ביקורת ספרותית על 1973 – הדרך למלחמה מאת יגאל קיפניס
ספר טוב

---

יש לי תמונה מאוד קטנה ואישית מהמלחמה ההיא, היא חוזרת אלי לעתים כסיוט ...

בני מחזורי היו בחזית, ואני בדואר. לשם היגע המורה שלי יום יום, בגוף שפוף, בעיניים חרדות ואדמות מחוסר שינה. בקול רועד שאל, האם היגיע דבר מה מנחומי שלי ? עברו הימים וחלפו, והאיש המשיך להגיע כשהוא הולך ודועך, הוא הבין יותר ויותר, שהאין בשורה היא הבשורה.

לאחר שעברה תחנות רבות בחיפוש אחר החייל שנעלם בחולות סיני, חזרה החבילה של המורה שלי לדואר, קרועה ומלוכלכת, מעוכה ומסריחה מהאוכל הרקוב שבה, בצידה הייה פעור חור גדול - כמו פציעה. מאז אותם ימים מראה החבילה הזאת, התקבע אצלי כמראה המלחמה, החוזרת אלי כסיוט, כמראה לרגש האשם שלי, על חברי שהיו שם, ואני לא.

הספקתי עוד להיות במלחמה אחרת - מלחמת לבנון הראשונה, והאינתיפאדה הראשונה, כול אחת מהן הייתה סיוט בדרכה שלה, אבל המלחמה ההיא מסרבת לעזוב אותי. לצד מראה הפנים של חברי המחזור שלי שלא חזרו, עולות השאלות, איך זה שהדרג הפוליטי הסיר אחריות מעצמו, אך דאג להקריב את הדרג הצבאי, ורחץ בניקיון כפיו. האם ההיסטוריה תוכל למצות איתם את הדין, בסוג של צדק מאוחר ?

1973 - של קיפניס, הוא ניסיון לסוג אחר של מענה, הוא לא עוסק במלחמה, אלא במהלכים המדיניים שקדמו לה ובכך יחודו, באמצעותו ניתן לנסח את שאלת האחריות המדינית ולתת תשובות הנסמכות על מסמכי ארכיון שנפתחו לאחרונה.

כשמתחילים לקרוא את 1973, הולכת ומתבהרת האיוולת, סבך של עובדות ושל תהליכים, אבל יש יד מכוונת אחת, דיין, גלילי, וגולדה בראש. הקבוצה מגיעה למסקנה כי יש לשמור על הסטאטוס קוו בכול מחיר, גם אם התוצאה הליכה למלחמה. באו וניקח מספר עובדות מספרו של קיפניס ונציג אותם כמצעד האיוולת שלנו, שלא נופל מזה של ברברה טוכמן. לאיוולת נוסיף עוד מילה או שניים - היוהרה ( דיין ), והאטימות (גולדה), בכדי שנבין את השילוב הקטלני בניהם.

א. סאדאת לא הייה מנהיג רציני מבחינתם, כשבפועל מתברר, שעור קומתו כמנהיג עלתה על זאת של חברי המשולש שלנו, עד כדי כך שהם לא לקחו ברצינות את האולטימטום שלו, שלום או מלחמה, אחר כך כשהבינו, לא הפנימו, ולא עשו מספיק בכדי למנוע את ההפתעה.
ב. כשסאדאת התקרב לאמריקאים ע"ח הרוסים, נוצרת ממש הזדמנות ליצירת צעדים בוני אמון בתיווך האמריקאים, שיכלו להוביל לשלום בשלבים, הישראלים התחפרו, סרבו לראות את התהליך כצעדים אמתיים והתעקשו כי בעצם מדובר בהונאה ובמלכודת- סוג של הונאה עצמית.
ג. חוסין, מנהיג רציני נוסף באזור, בקש להצטרף ליוזמת שלום והציעה פתרון לגדה המערבית, לעזה, ולירושלים, תוך מתן חיץ ביטחוני בבקעת הירדן לישראל ( חיבור לתכנית אלון ), כמובן שגם היוזמה הזאת נדחתה.
ד. ההנהגה ידעה שאם תסרב ליוזמות המדיניות תפרוץ מלחמה, "טוב שרם אל- שייח בלי שלום, מאשר שלום בלי שרם - אל שייח" ( דיין ), כלומר, ההנהגה הלכה בעיניים פקוחות למלחמה, מבלי לבחון את האופציות השונות, ומבלי להבין את ההשלכות הכוללות.

אפשר להמשיך ולעלות מחדלים, וכך האיוולת הולכת וגדלה, מובילה לקונספציה מדינית ביטחונית דינאמית, בה שולט בעיקר דיין, שהייה דומיננטי בעיצובה של הקונספציה הצבאית, סבירות נמוכה למלחמה ..., ולא ההפך כפי שטענה גולדה מאיר, כי החלטותיה הן פועל יוצא של עצות רעות שקיבלה מהדרג הביטחוני.

בשולי הספר כמו הערת שוליים גדולה, מוזכרת פרשת אשרף מרואן, המקור העיקרי, האם הוא הייה המקור הטוב ביותר, או סוכן כפול, חלק מהונאה מתוחכמת, לכך אין תשובה, ואין בכך בכדי לשנות את תמונת המחדל הכוללת.

האם המסקנה כי הדרג הפוליטי הוא האחראי העיקרי למחדל מנחמת אותנו, פשוט לא, היא מעוררת בנו דאגה עמוקה לגבי תהליכי ההווה, אותם אמור הדרג הפוליטי להוליך וליזום, תוך הימנעות מהתחפרות בסטאטוס קוו שהוא למעשה מציאות וירטואלית. על כן ספרו של קיפניס חשוב כמחקר היסטורי, למרות הביקורת של חלק מקהיליית המודיעין, הוא גם לקח חשוב לגבי הווה שלנו.

ערב יום הכיפורים הוא עיתוי לחשבון נפש, אני שואל את עצמי, מי יכול להבטיח לנו, שבזה הרגע ההונאה העצמית הבאה לא מתהווה, ואנחנו לא יודעים עליה ?

כששוב יעלו התמונות ההן, נוקבות וכאובות, נשאל את עצמנו האם למדנו לקח מההיסטוריה, אני בספק, מציאות שלא מאפשרת לנו למלא חובנו המוסרי, לאלה ששלמו את מחיר הקונספציה ההיא.

מוקדש לנחום, ויאיר, שלא חזרו

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על 1973 – הדרך למלחמה