטע הזה שהלן ולוקאס הם בני דודים זה טוויסט מיותר ושחוק ולגמרי העתקה מבני הנפילים - אבל זה ממש לא! זה ממש תרם לעלילה של הספר השני (ממש, ממש, ממש! אני לא סתם אומרת. כאילו, ממש!) וחוץ מזה הם לא באמת בני דודים אז למי אכפת.
בקיצור ולעניין, ממש אהבתי את הספר, ויכולתי להמשיך לשבח אותו ולכתוב את כל הדברים שאהבתי לנצח, אבל זה יהיה ממש ארוך. ברצינות - אני אוכל לכתוב ספר שלם שיסביר למה אני אוהבת את הספר הזה. חמישה כוכבים, לגמרי.

מיתולוגיה יוונית. שתי המילים האלה מספיקות בשביל לשכנע אותי לקרוא ספר, אז ברגע שקראתי את התקציר והבנתי שמדובר במשהו שקשור למיתולוגיה, החלטתי לקרוא אותו.
ובגלל שאין הרבה ספרים שתורגמו לעברית ומשלבים בתוכם מיתולוגיה יוונית (בואו נשים בצד את פרסי ג'קסון), אז ברור עוד יותר שאני אקרא אותו!

מכאן הביקורת עלולה להכיל ספויילרים לא כל כך הורסים אם תחליטו לקרוא את הספר ( אני רק מספרת על מקרים שקרו בספר, לא מגלה כלום על "הסודות" של הדמויות :) )

אז בהתחלה הספר היה נחמד. כמו כל ספר שהוא, הדמויות הוצגו בפנינו- מראה, גיל, חברים, משפחה וכו'..
ואז הגיע החלק שמשפחת דלוס מגיעה לאי שהלן גרה בו. ואז הלן רואה את לוקאס במסדרון בית הספר ומתנפלת עליו ומנסה להרוג אותו. יחי ההיגיון! כי כל יום יוצא לכולנו לראות בחורה מתנפלת על בחור, בלי שום סיבה נראית לעין כשאפילו הבחורה עצמה לא יודעת למה עשתה את זה.
ומה קורה אחר כך? בגלל שממש קשה לנחש, קבלו רמז- הם לא יכולים להתרחק אחד מהשנייה!
בקיצור, היא "שונאת" אותו והוא "שונא" אותה. כמה טראגי!
קורה מה שקורה, ומסתבר שהלן צריכה לבלות יותר זמן ממה שהיא חשבה ורצתה עם לוקאס ומשפחתו.

עכשיו מגיעים למשפחה של לוקאס:

1) כולם כאלה יפים ומושלמים. קצת נמאס מהספרים שבהם דמויות מתוארות ככאלה שאין בהן שום דבר רע. הם בכל זאת בני אדם (או לפחות חצי במקרה הזה), אז חייב להיות אצלם משהו לא בסדר, לא?

2)השמות. וואו, אין לי מה להגיד! לסופרת היה פרץ מקוריות כשהיא חשבה "אממ, מעניין איך אני אקרא לדמויות בספר שלי?".
הנה כמה דוגמאות שיגרמו לכם להבין למה התכוונתי: הלן (שהכוונה היא כמובן להלנה מטרויה), אריאדנה, פנדורה, קריאון, טנטלוס. כמו שאמרתי, מקורי.

3) לקח לי כמה זמן להבין מי נגד מי. מדובר בשני אחים, אחד נשוי והשני לא (לא זוכרת מה קרה לאשתו), לאחד שני ילדים ולשני שלושה. אה ויש גם אחות של שני האחים ואחר כך גם עוד אח. ונראה לי שאפילו עוד אחד (או שלא? באמת אין לי מושג)..
הקטע הוא שזה מבלבל וכשמשהו פשוט כמו קשרי משפחה מבלבלים אותך כשאתה קורא ספר.. המצב לא כל כך טוב. אבל אולי זה רק אצלי.

עכשיו נדבר קצת על התקציר שהחליטו לכתוב לספר:
"בשעה שהלן מגלה את הסודות על מוצאה ועל זהותה"- שכחו להוסיף בסוגריים שלוקח לה מעל לחצי ספר כדי לגלות את זה. אני בעד ליצור מתח בספרים, אבל יש גבול.

