וואו. פשוט וואו.
באמת שאין לי מושג מה אני חושבת על הספר הזה.. היו רגעים שנגעלתי מהדברים שאני קראתי בספר הזה, אבל היו גם רגעים שאהבתי את מה שקראתי.

מכאן זה עלול להכיל ספויילרים, כי אני מתארת דברים שכתובים בספר- אז לשיקולכם אם לקרוא או לא :)

אז בתחילת הספר מסופר לנו על קיילי, נערה כביכול רגילה, ואמא שלה שורפת לאבא שלה את התחתונים על הגריל (רגיל, לא?) ובלה בלה בלה..
קורה מה שקורה, וקיילי נשלחת למחנה הזה שנקרא "מפלי הצללים" ושם עובר עליה מה שעובר עליה.

לאורך כל הספר היו קטעים שפשוט השאירו אותי עם הרגשה מאוד לא נוחה כשקראתי אותם, מי שקרא את הספר בטח יכול לנחש על איזה קטעים מדובר, אבל לעומת זאת היו גם קטעים שבאמת עניינו אותי ואהבתי אותם.

מתחילת הספר קיבלתי את הרושם שקיילי היא, איך להגדיר את זה במילים עדינות ובשפה יפה? סנובית-פוסטמה-מתנשאת.
אבל אז פתאום נחשפנו לצד נחמד שלה.
ואז עוד פעם היא נהפכה לקיילי הסנובית-פוסטמה-מתנשאת.
במיוחד בכל הפעמים שהיא לא הפסיקה לקרוא לכל אנשי המחנה "פריקים".. באותם רגעים ייחלתי לאיזה ערפד רעב שבמקרה יצוץ לידה..
עכשיו תכפילו את זה בערך 500 פעם. זה מה שהרגשתי לגביה לאורך כל הספר..

אה כן, הכנתי אוסף של משפטים בלתי נשכחים (לצערי הרב) מהספר הזה:

* (אחרי שאבא שלה עזב) "היא ניגבה את הדמעות, שונאת את עצמה על החולשה הבכיינית הזאת"- כן, כי זה לא הגיוני לבכות אם אבא שלך עוזב אותך.. איזו חלשת אופי את! -_-

* ( היא מדברת על טריי) "הוא עמד קרוב כל כך, וריחו הגברי, הנקי, מילא את נשימתה. הו, אלוהים, היא אוהבת כל כך את הריח שלו"- לפני רגע אמרת שאת כועסת עליו כי הוא עזב אותך כי לא נתת לו (סליחה על ההגדרה, אבל ככה היא ניסחה את זה). תחליטי כבר מה את מרגישה.

* (כשהיא רואה את הנערה הגותית באוטובוס) "מי הסטייליסט של הנערה הזאת? היא לא קראה שצבעוני זה מה שהולך היום? שכחול הוא השחור החדש?"- Kill me now. זה מה שחשבתי כשקראתי את המשפט הזה..

* (כשהנהגת אומרת לה לשבת) "חוץ מקיילי כולם ישבו, אז כנראה האישה דיברה אליה"- באמת? איך עלית על זה? בטוח יש לך IQ 140 לפחות!

* (על הילדה עם הקרפד באוטובוס) "אולי זה קרפד סמים כזה, שאנשים מלקקים כדי להתמסטל? היא לא ידעה מה גרוע יותר, ללקק קרפדים כדי להתמסטל או סתם להיסחב עם קרפד בשביל לייצר פוזה של תמהונית"- אני אגיד לך מה גרוע יותר... את! בחיי, כשקראתי את זה היה לי מבט של WTF?! על הפנים.. ודרך אגב, אם כבר מישהי ליקקה קרפדים בשביל להתמסטל, זאת הסופרת.

* (כשהיא נזכרת בעלונים למניעת הריון שאמא שלה שמה לה על הכרית) "היא הגיעה הביתה מאחד הדייטים הכי חמים שהיו לה עם טריי, וקיוותה להתענג על האושר החדש, לרחף מכל הנשיקות והליטופים הנועזים שלו"- את בת 16. 16!!! אחרי שהסופרת תיארה לנו לאיזה צרה נכנסה החברה של קיילי, שרה, היא ניסתה כנראה לגרום לדמות של קיילי להיראות מתחסדת לעומתה, אבל עם תיאורים כאלה אני לא חושבת שהיא קלעה למטרה..

