ביקורת ספרותית על בית הספר ליופי של קאבול מאת דבורה רודריגז
ספר בסדר דירוג של שלושה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שבת, 2 בנובמבר, 2013
ע"י נצחיה


לבחורה בטלפון היה קול מתוק וצעיר. היא הציעה לי לחגוג את יום הולדתי הארבעים ולהזמין לביתי "חבילת טיפוח מפנקת" שכוללת טיפול פנים, מניקור והתאמה של תכשירים מיוחדים לעורי המזדקן. נתתי לה לסיים את נאום המכירות שלה, תוך שאני מסתובבת בבית, ידי האוחזת בטלפון מתקשטת בציפורניים כסוסות ומחוסרות לק, מבט במראה מורה לי על שערי האפרפר והחף מצבע, ופניי נטולות הקרם והאיפור. אז הודיתי לה על רצונה הכן והאמיתי לעזור לי לקדם את פני הזקנה, אמרתי שאין צורך, וסגרתי את הטלפון.

הנה כי כן אפשר להבין שאני לא קהל יעד מתאים לספר שבכותרתו נמצאות המילים "בית ספר ליופי". ספריות וקוסמטיקאיות לא בדיוק מעניינות אותי. למעשה אני לא קהל היעד לשום ספר שבאתר הזה 95% ממדרגיו הם נשים. ובכל זאת לקחתי אותו מהספריה (בשביל הבת), וקראתי אותו (כי נגמרו לי שאר הספרים), ולא היה נורא.

דבורה רודריגז, ספרית ממישיגן, הגיעה להתנדב בקאבול בירת אפגניסטן, במסגרת פעילות של כנסיה כלשהי. היא הרגישה הכי מיותרת בעולם, אל מול שאר חברי המשלחת המיומנים שאיתם באה, עד שנודע לנציגי השגרירויות המערביות במקום מה הוא מקצועה. מתפקיד ספרית לאנשי צוות מערביים, התגלגלה דבורה עד שהגיעה למיזם יוצא דופן, והיא פתחה בבירת אפגניסטן מוסד שיכשיר נשים לעבודה במכוני יופי. וזה הסיפור שלה. איך עזבה באמריקה בעל מכה ומתעלל, השיגה תרומות מחברות שונות, ופתחה בית ספר, זה גם הסיפור של הנשים איתן עבדה, והקשיים האישיים שלהן בחיים ומגורים בחברה שמרנית מאוד, וגברית מאוד. הסיפורים מעניינים, חלקם נוגע ללב. וחלקם הזוי, כמו סיפור הנישואים שלה עם גבר אפגני. וחלקם אפילו מעורר תמיהות, כמו שני הבנים שלה שנותרו בארה"ב עם סבתא שלהם.

זה ספר "בסדר" ולא יותר, כי הכותבת היא ספרית. לא סופרת. יש הרבה קשיים בקריאת הספר. אלה יותר אנקדוטות ולא סיפור רציף, הן מלאות בפלשבקים שבאים למלא חורים בעלילה, אבל לא מצליחים למלא הכל. כך נוצר ספר שהוא למעשה קרעי סיפורים שהם מעניינים בפני עצמם, אבל אינו מצליח להתלכד לכדי ספר שלם.
10 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
חמוטל (לפני 4 שנים ו-7 חודשים)
חבל שהיא לא סופרת כי יש לזה פוטנציאל להיות סיפור מצוין! ואני שואלת: למה הדברים המעניינים באמת קורים דווקא לספריות??
אפרתי (לפני 4 שנים ו-7 חודשים)
נצחיה, הרסת אותי... יתרונות הוורוד על פני הטורקיז. הייתי השנה בהולנד, 95% מהנשים הציגו לק תכלכל-טורקיז באצבעות ידיהן ורגליהן. אני מניחה שבשעת המריחה הן אכן הרהרו בתורת הקוואנטים או בתורתו של קנט.
נצחיה (לפני 4 שנים ו-7 חודשים)
אפרתי - תסכימי איתי, שכדי לעסוק בטיפוח של נשים אחרות, אישה לא צריכה להיות "אקדמיה", ולא להשתמש במיטב שכלה. נכון?
מעבר לכך בפעמים שבהן כן השתמשתי בלק לציפורניים גיליתי עד כמה זמן והתעסקות זה גוזל: את צריכה לפנות זמן מהותי בבוקר או בערב, לנקות את הציפורניים, ללטש, למרוח (בזהירות) ולחכות, בלי מעש, לייבוש מלא. כל הזמן הזה בא בהכרח, על חשבון עיסוקים אחרים. נכון שהרוח חופשיה ואני יכולה בזמן הזה לשקוע במחשבות נורא עמוקות. אבל בפועל אני שקועה ביתרונות של הוורוד על פני הטורקיז.
אפרתי (לפני 4 שנים ו-7 חודשים)
אגב, נצחיה, בעידן זה כבר אין סתירה בין טיפוח חיצוני ובין אינטלקט. בניגוד לשנים שבהן הייתה אישה משכילה חייבת להלך בגלביה נטולת צורה, שיער סתור ונעלי טבע נאות, הרי שהגירסה הנשית החדשה של האשה המצליחנית היא תואמת דוגמנית. כל זה בהשפעתה הנילוזה של אחותנו הבכירה, ארצות הברית, אבל זה המצב. גם במוסיקה, זמרת שהייתה שרה מוטט של באך הייתה צריכה לשקול 125 ק"ג ולהפיק את הסופרן שלה מתוך גוף אדיר ומשמנים רוטטים. היום, אותו סופרן מופק מתוך גוף דקיק ונשמע מעולה. כל זה, כמובן, חלילה וחס אינו מהווה איזו ביקורת על ציפורניך הכסוסות (גם שלי!) אלא לתאר הווייה או התנהלות במסגרת הניתוחים החברתיים שאני אוהבת לנתח.
נצחיה (לפני 4 שנים ו-7 חודשים)
"האקדמיה לעיצוב שיער". גם אני ראיתי. זה רק מראה עד כמה האקדמיזציה השתלטה על חיינו, גם במקומות חסרי פשר וקשר. כל עוד לא מאלצים אותי לעשות את ציפורניי ולצבוע את שערי - שיהיה להם לשובע ולרוויה.
אפרתי (לפני 4 שנים ו-7 חודשים)
כבר ניתקלתי בכמה שלטים מצחיקים ביותר, הראשון: הקולג' למקצועות היופי ולבניית ציפורניים, השני: האקדמיה ללימודים גבוהים וכו'. לתשומת ליבך!!!





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