ועכשיו לסוגיה הכי גדולה בנושא- היחסים בין הלן ללוקאס:

"אך ייתכן שאפילו עוצמות של אֵלים-למחצה לא יספיקו כדי לעמוד בפני הכוחות שמושכים אותה ואת לוּקַאס זה אל זה – וגם מנסים להפריד ביניהם."
"לא תצליחו שלא להתאהב בהלן ובלוקאס."

אוקיי, אז מכאן אנחנו מבינים שהלן ולוקאס מתאהבים. צפוי. ועכשיו.. העלילה מסתבכת!- מהר מאוד בספר אנחנו מבינים שלוקאס עוצר בעצמו כשהוא עם הלן, ואחר כך גם מבינים למה (שוב פעם, ממש "טראגי"). הקטע הוא שכנראה בלי לשים לב הסופרת גרמה לזוג הנאהבים החמוד הזה להיות די בלתי נסבל. אני יודעת שלוקאס היה צריך לשמור על איפוק בקרב הלן, אבל די. פשוט די.
אפילו מצאתי את עצמי מתעניינת יותר בשתי דמויות משנה שכמעט ולא אמרו כלום על סיפור האהבה שלהם, שזה די מוזר כשלעצמו.

ועכשיו מגיע משפט המחץ בתקציר:

"המיתולוגיה המודרנית מעולם לא היתה סקסית יותר!"
אני לא יודעת מה ההגדרה שלהם לסקסי, אבל היא בטוח לא כמו שאני מגדירה אותה. או כמו שכל בן אדם אחר שיקרא את הספר יגדיר אותה.
אם הם קוראים לזה שמעל לחצי ספר הם מחזיקים ידיים, השיא קורה כשלוקאס רואה אותה עם כותונת לילה שלא מכסה כלום (שבכלל שייכת לבת דודה שלו- מטריד) או אחרי שהיא יוצאת מהמקלחת לבושה והוא אומר לה שכדאי שהיא תיכנס למיטה כי יש גבול לכמה הוא יכול להחזיק את עצמו- אם לזה הם קוראים סקסי אז יופי להם (וכנראה גם לכולנו), כי כל האנשים בעולם סקסיים!
אה כן, איפשהו בספר הזה יש כמה נשיקות ביניהם. שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מצפה לאיזושהי נשיקה מופרעת שתשאיר אותי חצי המומה חצי נגעלת רק מלקרוא על זה, אבל אם גרמת לנו לחכות כל הספר לרגע הזה אי אפשר לסכם את זה ככה. הם פשוט התנשקו. זהו. זה ספר לנוער, נכון, וזה נשמע מוזר (אפילו בשבילי) שאני מתלוננת על נשיקה אבל אם תקראו את זה תבינו את התסכול שלי.
אין ש-ו-ם דבר סקסי בספר הזה. כלום.

כל כך רציתי שהספר הזה יתפתח למשהו. כל כך רציתי לאהוב אותו ושהוא יגרום לי להתעצבן בזמן שאני מחכה לתרגום של ספר ההמשך. עד כמה רציתי לאהוב אותו?- מסתבר שבלי לשים לב כתבתי את השם שלו גם בספרים באנגלית שאני רוצה לקרוא ובדרך כלל זה לא קורה כי אני בודקת לכל ספר אם יצא תרגום בעברית ואפילו הספרי המשך שלו כבר נמצאים על הקינדל שלי (ועדיין לא החלטתי אם לקרוא אותם או לא. רק הזמן והשעמום שלי יגידו). במקרה, את הספר הזה שהוא הראשון בסדרה לא הצלחתי למצוא וממש התבאסתי (שוב, מיתולוגיה יוונית) אז תארו לכם כמה שמחתי כשגיליתי שהספר שאני מחזיקה ביד הוא הספר שחיפשתי הרבה זמן באנגלית [ רמז: שמחתי מאוד. אני חושבת שאפילו קפצתי משמחה. אבל זה היה לפני בערך חודש אז זה כבר נמחק מהזיכרון P: ].
ולמקרה שזה לא היה מובן מדבריי למעלה, הספר הזה לא ענה על הציפיות שלי. תחילת הספר הייתה יותר מעניינת מהאמצע ומהסוף. כשאני מתחילה ספר אני אוהבת לקחת הפסקות ולא לסיים אותו בכמה שעות (גם כי אני לא קוראת כל כך מהר וגם כי אני אוהבת "למשוך" את זמן הקריאה של כל ספר) ולקחתי הפסקה ארוכה מהספר. של כמה ימים. זה לא קורה לי בדרך כלל בספרים שאני קוראת והרגשתי שאני צריכה לסיים אותו רק כי אני כבר חייבת להחזיר אותו לספרייה אחרי זמן השאלה של חודש. חודש ימים הוא כבר נמצא אצלי ורק עכשיו סיימתי אותו!