* (על ההריון של שרה) "גם אם לוקחים בחשבון את הגירושים (של ההורים של קיילי), את המוות של סבתא (ובלה בלה בלה), עדיין המצב של שרה גרוע יותר"- זהו! פה היא שיכנעה אותי! קיילי היא כזאת פוסטמה שאין לתאר! סבתא שלך מתה, איך בדיוק זה פחות גרוע מחברה סתומה בת 16 שמקיימת יחסי מין ונכנסת להריון? אה, וגם אחרי שהיא גילתה שהיא לא בהריון היא ממשיכה למישהו אחר שגם איתו היא רוצה לשכב.. כן, חברה שלך גאונה כמוך!

* (כשהיא חושבת שהאריה הולך לאכול אותה) "האריה נשכב על הרצפה והתחיל לנקות את כפותיו. האם הוא נוטל ידיים לפני הארוחה?"- כן, הוא גם מניח תפילין כל בוקר.. -_-

ואיך לא, כמובן כל פעם שחשבתי שהספר הזה מצליח להתחבב עלי, הסופרת דחפה דברים שעיצבנו אותי: למשל הפעם שדלה החליטה לשתף את מירנדה ואת קיילי (ולצערי גם אותנו) במעלליו הנפלאים של השכן הסוטה שלה, או כמו תיאורים של התמזמזויות שלה ושל טריי (כל כך מרתק, עכשיו אני יכולה לישון בשקט בלילה), או היציאה של דרק "אוי לעזאזל! את חושבת שאני אתן לו לנשוך אותי? בחיים לא! זה מסוכן מדי, וזה כל כך גיי!"- פה נשברתי. אחלה מסר הסופרת מעבירה לקוראים שלה! מחיאות כפיים!

גם התקציר מטעה.. הם נתנו לנו לחשוב בתמימותנו שמדובר בעוד משולש אוהבים.. אבל לא!
מדובר במרובע אוהבים.
קיילי- אני יכולה לכנות אותך באותו כינוי נפלא שכינית בו את "החדשה" של האקס שלך, אבל אני לא אכתוב אותו כאן, כי זה לא מנומס. והכל עניין של נימוס אחרי הכל, נכון? אז לא. כי כנראה שלקיילי שלנו אין נימוסים. עוד משהו שאין לה- מוח.
לאורך כל הספר היא משחקת בין טריי-דרק-לוקאס. היא מנשקת את טריי. ואז היא כמעט מנשקת את דרק. ואז היא מנשקת את לוקאס. ושוב פעם חושבת על טריי ועל דרק ואח"כ לוקאס. די!!!! בכמה אנשים את יכולה עוד להתאהב???
עד עכשיו, אפילו כשסיימתי את הספר אני עדיין לא מבינה במי היא מאוהבת באמת? או שהיא מאוהבת בשלושתם? או שבעצם היא מאוהבת בעצמה? ואח"כ היא מאשימה את אבא שלה בבגידה? נחמד מצידה..

בקיצור, שלא תבינו לא נכון, כמו שאמרתי למעלה היו רגעים שמאוד נהניתי מהספר ואפילו צחקתי ( כן, גם בקטע שהיא בודקת אם פרי החתלתול הוא זכר או נקבה.. אני אישית חשבתי שהוא היה צריך בכלל להפוך לפלטיפוס P: ), והיו אפילו רגעים שאמרתי לעצמי שהסופרת השתלטה על רוח הנעורים שתקפה אותה וכנראה גרמה לה לכתוב שטויות לאורך כל הספר, אבל אז בא עוד קטע מוזר/מטריד ומצאתי את עצמי אומרת Never mind..

הספר הזה הוא בסופו של דבר משהו בין 2 ל-3 כוכבים, אבל החלטתי לתת לו שלושה כוכבים. אלוהים יודע למה. אולי כי הסוף הצליח להפתיע אותי..

דרך אגב, לדעתי הסופרת צריכה לשנות את השם שלה מסי.סי האנטר לנו.נו האנטר. סתם כדי לעשות צדק לשם שלה..

