ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום שני, 18 בנובמבר, 2013
ע"י יקיר אביב
ע"י יקיר אביב
כשניגשתי לקריאת הספר היו לי חששות מכך שהספר מתרחש בעבר ה"רחוק" – תחילתו בשנת 1919, בה הרתה מייסי את בנה הארי קליפטון. מה גם שבתחילת הספר יש תרשימים של שתי השושלות גיבורות העלילה – שושלת קליפטון ושושלת ברינגטון – החל מהמאה התשע-עשרה ועד שנות ה- 20 של המאה העשרים. מכל אלה נדף ריח "עבש", של "רומן היסטורי" – ז'אנר שאינו חביב עלי במיוחד. בדרך-כלל אני מעדיף ספרים שעלילתם מתרחשת החל מהמחצית השניה של המאה העשרים ואילך (אם כי, במחשבה שניה, כמה מהספרים הטובים ביותר שקראתי עד היום מתרחשים בתקופות זמן קדומות יותר, כמו "מאה שנים של בדידות", או "לוליטה", ואפילו "מילכוד 22").
אבל ככל ששקעתי בקריאת הספר נוכחתי שאני נהנה ממנו, ללא קשר לתקופה בה הוא מתרחש – מסתבר שספר טוב הוא ספר טוב, נקודה.
הספר מתאר את קורות חייו של הארי קליפטון, שנולד למשפחת פועלים עניה – אבל בזכות כישוריו מצליח לטפס למעמד העליון – תופע מאוד חריגה באנגליה השמרנית והמעמדית. מה שמיוחד (ויפה) בספר היא העובדה שהוא מסופר מכמה נקודות-ראות. הראשית היא זו של המספר, אבל פה-ושם משובצים קטעים בגוף ראשון של הגיבורים הראשיים.
המונולוג הראשון, שפותח את הספר, הוא זה של מייסי, אמו של הארי – ולמרות שהוא קצר ונמשך על פני פחות משלושה עמודים, בו טמון המפתח לתסבוכת שתלווה בהמשך את העלילה כולה: מייסי היא נערה בת מעמד הפועלים העומדת להינשא לבחור בן מעמדה בשם ארתור קליפטון, אבל זמן קצר לפני החתונה היא מתפתה לאבד את בתוליה דווקא בסטוץ שרלילי מפוקפק עם אדם זר, מתוך הנחה שלעולם לא תתראה איתו בעתיד. מאוחר יותר יתברר שהגבר ה"זר" הינו הוגו ברינגטון, נצר למשפחה עשירה שהיא בעלת המספנה בעיר, והוא זה שיהיה אחראי למותו של ארתור קליפטון, בעלה של מייסי, העובד באותה מספנה. ואם לא די בתסבוכת הזאת, בהמשך מגיע הארי – הילד שנולד למייסי כתוצאה מאותה הרפתקה חפוזה עם הוגו ברינגטון – לבית הספר התיכון היוקרתי ולגמרי במקרה מחבר דווקא עם ג'יילס, בנו של הוגו, מבלי לדעת שהוא אחיו למחצה. לשיאה מגיעה התסבוכת כאשר הארי מתאהב באמה, שהיא אחותו של ג'יילס, אבל גם אחותו-למחצה של הארי עצמו, והשניים עומדים להינשא מבלי להיות מודעים לכך שמדובר בגילוי-עריות.
ג'פרי ארצ'ר יודע לספר סיפור. העלילה מורכבת מסיפורים קטנים, שחלק מהם ריגשו אותי מאוד וחלק אף גרמו לי לחוש "פקק" של דמעות בגרוני. הסגנון של ארצ'ר הוא לקוני, העלילה מתוארת בלשון רזה, בלי להתעכב על תיאורי-נוף, למשל, או על תיאורי רגשות למיניהם. זה נחמד, וזה מסייע לזרימה – אם כי לעתים זה גם קצת צורם. למשל – בסצינת החתונה של הארי ואמה, שמתבטלת בסופו של דבר, כי האמת מתפוצצת לכולם בפרצוף, מובא הסיפור גם מנקודת ראותו של הארי. הנער, שכל חייו האמין שאביו הוא ארתור קליפטון, ושאמו היא אשה צנועה וחסודה, מקבל בפרצוף את הפתעת חייו כשמייסי מתוודה באוזני הכומר, בנוכחותו, שהשתרללה עם הוגו ברינגטון, אביה של כלתו המיועדת, ימים ספורים לפני חתונתה עם קליפטון ועל כן סביר להניח שאמה, כלתו המיועדת, היא אחותו ושאביה, הוגו, הוא גם אביו. כל אדם ממוצע היה מקבל את הידיעה הזאת בזעזוע עמוק, בהלם טראומטי – כמו מכת פטיש על הראש, שמנתצת את כל מה שהאמין בו עד אותו יום – אבל הארי מספר על כך באיפוק:
"מה שאני זוכר אחרי שאמה ואליזבט יצאו מהכנסייה, הוא כמה רגועים נראו כולם. אף אחד לא נכנס להיסטריה, אף אחד לא התעלף,אף אחד אפילו לא הרים את הקול. אורח לרגע היה עשוי לא להבין את הנזק הבלתי הפיך שנגרם באותו רגע לחייהם של כל-כך הרבה אנשים. זה כל-כך בריטי, האיפוק, שמירה על פסון וכל זה. אף אחד לא מוכן להודות שחייו התרסקו לגמרי בתוך פחות משעה אחת. אני חייב להודות שהחיים שלי התרסקו." (ע' 329)
הספר הוא חלק ראשון בסאגה המספרת את קורות חייו של הארי קליפטון. ספר ההמשך נקרא "חטאי האב" ואני מקווה לקרוא אותו בקרוב, כי נורא מסקרן אותי מה יקרה עם הארי בסוף.
ציון: 7 (מתןך 10)
5 קוראים אהבו את הביקורת
5 הקוראים שאהבו את הביקורת
