ביקורת ספרותית על אמרתי לכם מאת יוסף (טומי) לפיד
ספר בסדר

---

כבר בשם הספר טמונה אירוניה - "אמרתי לכם" היא התשובה בבדיחה: "מה ביקש ההיפוכונדר לרשום על מצבתו?" - והספר יצא סמוך למותו של לפיד.

זכור לי שבשנות השבעים והשמונים היתה לטומי לפיד תדמית של אדם ימני, חלק מהמאפיה הימנית בתקשורת שכללה גם את חברו הטוב אפרים קישון. בשנת 79 נתקלתי בו לראשונה בטכס סיום קורס קריינים בקול ישראל, כשהוא ישב בשולחן הנואמים בתוקף תפקידו כמנכ"ל רשות השידור, ואני אמרתי לעצמי: "טוב, נלחץ יד לימני הזה, העיקר לקבל את התעודה" - והנה עם השנים קרה לו מה שקרה להרבה ימניים: הוא התפכח, נרגע, והפך לליברל מתון - שלא לומר "שמאלני". והנה בספר הנוכחי הוא כותב דברים שספק אם היה מעז להעלות על הכתב לפני עשרים או שלושים שנה, למשל: "הלב היהודי לא צריך להישאר אדיש למראה של תינוק פלסטיני פצוע, ילד פלסטיני קטוע רגל, אם פלסטינית המבכה את בניה, קשישה פלסטינית הנוברת בהריסות ביתה כדי למצוא את התרופות שלה..." (עמוד 107) - שמתם לב כמה פעמים מופיעה המלה "פלסטיני" במשפט הזה? נדמה לי שבשנות השבעים והשמונים טומי לפיד וחבריו כפרו אפילו בעצם קיומו של עם "פלסטיני". לדידם הפלסטינים היו סתם "ערבים". טוב, שיהיה. מודה ועוזב ירוחם, כמו שנאמר.


לי, אם כבר מדברים, קרה תהליך הפוך. באותן שנים שייכתי את עצמי לצד השמאלי של המפה. הבסיס לדיעותי הפוליטיות היתה האמונה שהערבים הם בני-אדם כמונו, ולכן אין הצדקה לכיבוש שאנו כופים עליהם. כל זה השתנה יום אחד, כאשר ראיתי בטלויזיה כתבה על אחד הפיגועים, (נדמה לי הפיגוע בקו 18 בירושלים). בכתבה הגיע כתב הטלויזיה אל ביתה של משפחת המחבל שפוצץ את עצמו, כדי לבשר להם על מות בנם. כשסיפר לאמו של המחבל על מה שקרה לבנה, היא חייכה חיוך רחב ואמרה משהו כמו "אני מאושרת עכשיו כמו ביום חתונתו של בני". באותו רגע הבנתי שאין, ולעולם לא יהיה דמיון ביננו לבין הערבים. אין אמא יהודיה אחת בעולם, אשר לשמע הבשורה על מותו של בנה תאמר שהיא מאושרת כמו ביום חתונתו. מאותו רגע הפסקתי להיות שמאלני. היום אני חושב שהערבים הם עם פרימיטיבי וברברי, המאמין בקדושת המוות (בניגוד לנו היהודים, המאמינים בקדושת החיים), והם לעולם יראו בנו פולשים זרים וכופרים אשר מצווה להילחם בהם (בנו) ורצוי גם לזרוק אותנו לים.


מה שהכי הדהים אותי בספר הוא הפרק שבו טומי לפיד מסכם את רשימת עשרת הרומנים הזרים שלפי דעתו אסור להחמיץ, כלומר - עשרת הספרים הטובים ביותר שקרא מאז ומעולם, והנה ברשימתו מככבים שלושה מהספרים שנמצאים גם ברשימה שאני היתי מרכיב לו התבקשתי לציין מהם עשרת הספרים הטובים ביותר שקראתי אי-פעם: "מאה שנות בדידות" מאת גבריאל גרסיה מארקס, "מילכוד 22" מאת ג'וזף הלר, ו"1984" מאת ג'ורג' אורוול (עמ 201).

» ביקורות נוספות של יקיר אביב
» ביקורות נוספות על אמרתי לכם