אף פעם לא אהבתי ספרים עם ציורים.
גם כשהייתי ילדה קטנה וכבר הייתי קוראת ספר ( מה לעשות, לא אהבתי לקרוא הרבה P: ), אף פעם לא הייתי בוחרת בספר עם תמונות או ציורים.
אז כשראיתי את הספר הזה והבנתי שזה ספר עם ציורים ויתרתי עליו. איכשהו, הספר המשיך לקפוץ לי מול העיניים אז החלטתי שבסוף אני כן אקרא אותו.
כנראה שלגורל באמת יש תוכניות משלו, כי מזל שהחלטתי לקרוא אותו.
הספר הזה מלא במסרים אופטימיים לגבי החיים, גם כשנראה שהכל מתמוטט.
אין לדעת מה צופה לנו העתיד, והספר הבהיר לי את זה די טוב.
אבל, תמיד יש תקווה. בכל דבר שלילי יהיה גם משהו חיובי- תמיד חשוב להסתכל על חצי הכוס המלאה.
בן אומנם ברח מהבית ועבר הרבה טלטלות עד שהגיע לניו יורק, אבל אם לא היה מגיע למוזיאון הטבע, הוא לא היה פוגש את ג'יימי. בלי ג'יימי, חלק נכבד מהדברים שעזרו לבן לגלות מי זה אבא שלו והכי חשוב- מי הוא עצמו- רוב הדברים לא היו קיימים אם ג'יימי לא היה נכנס לתמונה.
ואם רוז לא הייתה בורחת מאמא שלה ופוגשת את אחיה, כל סיפור חייה לא היה קיים, וגם בן לא.
תמיד הייתי אופטימית, אבל ההתמודדות של בן עם העובדה שהוא התחרש עזרה לי להאמין עוד יותר שתמיד יש צדדים חיוביים לחיים.
הסופר הצליח להעביר את הסיפור הזה יפה מאוד, אפילו כשחצי מהסיפור הוא בעצם מצוייר.
אהבתי מאוד את העובדה שהחלקים של בן היו מסונכרנים עם החלקים של רוז. כשבן סיפר לנו על המוזיאון, ראינו את רוז מבקרת בו. כשבן סיפר לנו על הספר "מעשה פלאים" שהוא קרא, ראינו את הספר אצל רוז.
אני יודעת שזה סיפור בדיוני, אבל מידי פעם יוצא לך לקרוא ספרים שמלמדים אותך דברים על החיים, דברים על עצמך.
אז אני מודה לגורל, ומודה לבריאן סלזניק שכתב ואייר את הספר הזה. תודה.
ובחרתי לסיים את הביקורת הזאת עם משפט שתפס לי את העין בספר הזה, אומנם הוא פשוט, אבל הוא מסכם את כל הספר הזה טוב מאוד וגם מסכם את העולם שאנחנו חיים בו:
"כן, העולם הוא באמת מעשה פלאים".

8.10.2013
חיכיתי לתאריך הזה מאז שידעתי שהספר יוצא לאור בתאריך הזה (משפט גאוני).
תשכחו מזה, חיכיתי לספר הזה ברגע שסיימתי לקרוא את אות אתנה.
איך אות אתנה מסתיים?- סוף מותח. או כמו שקוראים לזה באנגלית קליף האנגר. או כמו שקוראים לזה בקרב כל אוהבי ריק ריירדן- ריק עשה זאת שוב!

אז התאריך הזה הגיע, לא לפני שחפרתי לכל מי שרצה ולא רצה לשמוע על הספר המושלם הזה שקוראים לו בית האדס.
עובדה שאני מתגאה בה - לקח לי "בסך הכל" שבוע וחצי לקרוא אותו. באנגלית. קרוב ל-600 עמודים. והכי אני גאה בזה שלא ויתרתי כמו שעשיתי באות אתנה וחיכיתי חודש וחצי עד שהמשכתי לקרוא אותו ובסוף כבר יצא הספר בעברית..
אבל מצד שני, איך יכולתי לוותר על לקרוא אותו כמה מהר שאני יכולה? אחרי מה שריק עשה לנו בסוף אות אתנה?!
אז קראתי. צחקתי. הייתי עצובה. כעסתי על ריק. ואז, בסוף הספר- התרגשתי.

לכל אורך הספר הזה יש דברים לא צפויים, כי בכל זאת, ככה זה כשריק ריירדן הוא הסופר.
יש קטעים מצחיקים, קטעים מוזרים, קטעים עצובים, קטעים שגורמים לך להרים גבה ולשאול על מה לעזאזל חשב ריק כשעלה לו הרעיון הגאוני הזה...

