****


כשהייתי ילד היה לי דוד קצת מוזר. כשהיה נכנס הביתה היה קורא בקול, ״היי, אלוני, אחא!״, טופח לי על שכמי ומתקרב ומביט בי קרוב קרוב כשסקרנות בריאה נוצצת בעיניו, והבל נשימתו מדיף ניחוח מעורר תמיהה של קינמון ודג-הרינג. עם השנים, נפטר אותו איש וזכרו כמעט והתפוגג אך מטבע הלשון שטבע בשנים העתיקות ההן, ״הי, אלוני, אחא!״ דבק ונשאר והאריך ימים ושנים אחריו, ועד היום שיחות הטלפון שאני מקבל מאחי או בני דודיי נפתחות בקריאה הזו, וכולנו צוחקים לעצמנו מבלי משים.

לא. לא באמת. זה פשוט סוג המעשיות שמלוות כל משפחה. החתול שתום העין שמצא הילד הזה, ואמירה מצחיקה של הילד ההוא, מרק שנשפך באיזו ארוחת חג וקערה מיוחדת וצעצוע שעורר אימה, לכל אלה שמור מקום של חיבה בלבבות כולנו, וודאי אני, שיש לי חיבה מיוחדת לנוסטלגיה ולסיפורים-של-פעם, נהנה לחשוב על סיפורים משפחתיים כאלה ולחייך לעצמי. אבל בינינו - באמת - זה לא מעניין באמת אף אחד אחר. לא באמת. אמנם, לפעמים נמסך בסיפורים האלה קורטוב כללי יותר, משעשע יותר, ואז ראוי שיספרו בו כמו ביציאת מצרים. אבל לרוב מדובר באנקדוטות פרטיות, לא באמת חשובות, שמי ״שלא היה שם״ לא יבין לעולם למה כולם צוחקים כשבארוחה המשפחתית אמא מכניסה למרק את המצקת ואומרת ״אוי ויי״. זה מעניין בדיוק כמו שמישהו מספר לך למה הוא איחר לפגישה. לא, לא מעניין אותי שאיזה מישהו ברכבת מעד ונפלו לו תמונות פורנוגרפיות מהארנק. זה לא באמת מעניין. מדהים, אה? גם לא צילומי האינסטגרם של האוכל הצמחוני המהמם שאתם מפרסמים בפייסבוק. וכן, אני מניח שגם לא הסיפורים שאני מניח פה, לתפארתי הגרפומנית, בביקורות שאני כותב.

מאיר שלו עושה את זה לא רע, לפעמים. אבל גם הוא עולה על העצבים עד כדי כך שלא התעורר בי חשק לקרוא את השניים האחרונים שלו, למרות שאני מאוד מתרשם ממנו ונהניתי נורא מ״בביתו במדבר״, ״רומן רוסי״ או ״עשו״. ואפילו הוא לא נשאר רק בסיפורים המשפחתיים, אלא מרחיב מעבר להם אל מחוזות הסיפור והאלגוריה. אצל הגברת גינצבורג כאן, יש רק זכרונות מדושני-משהו איך היה אבא מניח את המגבעת ואיך היה מתרתח כשהיו מפילים פירורים על השולחן ואיך אמא היתה ממציאה תירוצים כדי לא לצאת לטיולים בהרים. יאללה. לא מעניין. אולי זה היה מעניין, פעם. אולי. אבל אין כאן את הרגע הזה שבו יושב הקורא עם עצמו וחושב על מה שהסיפור עושה לו. אין דו-שיח עם דבר מה גדול יותר מהסיפור שנשאר כשלעצמו. הכול מקומי, פרטי, כתוב-לא-רע אבל בהומור עבש שכבר עבר לו התאריך מזמן.

כשאני נוסע ברכבת בשעות-לא-שעות כדי להגיע או להימלט מעוד יום חדגוני, הדבר האחרון שאני רוצה לשמוע זה סיפורי-סבתא על מה היה פעם וכמה מצחיק היה הדוד ההוא עם ההרינג והקינמון.

"בבית אבי, בנעורי, כאשר ישבנו ואכלנו ואני או אחד מאחי הפכנו כוס על המפה או הפלנו סכין, היה אבי מרעים עלינו בקולו: 'אל תהיו מגעילים!'. אם הספגנו את הלחם ברוטב, היה צועק: 'אל תלקקו את הצלחות! אל תתיזו את המרק! אל תעשו כתמים!'..."

