בילדותי היינו אני ואחיותיי מנויות על עיתון בשם "זרקור" שהיה מיועד לילדים ולנוער בציבור החרדי. לקח לנו קצת זמן, אבל בסוף הצלחנו לתפוס את הנוסחה המנצחת: בכל סיפור, בכל סיפור בהמשכים, בכל קומיקס ובכל עלילת מתח, יופיע חילוני, שבסוף יחזור בתשובה. לא משנה מה היו הפיתולים של הסיפור ומה הנושא, בסופו של דבר יהיה החילוני שיחזור בתשובה שלמה, ויהפוך להיות חרדי מן המניין. זה לא היה רק עיתון הנוער, היו גם ספרים ברוח הזאת. משגדלתי ונישאתי מצאתי עם האיש שלי כינוי הולם לסוג הספרות הזאת: "חינוכי להחריד".

בספריה של נעמי רגן, נראה שהנוסחה שונה לחלוטין. אף אחד לא יהפוך להיות חרדי. להיפך. אבל גם אף אחד לא יישאר זמן רב במצבו החילוני או הכופר. כולם ימצאו את עצמם לבטח בחיקה של האורתודוקסיות הניאו-ליברלית, שומרים מצוות, אך ללא קנאות. לומדים באוניברסיטה, אבל גם תורה. מקפידים על כשרות, אבל לא בהכרח "שומרים נגיעה".

ובשלב מסויים (בספר התשיעי שלה, אולי?) זה כבר נמאס. נכון שהיא מנסה להראות מורכבות, אבל לא כלפי הציבור החרדי. הוא כולו שחור משחור, ואין בו אספקטים חיוביים או למצער רגשות מעורבים. כמה אפשר לקרוא על "קרקפתה הגלוחה" ועל שולי שמלה ש"לוחכים את הרצפה"? נראה לי שדי.

הסיפור הוא על נצרים " בוגדניים" במשפחה או חמולה חרדית. המרדות מאפיינת דווקא בנות זכות, בתולות כשרות אשר חורגות מהמיסגרת התרבותית החרדית ומפלסות להן דרך ונתיב משלהן. לא תמיד בדרך של חריכה והתנכרות לכל שקדם להן, אלא , במרבית המקרים, שמירה על כשרות והוואי יהודי.
זה חומר נפלא לתיאור ניואנסים ותת רגשות אצל גיבורי העלילה.
אלא מאי,במקום להתרכז בדמות אחת ולפתח את מיגוון הארועים והרגשות, בחרה הסופרת בשלוש דמויות ראשיות ועוד כמה מסביב, הרבה ארועים בצבעים חדים, כך שמתקבל רומן בדרגה שניה.
איך אומר הפרסי לבנו שיצא איתו לאכול גרעינים, אחרי הטעימה הראשונה: " חבל להמשיך לאכול, השאר אותו הדבר".
שלא כמו המקרה הפרסי, יש ניסיון להראות זאת במקביל. למרות שמדובר בשרה במאה ה-19 , ברבקה במאה ה-20 ודודתה רוז שקדמה לה.
בכלל קצת נמאס מסיגנון כתיבה כזה. זה מעיד על הסתכלות פשטנית וסכימטית על העולם,
אני מקווה כי הסופרת אינה רואה כך את העולם כשהיא מתייחסת לילדיה, או סביבתה.

וואו איזה ספר.
את הסופרת לא הכרתי והחלטתי לקנות את הספר בגלל העלילה שנראית קצת מרתקת קצת שונה. אני יודעת שחיי העדה היהודית האורטודוקסית סגורים ואת ההתנהגות לנשים אנו שומעים בזמן האחרון בחדשות, אבל פה אנחנו נכנסים לקהילה.
מצד אחד יש לנו את רבקה נערה.ילדה בת 17 שמרגישה שהחיים שלה בקהילה נסגרים עליה והכל נקבע מראש.
דודתה, אחות אמה ברחה יום לפני החתונה וחזרה בשאלה. היא נחשבת מוקצת, ועוד הרבה מילים קשות. היא צלמת מפורסמת שמוכרת בעולם.
רבקה הבת דודה קיבלה יחסית חופשיות. ילדת בזקונים. יש לה סלולר ומחשב נייד מחובר לאינטרננט.
היא יוצרת קשר עם חנה הבת של רוז (שושנה במקור) הבת של הדודה החוזרת בשאלה ע"י מכתב. ויום אחד היא פשוט מופיעה על סף ביתה ואומרת לה ברחתי מהבית.
מצד אחד היא רוצה להיות חופשיה ומצד שני היא הילדה התמימה מהקהילה אינה מבינה מה זה החיים המודרניים היחסים בין נשים לגברים ועוד.
העלילה מסתבכת כמובן וזה שווה לקרוא בספר. ברקע נמצא הטריגר לכל זה בעזרת ספר של סבתא רבא שהיתה מלומדת דבר שהיה אסור לנשים אז וגם היום. כמו שתמיד אומרים תהיה יפה ותשתקי, תעבדי במטבח ותביאי ילדים ותשרתי את בעלך.
אין פלא שהיו נשים מופלאות שהיו סקרניות רצו לדעת יותר, רצו ללמוד, רצו לדעת את התורה יותר טוב, רצו גמרא ללמוד כיוון שזה העולם שלהם וזה מה שעניין אותן.
אז בכל מקרה הסבתא רבא שלהן עוזבת לאחר שלמדה את התורה והגמרא ולא יכלה להמשיך כי הרבי אמר סיימתי ללמד אותה והייתה חכמה ועוזבת את החדר שזה היה נדיר בזמנו. אביה ממשיך ללמד אותה והיא שואבת ושואבת מידע.
וחייה משתנים ולא תמיד לטובה. מספר זה מושפעת רבקה וזה הטריגר לעזיבתה.
בסופו של עניין הספר מאוד מותח וקשה לעזוב מהיד ואני מאוד מאוד ממליצה עליו, עולם שונה. מירה