מכירים את הספרים האלה שאתם קוראים, כאלה שחיכיתם להם כל כך הרבה זמן, שכשאתם מסיימים לקרוא אותם אתם מרגישים ריקים ולא בדיוק סגורים מה אתם באמת מרגישים לגבי הספר הזה, אבל אתם יודעים שזה אחד הספרים הטובים שקראתם?
כזה הוא בית האדס.
אני לא מעריצה גדולה של דמדומים, הארי פוטר, שר הטבעות, שיר של אש ושל קרח, משחקי הרעב ועוד כל מיני סדרות ספרים שאנשים מחשיבים כסדרות ספרים טובות מאוד.
אז בשבילי, שתי סדרות הספרים הכי טובות שייכות לריק. בשבילי זה הכי טוב שיש. בשבילי אלה הספרים שהשאירו אותי עם ההרגשה הזאת.

טוב, אז אחרי הטקסט הדרמטי למעלה (באמת התנהגתי באופן דרמטי לפני שהספר יצא, כל פעם שהזכירו משהו שקשור איכשהו לספר או לריק 0.0) הנה כמה דברים שאנחנו לומדים על הדמויות בספר:
מכאן זה עלול להכיל ספויילרים קטנים שלא באמת יהרסו למי שעדיין לא קרא, אלא יגרמו לכם לתהות "אבוי, מה ריק מעולל לנו הפעם?"

1) מגלים למה ניקו כל כך אפל ומרוחק (אז כן, גם העובדה שהוא הבן של האדס קשורה לזה, אבל זה לא זה).

2) פייפר סוף סוף לומדת להשתמש בכלי נשק שימושי, שהוא לא קרן השפע המאוד מפחידה ומאיימת שלה.

3) ליאו.. תופים!! יש לו כמה פרקים מסוימים מאוד בספר שיגרמו לדמות שלו להיות שמחה אפילו יותר (אז מה אם הוא רק דמות בספר? אסור לו להיות שמח?) ולגרום לכמה מאיתנו להזיל דמעה (מאושר/ מרגש אחר שלא נדבר עליו כדי לא לעשות ספויילר)

4) כמובן שנראה מה עובר על פרסבת' בטרטרוס, ונפגוש את בוב [אם גם אתם תוהים לעצמכם מי זה בוב, אתם לא לבד! הוא לקח חלק בסיפור שפורסם בסוג של ספר המשך בין "הקרב על המבוך" ו"תקוות האולימפוס" (למי שבא לדעת קוראים לספר באנגלית The Demigod Files ולסיפור עם בוב קוראים The sword of Hades) אבל למי שלא קרא את זה, כמובן שריק מזכיר מי זה בספר ואתם תתאהבו בו ♥]

5) הייזל זוכה לתפקיד די מגניב בספר.. תפקיד שיעזור לה להציל את החברים שלה בנקודה מסוימת בספר.

6) פרנק עובר מייקאובר בדרך מוזרה (או נורמאלית, תלוי את מי שואלים..)

7) ג'ייסון נשאר אותו ג'ייסון, רק שעכשיו הוא צריך לתפוס יותר פיקוד, בגלל שפרסי לא בסביבה.

והסוף של הספר.. טוב, אם אני אגיד לכם שהוא ישאיר אתכם במתח זה לא יפתיע אתכם כי בכל זאת זה ריק, אבל יש לי משהו אחר להגיד על הסוף.
השורות האחרונות גרמו לי לחייך ולהתרגש, במקום לרצות לחנוק את ריק ולצעוק עליו "למה אתה עושה לנו את זה?"
לדעתי זה ללא ספק הרגע הכי יפה בכל הספר הזה (חוץ מהרגע שליאו מביא לפרנק "מתנה" כלשהי.. אני אוהבת את ליאו ♥) והספר עם הסיום הכי טוב שיש. התרגשתי P: .

אז חוץ מהחפירה למעלה, אין לי יותר מידי מה להגיד על הספר שאחרים לא אמרו כבר. זה כן ספר מדהים, זה כן ספר מושלם.
וכל הביקורת הזו נשמעת די דרמטית, אבל ככה זה כשמדובר בספר של ריק ריירדן.
תאריך הבא לחכות לו- 7.10.2014
דבר אחד אני יודעת- התאריך הזה לא יגרום לי להרגיש פחות ממה שהתאריך הקודם גרם לי להרגיש. ואולי אפילו קצת יותר :).