כך מתחיל הספר "לקסיקון משפחתי", שכשמו כן הוא- הלקסיקון המשפחתי המיוחד לבית משפחת לוי.
באוטוביוגרפיה המקורית הזו מגוללת נטליה גינצבורג (לבית לוי) את קורות חייה, קורות משפחתה וקורות איטליה מתחילת המאה הקודמת ועד לימי פוסט מלחמת העולם השניה.
הדגש הוא לא על השתלשלות האירועים- אם כי אירועים מכוננים צוינו שם ונדונו בהרחבה כזאת או אחרת (עד כמה שניתן להרחיב בספר קצר כל כך)- אלא על המילים. כל אותם מילים, משפטים, אמרות, היגדים, שמכורח חזרתם שוב ושוב הפכו לאבני דרך שאישיותם של המבטאים אותם. נראה לי, שכל משפחה שמתקשרת בינה לבין עצמה, עד מהרה מוצאת לעצמה את כל אותם 'ניבים משפחתיים' שרק בני המשפחה יכולים להבין את הניו-אנסינים הדקים שלהם לכל אורך הדרך. אצלנו במשפחה לדוגמא יש שיר קבוע למקרה ולא מצאת מכתבים בתיבת הדואר, עוד דקלום שמתלווה כל פעם שמישהו אומר 'אני מבין...', מילים שבאמצעותם אנחנו מביעים שמות-עצם כלליים, או ביטויים בעלמא סתם כך. כשמתבוננים בדבר היטב שמים לב כי את רוב 'אבני הדרך' הללו קובעים ההורים. זה לא מפתיע בהתחשב בעבודה שרוב השנים המכוננות בחיי הילדים, רק ההורים מחזיקים באוצר המילים, האסוציאציות והעושר התרבותי הרחב ביותר.
גם בלקסיקון המשפחתי של נטליה, רוב אבני הדרך נקבעו ע"י ההורים. הביטויים חסרי הפשרות, הבוטים וה'מחנכים' מצויים בידי האב ואילו ההיגדים הקלילים, פזורי-הדעת והרכילותיים-עסיסיים בוקעים מגרונה של האם. על אף שגם הילדים-האחים תורמים במעט ל'לקסיקון', התרומה היא משמעותית פחות.
זה מזכיר לי במעט את השיר 'ניגונים' של פניה ברגשטיין: "שתלתם ניגונים בי אימי ואבי/ ניגונים מזמורים שכוחים/ גרעינים גרעינים נשאם לבבי/ עתה הם עולים וצומחים/ עתה הם שולחים פארות בדמי/ שורשיהם בעורקי שלובים/ ניגוניך אבי ושירייך אימי/ בדופקי נעורים ושבים..." אותם מילים, משפטים, ניגונים ששותלים ההורים נטמעים בילדיהם והופכים להיות לחלק מההויה שלהם.

זה יכול היה להיות ספר נחמד גם ללא סיפור הרקע, אך במקרה הזה לסיפור הרקע מגיע כבוד משל עצמו.
המשפחה היא משפחה שמלאנית-רדיקלית בעצם ימי הלאומניות האיטלקית. שמלאנות שגם אם נטתה לסוציאליזם, נראה על פניו שהיה מכוון יותר כנגד מוסליני ותנועת הפאשיזם ופחות לטובת ערכי השיתוף (כלומר, סוציאליזם שיוויוני יותר מאשר סוציאליזם שיתופי).
על אף שלאב לא היה תפקיד מוגדר בתוך המפלגה/ המחתרת, הוא היה בקשרי ידידות אמיצים עם מנהיגיה והוגיה (בספר מסופר כיצד ראש המחתרת התאכסן אצל משפחת לוי בבית, בנתיב הבריחה שלו מהשלטונות). נטליה עצמה התחתנה עם אחד מראשי המחתרת, ליאונה גינצבורג.
מתוך הלקסיקון המשפחתי וסיפור חיי המחברים-גיבורים, אנו לומדים גם על הלקסיקון האיטלקי בתקופה האפלה של מוסליני.



ספר מומלץ. בין בגלל המילים, בין בגלל ההסטוריה, בין בגלל השילוב של השניים. הוא מתחיל משעשע, נמשך טיפה קודר בהתאם לתקופה ונגמר עם טעם טוב בפה.

תהנו.

לא צלחתי את הספר, ויתרתי באמצע, פשוט התישו אותי כל התיאורים וההיסטוריה אודות המשפחה.
שורה תחתונה-לא ספר מלהיב (לטעמי).

לא סיימתי, לא משך אותי (טובה א.)