סיפור נוסף של נעמי רגן שמתיימר להציג את החברה החרדית בארה"ב, את הקהילה הסגורה של ויליאמסבורג, ואת המקום המועט והפוגע שיש בה לנשים.
נעמי רגן מציירת סיפור קליל אך די עלוב, דמויות די רדודות ואף לא כ"כ אמינות. עושה רושם שהמעבר של הגיבורה ממי שהיא וממה שהיא רוצה להיות למה שהיא עושה בפועל, תוך זמן קצר מאד, נעשה מתוך אילוץ של הסיפור ולא משדר אמינות או משהו שהוא אכן אפשרי או מציאותי.
הספר עובר בין שלש תקופות שונות אך עם קויי דמיון מסויימים בסיפורים שלהם: ההווה והגיבורה הצעירה בשנת 2007, מציץ מדי פעם לארועים שעברה קרובת משפחתה בשנת 1965, וסוקר בהרחבה את אחת מנשות המשפחה בדורות קודמים ומה שארע לה בשנת 1877.
ספר קליל וזורם בקריאה גם אם רדוד ולא משדר רצינות ודמויות בעלות נפח.

אם לא היית מכירה את נעמי רגן ואת ספריה הקודמים הייתי בטוחה שהכותבת היא בחורה דתיה לשעבר, שחזרה בשאלה, גילתה את העולם החילוני ומשאירה מאחור את העולם הדתי.
כמה התרסה, כמה בורות מתנפצת, כמה איסורים הופכים למותרים.
שקראתי לראשונה את ספרה "ואל אישך תשוקתך" חשבתי לחזור בתשובה...בפעם השנייה והשלישית ויתרתי על הרעיון...
קריאת הספר החזירה אותי לשנת הנישואים השנייה שלי שבה בעלי לשעבר התחרפן וחזר בתשובה והכל נהיה אסור, למזלי ניצלתי בזמן ונשארתי חילונית.
בזמנו לא היו התשובות לכל האיסורים שלו, היום לאחר קריאת הספר...חבל שאני לא יכולה לענות לו, הכל מותר, השאלה היא מסתכלים על הדברים, הדת היא דבר יפה גם לשנים, רק חבל שהגברים שמבינים אותה אחרת הופכים אותה לאסורה, לראות את האשה כנחותה, כשבי בשקט ותגדלי את הילדים מבלי להסתכל ימינה ושמאלה, לעבור מכלוב ההורים לכלוב של הבעל מבלי יכולת לבחור לבד ולהחליט בעצמך על חייך שלך.
שרה חוה, רוז ורבקה הנשים בספר החליטו שלא עוד, גם להן יש מה לומר, מה לשתף, בכתב ובעל פה וכל אחת ניסתה בדרכה שלה לפלס ולדרוש בעולם הדתי.
קל זה לא היה, שווה זה כן היה.
הדרת נשים לא בעולמנו, לא הדתי ולא החילוני, גם לנו יש זכויות וחובות, גם לנו יש מה לומר ולתרום.

זה התחיל בכך שהתלוננתי שאין לי ספר לקרוא ושאני אשתגע (זה היה ביום שישי בערב כך שקצת היה בעיה בהשגת ספר)
בכל אופן אמרתי לבת דודה שלי להביאה ספר, כל ספר שיש לה בבית העיקר שיהיה לי מה לקרוא.
והיא הביאה את הספר הזה ואת 'חום', ומשום מה 'כימהה לעדן' קרץ לי יותר אז החלטתי לקרוא אותו.
זה היה טעות של שעמום לדעתי הספר כתוב בצורה טובה אבל הוא היה מעצבן כי אני סולדת מהמאה שנעמי כתבה עליה,
כל הקטע הזה של החרדים והעובדה שהן\ם מתחתנות\ים עם אנשים (שלדעתי) הם זרים זה פשוט הרתיח אותי.
אבל הוא מעורר מחשבה והיו קטעים שכן נהנתי לקרוא.
אז פשוט אומר שהספר בסדר גמור אך אני לא ממליצה לכולם לקרוא, כי ישנם אנשים שיאהבו אותו יותר ויש כאלה שפחות.

אני עכשיו באמצע קריאת הספר, והאמת, זה כמו מסטיק, אני מרגישה שאני לועסת אותו הטעם, לא מרגש וגם לא מפתיע במיוחד. זה לגבי ספר טיסה קלאסי.

לא קראתי את ספריה של רגן הקודמים. הנושאים מעניינים, מסקרנים אך משהו לא משך אותי לסופרת.
החלטתי לנסות. התאכזבתי. הנושא מסקרן, אך נדמה שלא מפותח בספר, מובא באופן שטחי, נוגע לא נוגע אלא רק מרמז על הנושא שלשמו נכתב הספר.
גם הכתיבה לא מתרוממת לאיכויות ספרותיות ואין אחידות בכתיבה.
הספר אמנם דיי קריא, אך לא חובה.

ספר נחמד... לאורך כל הקריאה היתה לי תחושה של
כאילו קראתי פעם את הספר...הסיפור מוכר ואפילו צפוי
ואז נזכרתי שזהו סגנון הכתיבה של נעמי רגן.. והסיפור
מזכיר את הספר עקדת תמר בשילוב השיר העשירי!
לדעתי לא ממש חייבים לקרוא!