מיתולוגיה יוונית. שתי המילים האלה מספיקות בשביל לשכנע אותי לקרוא ספר, אז ברגע שקראתי את התקציר והבנתי שמדובר במשהו שקשור למיתולוגיה, החלטתי לקרוא אותו.
ובגלל שאין הרבה ספרים שתורגמו לעברית ומשלבים בתוכם מיתולוגיה יוונית (בואו נשים בצד את פרסי ג'קסון), אז ברור עוד יותר שאני אקרא אותו!

מכאן הביקורת עלולה להכיל ספויילרים לא כל כך הורסים אם תחליטו לקרוא את הספר ( אני רק מספרת על מקרים שקרו בספר, לא מגלה כלום על "הסודות" של הדמויות :) )

אז בהתחלה הספר היה נחמד. כמו כל ספר שהוא, הדמויות הוצגו בפנינו- מראה, גיל, חברים, משפחה וכו'..
ואז הגיע החלק שמשפחת דלוס מגיעה לאי שהלן גרה בו. ואז הלן רואה את לוקאס במסדרון בית הספר ומתנפלת עליו ומנסה להרוג אותו. יחי ההיגיון! כי כל יום יוצא לכולנו לראות בחורה מתנפלת על בחור, בלי שום סיבה נראית לעין כשאפילו הבחורה עצמה לא יודעת למה עשתה את זה.
ומה קורה אחר כך? בגלל שממש קשה לנחש, קבלו רמז- הם לא יכולים להתרחק אחד מהשנייה!
בקיצור, היא "שונאת" אותו והוא "שונא" אותה. כמה טראגי!
קורה מה שקורה, ומסתבר שהלן צריכה לבלות יותר זמן ממה שהיא חשבה ורצתה עם לוקאס ומשפחתו.

עכשיו מגיעים למשפחה של לוקאס:

1) כולם כאלה יפים ומושלמים. קצת נמאס מהספרים שבהם דמויות מתוארות ככאלה שאין בהן שום דבר רע. הם בכל זאת בני אדם (או לפחות חצי במקרה הזה), אז חייב להיות אצלם משהו לא בסדר, לא?

2)השמות. וואו, אין לי מה להגיד! לסופרת היה פרץ מקוריות כשהיא חשבה "אממ, מעניין איך אני אקרא לדמויות בספר שלי?".
הנה כמה דוגמאות שיגרמו לכם להבין למה התכוונתי: הלן (שהכוונה היא כמובן להלנה מטרויה), אריאדנה, פנדורה, קריאון, טנטלוס. כמו שאמרתי, מקורי.

3) לקח לי כמה זמן להבין מי נגד מי. מדובר בשני אחים, אחד נשוי והשני לא (לא זוכרת מה קרה לאשתו), לאחד שני ילדים ולשני שלושה. אה ויש גם אחות של שני האחים ואחר כך גם עוד אח. ונראה לי שאפילו עוד אחד (או שלא? באמת אין לי מושג)..
הקטע הוא שזה מבלבל וכשמשהו פשוט כמו קשרי משפחה מבלבלים אותך כשאתה קורא ספר.. המצב לא כל כך טוב. אבל אולי זה רק אצלי.

עכשיו נדבר קצת על התקציר שהחליטו לכתוב לספר:
"בשעה שהלן מגלה את הסודות על מוצאה ועל זהותה"- שכחו להוסיף בסוגריים שלוקח לה מעל לחצי ספר כדי לגלות את זה. אני בעד ליצור מתח בספרים, אבל יש גבול.

ועכשיו לסוגיה הכי גדולה בנושא- היחסים בין הלן ללוקאס:

"אך ייתכן שאפילו עוצמות של אֵלים-למחצה לא יספיקו כדי לעמוד בפני הכוחות שמושכים אותה ואת לוּקַאס זה אל זה – וגם מנסים להפריד ביניהם."
"לא תצליחו שלא להתאהב בהלן ובלוקאס."

