ביקורת ספרותית על המרגל שחזר מן הכפור מאת ג'ון לה-קארה
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שבת, 7 בדצמבר, 2013
ע"י יקיר אביב


(זהירות - האם-אמא של הספויילרים).

בהקדמה שכתב לה-קארה למהדורה החדשה שהופיעה בימים אלה במלאות 50 שנה לצאתו של הספר לאור (1963) תחת הכותרת "חמישים שנה אחרי" הוא מנסה בפעם המי-יודע-כמה להפריך את השמועות שנפוצו בדעת-הקהל העולמית עם צאתו, לפיהן מדובר בעלילה אותנטית. לחיזוק טענתו הוא מספר שכתב את הספר בגיל 30, עת שימש כסוכן זוטר (סוג של פקיד, לדבריו) של הביון הבריטי בבון, בירת גרמניה, ולפני שהוציא את כתב-היד הגיש אותו לאישור הממונים עליו. אם היה חשש בלבם שהוא מסגיר סודות מדינה, ברור שהיו מונעים את הוצאתו לאור, הוא כותב - ומסכם: עצם העובדה שהספר אושר על ידם מוכיחה שהם הסיקו שמדובר בבדיה.

מדוע ג'ון לה-קארה הוא אחד הסופרים האהובים עלי? כי הוא "גדול מהחיים", זה למה. וזה מה שמבדיל, לדעתי, בין גרפומן לבין סופר אמיתי: היכולת להיות גדול מהחיים. 99% מכותבי הספרים הם לקטני-מלים, כאלה שמצרפים מלה למלה, עד שיוצא להם מזה ספר. סופרים אמיתיים, לעומת זאת, יוצרים מהמלים יישות חדשה. ולה-קארה הוא אחד מהם.

הפעם הראשונה שניסיתי לקרוא את "המרגל שחזר מן הכפור" היתה אי-שם בשנות השבעים, אחרי שראיתי את הסרט שנעשה על פיו, בכיכובו של ריצ'רד ברטון. הסרט היה מייגע, מסובך, ובעיקר משעמם, ולמרבה האכזבה גם הספר היה כזה – מייגע ומסובך, עם שפע של פרטים קטנים אשר לא ידעתי אם הם רלוונטיים לעלילה או שאפשר לדלג עליהם – עד שבסוף נשברתי, ועזבתי את הקריאה באמצע. עכשיו, כשחזרתי אליו אחרי בערך 30 שנה, למרבה הפלא הקריאה היתה שוטפת וקולחת, והצלחתי להבין כמעט הכל. כנראה שעם הזמן אני נעשה יותר מפוקס ומסוקס.

"משני צדי הדלת היו תלויות תמונות של נערות ועל כל אחת מהן היתה מחוברת בסיכה רצועת נייר ועליה כתוב: 'לחברים בלבד. עיונים בטבע'" (עמוד 54)

הספר נכתב, כאמור, לפני חמישים שנה. האם הוא עומד במבחן הזמן? בשתי מלים: לא ממש. בעוד שתי מלים: ממש לא. המלחמה הקרה נראית היום כמו משהו פרה-היסטורי, ובעיקר מטופש – שלא לומר ילדותי. על מה בעצם התקוטטו שם? על שתי תפיסות כלכליות שונות: קומניזם מול קפיטליזם. בסופו של דבר הקפיטליזם ניצח – לא בגלל שהוא צודק יותר, אלא בגלל שהוא מונע מאהבת האדם, מהערכתו כיוצר בוגר המסוגל לדאוג לעצמו – בעוד הקומוניזם נובע מדיכוי האדם, מהתייחסות אליו כאל בורג במכונה, כמי שאינו יודע מה טוב בשבילו.

הספר, אם כן, מספר את סיפורה של המלחמה הקרה כפי שהוא משתקף במאבק בין שתי רשתות ביון אויבות. מצד אחד רשת הביון הבריטית, המכונה "הככר" (משום שהמטה שלה שוכן בככר קיימברידג' בלונדון), אשר מייצגת את הגוש המערבי, הקפיטלסטי. מהצד השני מצויה רשת הביון המזרח-גרמנית, (המכונה בספר "אבטיילונג"), המייצגת את הגוש המזרחי-קומוניסטי.

