בזמן האחרון מופיעות הרבה ביקורות קוטלות על ספרים מז'אנר פנטזייה.
בעיקר ספריי ערפדים למיניהם.
והאמת שגם לי יצא לקרוא אחדים מהספרים האלו(דמדומים וכל וכמה חיקויים נוספים).
הבעיה היא "הסופרים"(הגרשיים נמצאים למעלה כי אי אפשר לקרוא לאנשים שממחזרים רעיונות של מישהו אחר-
ועוד בצורה מרושלת שדיי מעליבה ומזלזלת באינטליגנציה-סופרים).
הגעתי למסקנה שזהו זה!
דיי!
אי אפשר יותר!
אני לא רוצה לקרוא עוד ספרים חדשים מהז'אנר הזה!
אז המסקנה המתבקשת היא לעזוב את הערפדים החדשים, אלו שמתיימרים להיות ערפדים(כי בדיעבד, ערפדים שמנצנצים בשמש,
או ערפדים שמוגנים בעזרת תכשיטים מהשמש, זה קצת מגוחך. אפילו טיפה לא הוגן, כי איפה נוצר העניין בזה?).
ולחזור למקורות.
אני לא מתכוונת לדרקולה, ערפד בעל מורשת ענקית, אבל אין לי הרבה סבלנות בישבילו וגם לא ממש המליצו לי עליו.
לא.
אני מתכוונת לאשפית סיפורי הערפדים, ומי שבאמת מצליחה להיכנס לנפשו המיוסרת של הערפד,
בלי שזה יראה מאולץ. אני מדברת על אן רייס.
האמת היא שזה הספר הראשון שלה שקראתי(וגם הראשון שהיא כתבה מתוך סדרת ספרי ערפדים שלמה).
על הספר שמעתי(כמה לא מפתיע) מהסרט "ראיון עם הערפד".
סרט שהותיר בי רושם עצום.
תקציר-
"לואיס הערפד המיוסר הצמא לדם ולאהבה מספר לכתב צעיר על מאתיים שנות חייו הראשונות: כיצד הפך אותו הערפד לסטט לערפד, על סירובו להרוג בני אנוש כדי לשתות את דמם, על החיים בעולם של חיים-ללא-מוות ועל אהבתו היוקדת לקלודיה, שאינה גדלה לעולם. הוא מתאר בפני הכתב את מאבקיו עם לסטט, את אהבתו לארמנד ואת מסעותיו לחקר מקורם של הערפדים."
עכשיו לדמויות:
לואיס-גיבור הספר.
לואיס מספר בדרך פואטית וציורית על 200 שנות חייו כערפד, מרגע "היוולדו לחשכה".
לואיס אמנם מתייסר על הטבע הערפדי שלו, אבל משום מה זה מועבר בצורה יפהפייה ומשכנעת.
כשהוא מספר על חיי הערפדים אז הקורא לא חושב לעצמו "מה הוא בכלל מתלונן? הייתי מתחלף איתו",
אלא מבין אותו, ולא היה רוצה להתחלף איתו או להגיע למצבו. זה בכל אופן, מה שאני הרגשתי.
לואיס, להבדיל מערפדים אחרים, מרגיש חצוי בין טבעו הערפדי לבין טבעו האנושי.
כשהוא הורג מישהו, הוא בעצמו מת מבפנים. וזאת גם החולשה שלו.
בגלל התכונה הזאת הוא נפגע כ"כ הרבה פעמים בספר. ע"י האנשים(וערפדים) שהוא נקשר אליהם
וע"י עצמו.
לסטט- אני לא בטוחה איך לקטרג אותו.
קשה לי להגיד שהוא רע. אפשר להגיד על כל הדמויות, חוץ מלואיס, שהן במובן כזה או אחר רעות.
לסטט הוא דמות דיי מרושעת, ציני, בעל חוש הומור מעוות, אנוכי, בזבזן וסדיסט.
הוא סוג של התגלמות הרוע.
ואם זאת, בספר יש כמה רגעים מועטים שבו הוא חושף את הפגיעות שלו. אנושיות מסויימת.
אין ספק שהוא בין הדמויות המורכבות ביותר שנתקלתי בהן.
קלודיה- היא הצלע הנשי בסיפור.
קלודיה היא בעצם ילדה קטנה בת 6-7 שנהפכת לערפדית בגלל רגע של חולשה מצד לואיס.
רגע שהפך את חייה לסיוט נצחי וטרגדיה במובן מסויים.
היא נהיית ילדה-ערפדה יפהפייה, אבל רוצחת קטלנית.
היא מצד אחד מניפולטיבית, אגואיסטית בדברים מסויימים, אכזרית, לא אנושית,
אבל היא גם מאוד אנושית. היא יכולה להיות רגישה, שברירית ופגיעה, חכמה,
ובכלל שובת לב.
האמת היא שהאכזריות שלה מובנת.
ז"א- גם אני הייתי כועסת ושבורה אם היו הופכים אותי בגיל 6 לערפד, ללא היכולת לגדול ולהתפתח.
ארמאן- טוב, אליו פחות התחברתי.
הוא על תקן הערפד המסתורי וזה קצת מיצה את עצמו(או שאן התחילה עם זה?).
הוא אמור להיות הערפד הכי מבוגר בעולם(לפי מה שהוא אומר).
אז ככה.
קשה לי לתאר את הספר.
הוא... הוא מדהים.
אני מודה שהכתיבה בהתחלה הייתה, מבחינתי, טיפה מייגעת, אבל ככל שעוברים עוד ועוד עמוד, ככה אתה נכנס לספר.
הוא מתאר סיפור מרתק, דמויות עגולות ומלאות רבדים, נופים מהממים ועוצרי נשימה, ואוירה מכשפת.
בשונה משאר ספרי הערפדים היום, הספר הולך, פחות או יותר, לפי החוקים.
אין חסינות מהשמש, הם יכולים להיפצע ולהיפגע(אמנם הם לא מתים מצלבים ויתדות), הם יצורים הרבה יותר מחושבים
והם פשוט.... ערפדים אמתיים.
גם הספר מלא באווירה ארוטית מרתקת, מהפנטת ומדהימה, בלי שבאמת מנסים להדגיש מילים נדחפות עם השורש
ס.ק.ס.
אני ממליצה על הספר לאנשים שנמאס להם מחיקויים לערפדים, שרוצים לקרוא ספר עמוק יותר מ"אהבת אמת",
שלא מזלזל באינטליגנציה ושגורם לך לחשוב גם על המהות של ערפד ולהיות בני אלמוות והמחיר שמשלמים על כך.
![ראיון עם הערפד [מחודש]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers96/965277.jpg)