אוקיי, אז מכאן אנחנו מבינים שהלן ולוקאס מתאהבים. צפוי. ועכשיו.. העלילה מסתבכת!- מהר מאוד בספר אנחנו מבינים שלוקאס עוצר בעצמו כשהוא עם הלן, ואחר כך גם מבינים למה (שוב פעם, ממש "טראגי"). הקטע הוא שכנראה בלי לשים לב הסופרת גרמה לזוג הנאהבים החמוד הזה להיות די בלתי נסבל. אני יודעת שלוקאס היה צריך לשמור על איפוק בקרב הלן, אבל די. פשוט די.
אפילו מצאתי את עצמי מתעניינת יותר בשתי דמויות משנה שכמעט ולא אמרו כלום על סיפור האהבה שלהם, שזה די מוזר כשלעצמו.

ועכשיו מגיע משפט המחץ בתקציר:

"המיתולוגיה המודרנית מעולם לא היתה סקסית יותר!"
אני לא יודעת מה ההגדרה שלהם לסקסי, אבל היא בטוח לא כמו שאני מגדירה אותה. או כמו שכל בן אדם אחר שיקרא את הספר יגדיר אותה.
אם הם קוראים לזה שמעל לחצי ספר הם מחזיקים ידיים, השיא קורה כשלוקאס רואה אותה עם כותונת לילה שלא מכסה כלום (שבכלל שייכת לבת דודה שלו- מטריד) או אחרי שהיא יוצאת מהמקלחת לבושה והוא אומר לה שכדאי שהיא תיכנס למיטה כי יש גבול לכמה הוא יכול להחזיק את עצמו- אם לזה הם קוראים סקסי אז יופי להם (וכנראה גם לכולנו), כי כל האנשים בעולם סקסיים!
אה כן, איפשהו בספר הזה יש כמה נשיקות ביניהם. שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא מצפה לאיזושהי נשיקה מופרעת שתשאיר אותי חצי המומה חצי נגעלת רק מלקרוא על זה, אבל אם גרמת לנו לחכות כל הספר לרגע הזה אי אפשר לסכם את זה ככה. הם פשוט התנשקו. זהו. זה ספר לנוער, נכון, וזה נשמע מוזר (אפילו בשבילי) שאני מתלוננת על נשיקה אבל אם תקראו את זה תבינו את התסכול שלי.
אין ש-ו-ם דבר סקסי בספר הזה. כלום.

כל כך רציתי שהספר הזה יתפתח למשהו. כל כך רציתי לאהוב אותו ושהוא יגרום לי להתעצבן בזמן שאני מחכה לתרגום של ספר ההמשך. עד כמה רציתי לאהוב אותו?- מסתבר שבלי לשים לב כתבתי את השם שלו גם בספרים באנגלית שאני רוצה לקרוא ובדרך כלל זה לא קורה כי אני בודקת לכל ספר אם יצא תרגום בעברית ואפילו הספרי המשך שלו כבר נמצאים על הקינדל שלי (ועדיין לא החלטתי אם לקרוא אותם או לא. רק הזמן והשעמום שלי יגידו). במקרה, את הספר הזה שהוא הראשון בסדרה לא הצלחתי למצוא וממש התבאסתי (שוב, מיתולוגיה יוונית) אז תארו לכם כמה שמחתי כשגיליתי שהספר שאני מחזיקה ביד הוא הספר שחיפשתי הרבה זמן באנגלית [ רמז: שמחתי מאוד. אני חושבת שאפילו קפצתי משמחה. אבל זה היה לפני בערך חודש אז זה כבר נמחק מהזיכרון P: ].
ולמקרה שזה לא היה מובן מדבריי למעלה, הספר הזה לא ענה על הציפיות שלי. תחילת הספר הייתה יותר מעניינת מהאמצע ומהסוף. כשאני מתחילה ספר אני אוהבת לקחת הפסקות ולא לסיים אותו בכמה שעות (גם כי אני לא קוראת כל כך מהר וגם כי אני אוהבת "למשוך" את זמן הקריאה של כל ספר) ולקחתי הפסקה ארוכה מהספר. של כמה ימים. זה לא קורה לי בדרך כלל בספרים שאני קוראת והרגשתי שאני צריכה לסיים אותו רק כי אני כבר חייבת להחזיר אותו לספרייה אחרי זמן השאלה של חודש. חודש ימים הוא כבר נמצא אצלי ורק עכשיו סיימתי אותו!