העלילה, כמו כל דבר בצה"ל, נחלקת לשלושה חלקים. חלק ראשון: הסוכן החשאי הבריטי אלק לימאס חוזר ללונדון לאחר שהפעיל – ללא הצלחה – רשת סוכנים בגוש המזרחי. כל סוכניו נתפסו, והוצאו להורג. מי שאחראי ללכידתם של כל סוכני הרשת המערבית הוא סוכן מזרח-גרמני קשוח ואכזר בשם מונדט העומד בראש ה"אבטיילונג". עם שובו של לימאס מתקיימת פגישה בינו לבין "קונטרול" (כינויו של ראש הביון הבריטי), שהיא נקודת המוצא להמשך הפתלתל והסבוך של העלילה. משפט המפתח באותה שיחה נאמר מפי "קונטרול" לאחר שהוא שואל את לימאס האם הוא עייף מריגול. "כי אם עייפת," הוסיף קונטרול, "יהיה עלינו למצוא איזו דרך אחרת כדי לטפל במונדט. הרעיון שהגיתי יוצא דופן במקצת." (עמוד 20).

משפט זה ילווה מעתה ואילך את הקורא התמים לאורך כל הספר, ויחזיק אותו במתח כשהוא תוהה האם תצלח המזימה "לטפל במונדט". עד שלקראת סוף הספר, ממש בעמודים האחרונים, יתברר לו ש"קונטרול" עבד בעיניים לא רק על המזרח-גרמנים, אלא גם, ובעיקר, עליו – על הקורא התמים עצמו. מייד לאחר אותה פגישה מתחיל לימאס להדרדר: הוא מפוטר מהשירות החשאי לאחר שנפוצו שמועות כי מעל בכספים, ומוצא את עצמו מובטל וחסר כל. הוא מחפש עבודה, ומוצא משרה כעוזר-ספרן בספריה עלובה, שם הוא מתאהב בעוזרת-ספרנית עלובה בשם ליז, ומתפתחת ביניהם מערכת יחסים עלובה שמושתתת בעיקר על רגשי הרחמים של ליז העלובה כלפי לימאס העלוב. עד שיום אחד הוא מודיע לה שהכל נגמר ביניהם, ולמחרת הוא הולך למכולת ומכה את החנווני שסירב למכור לו בהקפה, וכתוצאה מכך נשפט ונידון למאסר.

החלק השני הוא סיפור עריקתו של לימאס למזרח, לאחר שחרורו מהכלא. סוכני שרות הביון המזרח גרמני מתפתים להאמין שלימאס הוא שבר-כלי ממורמר, ו"מפתים" אותו לערוק לצידם ולהסגיר את כל סודות הביון הבריטי תמורת בצע-כסף. לימאס נפגש עם סוכן בשם אש, שמעביר אותו לסוכן בשם קיור, שמעביר אותו לסוכן בשם פטרס, שמעביר אותו לסוכן בשם פידלר, שהוא אחד מסגניו של מונדט בשרות הביון המזרח-גרמני. בין כל ההעברות הללו מספיק לימאס להסגיר באוזני חוקריו את כל סודות הביון הידועים לו (וגם להם, מן-הסתם). הפגישה עם פידלר מתקיימת כבר בחלקה המזרחי של גרמניה. במהלך השיחות בין השניים מתקיים מעין משחק מוחות, שבסופו מצליח לימאס לשתול בפידלר את החשד שהבוס שלו, מונדט, הוא בעצם סוכן כפול העובד עבור הבריטים.

החלק השלישי הוא ה"משפט" שבו מאשים פידלר את מונדט בהיותו סוכן כפול העובד עבור הבריטים. המשפט מתנהל בפני ה"טריבונאל" שבראשו עומדת אשה, כאשר עד התביעה הראשי הוא לימאס. מהלך מפתיע מתרחש במהלכו כאשר ההגנה מזמנת אל דוכן העדים עדת-הגנה בלתי צפויה: ליז, המאהבת של לימאס מלונדון, שהובאה למזרח-גרמניה בדרכי עורמה, וחושפת בפני הטריבונל את סיפור אהבתם. עדותה גורמת לכך שה"קנוניה" של לימאס נחשפת, והקערה מתהפכת על פיה: הנאשם, מונדט, הופך למאשימו של התובע, פידלר.

לקראת הסוף מבריח מונדט את לימאס וליז אל החומה החוצצת בין שני חלקי ברלין, ואז מגלה לימאס את האמת המפתיעה והכואבת: (ספויילר כבר אמרתי?) מונדט הוא אכן סוכן כפול, העובד למען הבריטים, והמזימה נועדה מלכתחילה להפיל לא אותו כי אם את את פידלר.

מה שלה-קארה מבשל לנו כאן בשם "קונטרול" הכל-יכול) זה תבשיל של הפוך-על-הפוך שנהיה הפוך-על-הפוך-על-הפוך, שמסתבך מאוחר יותר להפוך-על-הפוך-על-הפוך-על-הפוך, עד שבסוף הכל מתהפך. בקיצור, מלאכת מחשבת של תיאור עולם צללים אפל המורכב ממזימות מתוחכמות, בגידות שפלות, נאמנויות כפולות, תחבולות ערמומיות, והמון זיוני-שכל.

