מותשת, עזבתי את "שואה שלנו" בעמוד תשעים ומשהו. עוד לא נואשתי לגמרי, אבל להשבת הוא כבר לא התאים לי. למעשהו בקצב שבו אני קוראת אותו אני אצטרך את כל השנה כדי לסיים. אבל בינתיים חיפשתי משהו אחר לקרוא. את הספר הזה לקחתי מהספריה, כי הסקירות באתר הבטיחו קלילות, והבנות שלי, בשבתות החופשה מהשירות מחפשות קלילות. וכך כשהחיילת סיימה לקרוא, ואמרה שהוא "נחמד", התחלתי אני.
נתחיל מהתחלה, וההתחלה לא מבשרת טוב. ספר שנכתב בשני גופנים שונים, כדי לציין שני דוברים שונים, או נקודות סיפר שונות, מעצבן אותי. לא יודעת למה. ככה זה. אני אוהבת שהספרים שלי כתובים בגופן אחיד, ושהסופר לא מסתמך על גרפיקה חיצונית כדי לבדל בין נקודות ראות שונות בסיפור. אני גם מעדיפה שלא תהיה כותרת שתציין לי מי הדובר, אבל בספרים שמוגדרים קלילים זו כבר דרישה מוגזמת. נסתפק בגופן אחיד. אה, ובלי שגיאות דפוס, אם אפשר. תודה.
אחרי שדילגתי על משוכת שני הגופנים, ועל משוכת ה"לכתכילה" ו"כעט", נותר לעבור על משוכת המתכונים. הספר הראשון שקראתי, וששילב מתכונים כחלק מהספר עצמו היה "לחם לבדו" של ג'ודית ריץ' האריס. גרושה מנסה לבנות את חייה מחדש, והיא עושה זאת דרך מאפיה. הספר ההוא היה מאוד מרענן בעיני, ושילוב המתכונים היה חלק מקסמו של הספר. אחר כך היה "זהירות שביר" ו"בת המטבח", ואולי עוד כמה, וגם בהם המתכונים ניסו להיות חלק מהותי מעלילת הספר ומהאווירה שלו. אבל איכשהו הטריק הזה נשחק, ועכשיו כבר לא התרגשתי.
מה יש כאן? יש כאן את הופ, שמנסה לשקם את חייה לאחר גירושים (נשמע מוכר?), יש את הקונדיטוריה, שהקימה סבתה רוז, שכעת חולה באלצהיימר, המשיכה אותה אימה ג'וזפין, שנפטרה מסרטן השד, וכעת קורסת תחת אותות המשבר הכלכלי העולמי. הופ מנסה לנווט בין הקונדיטוריה, ובין גידול בת על סף התבגרות, טיפול בסבתא סנילית, ותביעותיו הבלתי פוסקות של מנהל הבנק. היא באמת לא היתה צריכה עכשיו מסע שורשים בצרפת, שבו היא מגלה את שורשיה היהודים שהוסתרו בעקבות השואה.
"המתיקות" זו כנראה הקונדיטוריה, והיא זו שמובילה את הופ לא רק אל שורשיה היהודים, אלא מסייעת גם להכיר עקבות מוסלמיים בדרכי הבריחה של סבתה מעול הרצחנות הנאצית. "השכחה" זה האלצהיימר, כמובן. ה"מתיקות" נמצאת לאורך הספר כולו, כי מתברר ששום דבר לא מאוחר, וכל הדברים מסתדרים טוב בסופו של דבר. אולי יותר מדי טוב, אפילו.
בכל זאת חשבתי קצת במהלך הקריאה, על אנדריי, בן הדוד של סבתא שלי. במהלך מלחמת העולם השניה הוריו עברו מפולין לצרפת. מאוחר יותר נזקקו לעזרה נוספת, ומשפחה נוצרית מקומית גידלה אותו כ"אחיין" במשך כל תקופת הכיבוש הנאצי. שנים רבות חלפו בטרם הבין בן הדוד שעל מעשה כזה אפשר גם לגמול טובה בחזרה. לכן רק לפני כשנתיים זכו בני המשפחה המצילה להכרה ביד ושם כ"חסידי אומות העולם". אז נכון שיש דברים שקורים מאוחר, אבל לפעמים אכן היתה מתיקות בתוך הרוע הגדול של השואה, ולפעמים גם איחור של שבעים שנה, עדיין נתפס ונסלח.


