אני באמת חושבת שעד הרגע שכתבתי את הביקורת הזו הייתה לי תחושת אכזבה מהספר, אבל רק עכשיו בסופה אני מבינה כמה הספר הזה באמת אכזב אותי מבחינת הציפיות שהיו לי ממנו. אני לא נוטה להאמין במשפט שאומר "כגודל הציפיות כך גודל האכזבות" אבל לפעמים הוא נכון, ממש כמו במקרה הזה.
אני באמת לא יודעת אם להמליץ לכם לקרוא אותו, אבל אני מניחה שהעובדה שאחותי שאלה אותי איך היה הספר ועניתי לה שהייתי יכולה להסתדר גם בלעדיו אומרת משהו.

ובכל זאת, החלטתי לתת לספר הזה שלושה כוכבים כי הוא בסדר. וזהו. בשלב מסויים הסופרת באמת גרמה לי לרצות להמשיך לקרוא את הספר, אז ניתן לה קרדיט לפחות על זה :).

בדרך כלל אני לא קוראת ספרי מתח ואימה, אבל התקציר נשמע לי מעניין אז החלטתי שכדאי לקרוא אותו..

בסך הכל, הספר הזה די נחמד והוא מעביר את הזמן בכיף.
האירועים שמתארים את החיים של צ'רלי,טוב, גורמים לקוראים די להתחבר אליו ולהבין אותו כי בסך הכל מדובר בנער אמריקאי רגיל עם מורים מעצבנים, חברים טובים ונערה שהוא מאוהב בה....
אז זהו, שלא.
צ'רלי הולך לישון לילה אחד, אחרי יום שגרתי לחלוטין ולמחרת הוא מתעורר קשור לכיסא, כשאנשים רוצים להרוג אותו... אמרתי כבר שגרתי?
כל האירועים שמתוארים בספר, במיוחד מה שקורה אחרי שהוא בורח מאוד מותחים ומעניינים ובאמת מצליחים להשאיר את הקורא דבוק לספר. אהבתי במיוחד שהסופר לא פחד לגרום לגיבור להביע את הרגשות שלו, שלא כמו בספרים אחרים שבדרך כלל הגיבור הראשי הוא כזה אמיץ ולא מפחד מכלום וחס וחלילה אם הוא יביע חולשה או רגש.

אני לא רוצה להגיד יותר מידי כדי לא להרוס למי שרוצה לקרוא את הספר, אבל יש רק דבר אחד שמעניין אותי- איך הספר הזה לא מקבל את היחס שמגיע לו?
כן, זו נשמעת שאלה טיפשית אבל לא נראה כאילו הרבה כאן קראו את הספר, והוא דווקא אחלה ומשאיר את הקוראים במתח עד הרגע האחרון, ואפילו אחריו (כי אין לי מושג אם תרגמו בכלל את שאר הספרים בסדרה לעברית).

אז אם אתם מחפשים ספר נחמד ומותח להעביר איתו את הזמן- מצאתם אותו :)

המשימה: ללכת לספרייה כדי להחזיר את "מפוצלים" ולהשאיל שני ספרים.
הזמן: יום רביעי, לפני יומיים, כי היה לי יום חופשי מבית ספר (ככה זה כשיש מתכונת בתנ"ך יום אחרי) והחלטתי לנצל את הזמן שהיה לי.

אז מגיעה משימה חדשה- יש לי הרבה מאוד ספרים ברשימה שלי. אז איזה מהם לקחת?
אז אחרי שהבנתי שהספר שרציתי להשאיל כבר מושאל, החלטתי להסתכל על הרשימה ואגדה קפץ לי לעין. אוקיי, אז ההחלטה הזו התבצעה- החלטתי לקחת אותו, ביחד עם עוד ספר.