אני באמת חושבת שעד הרגע שכתבתי את הביקורת הזו הייתה לי תחושת אכזבה מהספר, אבל רק עכשיו בסופה אני מבינה כמה הספר הזה באמת אכזב אותי מבחינת הציפיות שהיו לי ממנו. אני לא נוטה להאמין במשפט שאומר "כגודל הציפיות כך גודל האכזבות" אבל לפעמים הוא נכון, ממש כמו במקרה הזה.
אני באמת לא יודעת אם להמליץ לכם לקרוא אותו, אבל אני מניחה שהעובדה שאחותי שאלה אותי איך היה הספר ועניתי לה שהייתי יכולה להסתדר גם בלעדיו אומרת משהו.

ובכל זאת, החלטתי לתת לספר הזה שלושה כוכבים כי הוא בסדר. וזהו. בשלב מסויים הסופרת באמת גרמה לי לרצות להמשיך לקרוא את הספר, אז ניתן לה קרדיט לפחות על זה :).

חייבת להודות, שניגשתי לספר בתחושה של איכס.
פשוט כמשמעו, קראתי את התקציר, התבוננתי בכריכה ועלתה בי תחושה של מיאוס.
אין מה לעשות, נמאס מאותם הספרים על הנערה שמתגוררת באיזור נידח, מרגישה שונה אך מדחיקה את זה ו(כמובן) מתאהבת בנער המסתורי שמגיע לעיר.
אבל, למרות הכל, התחלתי לקרוא. ומעמוד לעמוד כך יותר ויותר אהבתי את זה. אהבתי את זה כל כך, שהייתי חוזרת על פסקאות שלמות וקוראת אותן שוב. ושוב. ושוב. כי זה פשוט לא נמאס.
שלא תבינו לא נכון, הספר לא ברמת כתיבה נורא גבוהה, הדמויות לא מאוד מפותחות והעלילה לא גאונית או עמוקה במיוחד.
אבל הספר סוחף, מותח וקולח. הוא פשוט כיפי. מאוד קל להזדהות עם הדמויות ולמצוא מקבילה לכל אחת מהם מהעולם האמיתי, שלנו.
לא כל כך אהבתי את הסוף והתחושה הייתה שהסופרת רק ניסתה לדחוף במכוון עוד בעיות בשביל סדרה שלמה.
בקיצור, ממש נהניתי לקרוא את הספר, ואני חושבת שלפעמים, זה קצת נחמד לקרוא ספר סתם ככה, בלי לחשוב יותר מידי.

הספר מזכיר לי בסיום הקריאה את אותה תחושה שמסיימים לקרוא את משחקי הרעב, איזה בעאסה שאין את החלק השני.
הספר הוא ממש בסגנון של דימדומים רק שהדמויות הן חצי אלים ולא ערפדיות, יש להן כישרונות מיוחדים כמו: תעופה, שמיעה אסולוטית, יכולת ריפוי וחוזק בילתי רגיל.
הלן בגיל הטיפש-עשרה תמיד חשבה שהיא פריקית ותמיד תמיד ניסתה כמה שיותר להקטין את עצמה לא להתבלט עד שמגיעה משפחת דלוס לאי שלה, משפחה שגם היא בעלת יכולות דומות לשלה, רק שהפגישה איתם גורמת לה לרצות להרוג אותם....