ספרד היא מדינה מדהימה.
קודם כל, האנשים. לא תמצאו כמעט אחד שמצפצף, ואם כן, זה בגלל שהוא הבין שאבא צריך עזרה בניווט, כי חנה ממש לא עוזרת (כן, חנה, הג'י-פי-אס שלנו. לפחות רק בספרד, בגלל שביום רגיל, אבא לעולם לא ישתמש בה. נקראה על שם המורה הנודניקית שלי לאנגלית, וחטפה המון קללות בימים האחרונים), ומנסה לקרוא לו בצפצופים.
אני לא יודעת מה אתכם, אבל לדעתי ספרדית היא שפה יפהפייה. ניסיתי ללמוד בבית הספר צרפתית (לא, לא ערבית. יכולנו לבחור), בתקווה שהיא דומה לה. היא לא. =_=
המראות. כל כך הרבה מוזיאונים. כל כך הרבה כיכרות יפות. ארמונות בכל מקום, שמשום מה, לידם יש בתים צבועים בגרפיטי. האמת היא שזה מצחיק.
ארמונות. גרפיטי. בניין ענק ומדהים. גרפיטי. גרפיטי. גרפיטי. מסעדה. ו... חכו לזה, זה הולך להיות מפתיע-
עוד גרפיטי!
שמעתם על טאפאסים? אם לא, כדי שתשמעו. זה כמו מנת אוכל, רק- מיני. מיני- המבורגר. מיני- אורז. מיני- מאוס. (הם לא אוכלים שם עכברים, בספרד, אבל אני אוהבת את מיני מאוס ^_^)
אבא המסכן. הוא לא יכול לסבול אוכל ים. וקורא לשרימפס שרצים. באמת, פתאום זה נשמע ממש לא טעים. הורס את כל הנאת האכילה. אבל אני יכולה להבין אותו, אחרי שהוא היה בסין וגילה מה אוכלים שם. בלאחס. הולכת להקיא.
(רמז: חיה שמתחילה ב-צ' לדוגמה. לכל משחקי ארץ עיר המושבעים כמוני, בטח כבר יש לכם חיה ידועה ב-צ' מוכנה בראש. ולאלה שלא הבינו... צפרדע. וזה עוד היה בין המאכלים הנורמליים).
עשרה ימים בספרד ניסיתי לשמור את הספר שלי במזוודה, כן כן, כדי שאוכל לקרוא אותו במטוס. בסוף לא יכולתי להתאפק, ושלפתי אותו בנסיעה ברכבת ממלגה למדריד.
ועכשיו אחרי ההקדמה הלא רצויה הזו, נעבור לביקורת.
מה אני יכולה להגיד על הספר הזה? קצר. קצר מדי. בחמישים העמודים האחרונים הדופק שלי עלה לרמות מטורפות, כל כך במתח.
העלילה-
טוב, אז אני כבר מעריצה מושבעת של בני לוריאן. מהספר הראשון ששבה את לבי ברומנטיקה המתוקה שלו ^_^
(אזהרה. אוהבת קיטשיות)
רק לא יותר מדי, פיירי!! אני צריכה אותך חיה לספר הבא!. והספר השני שהכניס את שש המאגניבה- ותקע משולש אהבה. למה?! יורדת על הברכיים ובוכה עם הפנים לתקרה ומבט מפגר. אני מניחה שאני משוחדת בנוגע לספר. אבל הוא פשוט היה כל כך מקסים. דובוני אכפת-לי רצים מאחורי במאקסימות. בספר הזה מתחילים להתאחד בני לוריאן. הם נעשים חזקים יותר, ומגובשים יותר. מתחילים לתפוס קצת אופי. העניינים מתחילים להתחמם, ויש עוד קצת אהבות מסביב
יאיי!
לא!
סליחה. פיצול אישיות אישיות חמור.
אנחנו מכירים עוד גארדים כמו תשע, שמונה (לא! זה לא ספויילר! זה קורה די מהר! אל תהרגו אותי), ומכירים יותר את אלה ומרינה. מרינה ^_^ לשלטון!
הכתיבה-
זורמת, ואפילו מצחיקה. לא השתעממתי בכלל מהספר, ואני חושבת שהוא יותר טוב מהשני. הספר הפעם מסופר משלוש נקודות מבט: ג'ון (קחו בחזרה את מה שאמרתי. ג'ון לשלטון! הא, יצא לי חרוז), מרינה, ושש (היא כזאת מאגניבה. כבר אמרתי שהיא מאגניבה?).
דמויות-
ג'ון: ג'ון הנפלא שלי. לא אכזב אותי. למרות שהוא נמצא רוב הספר עם תשע, ותשע הוא כל כך..... טוב, חזק, שג'ון קצת יורד בגדולתו הספר. אבל בסופו הוא חוזר בענק, ואני כל כך גאה בג'וני שלי.
גם לי מותר להתנהג כמו אימא לפעמים מביט מזהיר וחודר שצולה אתכם על המקום.
שש: אני חייבת להודות, שלמרות שהיא תקועה במשולש אהבה מעצבן (ארג, תהרגו אותי וזהו. אני חוששת שהביקורת שלי על תיכון לילה תהיה כל כך קוטלת שאני אתפוצץ מרוב כעס), אני בכל זאת אוהבת אותה. כזאת שלווה, בטוחה וחזקה. לפעמים בא לי להיות כמוה :) הו, לא! סליחה, טל! הוא בטח לא נושם עכשיו ונחנק כי אין לו אף (לכל הלא עוקבים, מדובר בסמיילי). טוב. ההלוויה תתקיים מחר בשלוש בצהריים. נא להביא פרחים.
לא לסמיילי, לי!
תיקון טעות- :-) מרוצה????? (אני כל כך אוהבת הרבה סימני שאלה).
תשע: ווהו! תשע!!! הוא פשוט הורג אותי. מצחוק. (באמת, זה אפשרי. אני רצינית!). גם הוא מאגניב. אולי הוא ושש יהיו ביחד? מבט חשדני. מאגניב+מאגניב= סופר מאגניב!!!
פיצול אישיות מדבר:
טוב פיירי, מספיק. את יותר מדי מתלהבת היום.
לא, אני לא! זו לא אשמתי שאני כמעט מקפצת על הכיסא. זו אשמת הספר!
שוש. לכי לקחת זריקת הרגעה.
לא רוצה ולא רוצה.
אולי תאכלי ארוחת צהריים?
אבלאבל
קדימה!
טוב. חיוך מטומטם
אז סיכום. זה ספר שפשוט כיף כל כך להעביר איתו את הזמן. הוא זורם, מצחיק, מותח, ובנוי היטב (ויש גם קצת רומנטיקה. אבל לא יותר מדי. וופי!). אני עומדת להמשיך עם הסדרה הזו, כמובן. ואם אתם לא, מלאו את הטופס הבא:
שם:
נימוק למה אתה לא ממשיך:
הצעה לעונש הולם עבורך (נקודות בונוס לכל מי שמציע תלייה או מוות על ידי הארי פוטר מספר חמש. כבר שכחתם איזה נשק מצוין זה יכול להיות? הספר ענק!):
התחרטות על מעשיך:
הצהרה+ חתימה שאתה תקרא את הספר הבא, ואתה יודע שהתנהגת כמו טיפש(אם לא מתת מהעונש):
ולכל אלה שלא קראו את בני לוריאן. עופו לקרוא. מיד. כי יש לי פה את הכרך החמישי של הארי פוטר.
חהחה!
פיירי.
