ספר גדול. הסופרת מעבירה את חיי המצורעים באופן המוחשי ביותר לידיעת הקורא כאשר הכל משולב ברומן ענק של כמה וכמה דמויות. הסופרת עשתה עבודת מחקר על אי המצורעים אשר היה ידוע לשמצה עד בוא הגואל של התרופה למחלה. הסיפור בנוי נתבך על נתבך באומנות מיוחדת ובאותה עת מושכת ומותחת. קשה להניח את הספר בעת הקריאה. הסופרת משתמשת בכל האמצעים הספרותיים כולל אירועים מרתקים על מנת לשתף את הקורא בקורות המצורעים ובאי המצורעים אשר מהווה מוקד עליה לרגל עד להיום הזה. יש לשבח גם את התרגום שמשווה אוירה אותנטית לספר. מומלץ בכל פה.
נשארתי רק בתהייה מדוע שם הספר הגדול הזה הוא דוקא "האי של סופיה" אשר בסופו של דבר לא חיתה באי וספק אם אפילו בקרה בו. לדעתי השם היותר מתאים הינו "האי של מריה" אשר חייתה בו כחולה והשתחררה ממנו בריאה. אולי לא נקרא על שם מריה שכן לה לא היו ילדים אשר יעבירו את המסר הגדול לדורות הבאים. מכל מקום אשמח לקבל תגובות לשאלה זו ולו אפילו מן הסופרת או מהמתרגמת.
שני הגיגים בעקבות קריאת הספר:
א. אין קשר בין המחלה הקרויה צרעת שהילכה אימים על אוכלוסיית העולם עד להדברתו, לבין הצרעת הכתובה בתורתנו הקדושה שהיא אינה מחלה כי אם עונש על דבורי לשון הרע והמרפא למחלה אינו רופא אלא כהן.
ב. לידיעה! הרב אריה לוין שחי בירושלים לפני קרוב למאה שנה אשר מכונה "רב האסירים" היה מבקר באפן קבוע את חולי הצרעת שהיו מאושפזים באותה תקופה בבית החולים למצורעים בירושלים (זו אכן היתה הצרעת עליה מספר הספר). מצורעים אלו אכן היו מנודים מן החברה ואיש לא ביקר אותם מן הפחד של ההידבקות. הרב הצדיק אריה לוין לא חשש ולא פחד וביקרם באופן קבוע כאשר הוא לוקח איתו את ילדיו ונכדיו. החיים אתנו עד היום ויכולים להעיד. הוא עודד אותם ונטע בהם תקוה לעתיד טוב.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