"את הדלת פתחה אשה חביבה, שמנמנה, שהביטה לעבר המכונית… היא הזכירה ללימאס דודה זקנה שלו שחבטה בו פעם על שביזבז חוט קשירה" (עמוד 61)

הגאונות של לה-קארה מתבטאת בראש ובראשונה באפרוריות של גיבוריו. רבי המרגלים שלו הם אנטי-גיבורים, לפעמים אפילו עלובי-חיים (כמו לימאס, גיבור הספר הזה). הספר יצא בתקופה בה איאן פלמינג הוציא את סדרת ג'יימס בונד, סוכן הוד-מלכותה השרמנטי, החתיך, המסתייע בגאדג'טים, הכובש בקריצה נערות שופעות-חזה ומשכיב אותן בזו אחר זו תוך שהוא לוגם ממרטיני מעורבב (או מנוער – מי זוכר ולמי אכפת?). לימאס הוא האנטי-תזה של ג'יימס בונד. פנסיונר אפור, חולני ומיוסר, המתגורר לבדו בדירה דלה ומעופשת. סוג של פקיד. סביר להניח שרוב סוכני הביון ברחבי העולם אכן דומים יותר ללימאס מאשר לבונד. שלא לדבר על כך שכיום בעידן שנות האלפיים סוכן הביון הטיפוסי הוא בכלל חנון-מחשבים ממושקף בוגר יחידה 8200 של אמ"ן.

עוד סממן שמייחד את לה-קארה הוא האנדרסטייטמנט. כה בריטי מצידו. דברים אינם נאמרים במפורש כי אם במרומז, בסאב-טקסט. הקורא אמור להיות אינטליגנטי מספיק כדי להבין את הרמזים שהסופר מפזר לו לאורך הספר פה ושם. הכל נורא מעודן. אפילו כשלימאס נאלץ להרוג חייל אויב הוא עושה את זה בעדינות, כמתנצל.

אז מה בכל זאת הפריע לי? שני דברים עיקריים. האחד הוא סצינת הטריבונל שתופסת את חלקו השלישי של הספר ובה מגיעה העלילה לשיאה. פידלר תובע את הבוס שלו, מונדט, למעין "משפט" חברים פנימי בו הוא מטיח בפניו שהוא סוכן כפול הפועל בשרות הצד השני. ברור ש"משפט" כזה אינו יכול להתרחש במציאות. ענייני מודיעין מטיבם מלובנים בחדרי-חדרים, בחשאיות גמורה, ובטח לא במשפט פומבי בנוכחותו של סוכן-עריק משרות הביון הנגדי, לימאס, וכאשר השופטת הינה יצור אלמוני שהקשר שלה לעולם הביון אינו ברור. האבסורד כאן זועק לשמיים. אמנם נכון שכאשר מתגלה סוכן מסויים שסרח, הוא מובא בסופו של דבר למשפט – אבל זה נעשה רק לאחר שהוא נחקר ממושכות, ולאחר שלבים רבים של בירורים, מעקבים וחקירות. גם דמותה של ה"שופטת" העומדת בראש הטריבונל לא ממש ברורה.

הדבר השני שמפריע לי הוא הרעיון המרכזי של הספר, שנחשף לקראת הסוף, לפיו ראש שרות הביון המזרח-גרמני, מונדט, היה בעצם סוכן-כפול שהופעל ע"י הביון הבריטי. בהחלט סביר שייתכנו מקרים כאלה. אבל נשאלת השאלה: מדוע איפשר שרות הביון הבריטי למונדט ללכוד ואף להוציא להורג את הסוכנים הבריטים שנלכדו על ידו? האם הביון הבריטי הפקיר את חיי אנשיו בתמורה לשמירת סיפור הכיסוי של מונדט? נאהה, לא הגיוני. אני מאמין שכל ארגון ביון – להוציא אולי את הארגונים האיסלמיסטיים – מקדש כערך ראשון במעלה את השמירה על חיי סוכניו. ארגון ביון אינו יכול להקריב את חיי אנשיו ולו למען המטרה הנעלה ביותר. הפקרת חיי סוכנים מנוגדת לדי-אן-איי של שרות הביון הבריטי (כשם שהיא מנוגדת, אני מאמין ומשוכנע, לזה של הביון הישראלי).

נקודה מעניינת בספר היא דמותו של הסוכן סמיילי, שהוא אחת מדמויות-המשנה הנידחות בעלילה. כאן הוא מבליח לרגע קצר בלבד, כמי שמציע עזרה כלכלית לליז, המאהבת הנטושה, לאחר עריקתו של לימאס – ואז מתפוגג אל הערפל. אך בכמה מספריו הבאים של לה-קארה ("החפרפרת", למשל) הוא עומד לתפוס מקום מרכזי.


3 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה



3 הקוראים שאהבו את הביקורת




©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