ועכשיו מתחילה הביקורת האמיתית:
את שני הפרקים הראשונים של הספר קראתי איפשהו באינטרנט ואני לא אשקר, הם ממש עניינו אותי וגם שמעתי הרבה ביקורות טובות על הספר, והתקציר נשמע מעניין. אז לא נכתוב אותו ברשימת הספרים? ברור שנכתוב!
אז לא יכולתי לחכות ולהגיע כבר הביתה ולקרוא אותו.
מסתבר, שהיה למה לצפות..
ואז נשאלת השאלה, למה נתתי לו רק ארבעה כוכבים?
אז ככה, משהו בספר הזה בלבל אותי. מאוד.
קודם כל, מחשבה מצחיקה שעלתה בי: השם של הסופרת הזכיר לי ישר את השיר של צביקה פיק, "מרי לו".. (לא שזה קשור למשהו, אבל בסדר..)
יש לי מה להגיד על הדמויות עצמן כמובן (אבל רק על שלוש):

יוני- וואו. היא שינוי די מרענן יחסית לגיבורות שאני קוראת עליהן בספרים אחרים. אז נכון, גם הגיבורות האחרות לא פראייריות ליד אף אחד, אבל עדיין יש בה משהו שונה. קודם כל, העיניים שלה לא בצבע כחול/ירוק/אפור/ כל צבע מיוחד אחר שתוכלו לעלות בדעתיכם- ואני לא יודעת למה אבל אני שונאת שהסופרים חשים צורך לעשות לכל הדמויות שלהם עיניים בצבעים יפים (אולי אני מקנאה כי העיניים שלי חומות משעממות), אז זה ישר נתן לה פלוס אצלי. להתעלם מהמוזרות שלי, היא לוחמת טובה והיא לא מפחדת כמעט משום דבר ומאוד מסורה לאנשים שהיא אוהבת והיא אמיצה והיא לא דופקת חשבון על מה אחרים חושבים עליה, לפחות לא בתחילת הספר.. אה כן, והיא מתוחכמת ושמה לב לפרטים הקטנים. אחלה לה..

דיי- הוא באמת משהו מיוחד. והוא רק בן 15, כמו יוני. יש לו יכולות גופניות מעולות יחסית לילד בן 15. האופי שלו כמעט דומה לכל גיבור בספרי פנטזיה- מסור למשפחה שלו, לא מוכן שיפגעו בהם ומוכן לעשות הכל בשבילהם, גם אם זה אומר לסכן את עצמו (פרגרין, מישהו?). אה כן, והוא גם אדיב, חמוד ובטח ובטח שלא פחדן. לכל אורך הספר הוא נתקל בכל מיני מכשולים ובעיות והוא אף פעם לא מפחד להשיב מלחמה וכמו יוני הוא גם מאוד מתוחכם. אז אחלה גם לו..

תומס- מתה עליו. הלוואי שהייתי פוגשת אותו במציאות...
אני אוהבת להיות צינית, גם אם זה לא מצליח כל כך ><
מה אפשר להגיד עליו? מה שכן יש לי להגיד, זה שהסופרת עשתה אחלה עבודה. אני בטוחה שהמטרה שלה היתה ליצור דמות מעצבנת,יהירה,פחדנית,בוגדנית ועוד פעם מעצבנת.. אז הצליח לה!

אין לי מושג להסביר את מה שהרגשתי לאורך כל הספר. העלילה שלו היתה מעניינת, סוחפת, מרעננת ולא רציתי להניח אותו מהידיים, אבל עדיין משהו בו הפריע לי.
אולי זו היתה העובדה שהיחסים בין דיי ויוני היו מוזרים יחסית לבני 15 (תקראו לי מיושנת, אבל בני 15 שמתנשקים ככה ומרגישים כזו אהבה אחד כלפי השני, ישר אחרי שהם ראו אחד את השני? קצת מוזר לי וקיטשי וטחון לי מידי..)
ואולי אלו היו התיאורים של הניסויים שעשו בהם, צמד המילים "מחנות עבודה" והמבדקים שהעבירו אותם ואיך שהפרידו את החברה ככה ושרק האליטה קיבלו מותרויות ונהינו מהשלמות למראית העין- מזכיר לי תקופה חשוכה מאוד של העם היהודי. אני יודעת שאין מה להשוות, אבל עדיין זה עשה לי קונוטציה של שואה וזה עשה לי קצת רע.
חוסר המקוריות "הרציני" היחיד שאני יכולה לזקוף "לזכותה" של הסופרת היא העובדה שהמלחמה שהיא תיארה הזכירה לי את מלחמת האזרחים האמריקאית. אבל מי אני שאתווכח עם מישהי שאוהבת היסטוריה עד כדי כך שהיא כוללת אותה בספר שלה?

יאמר לזכותה של הסופרת, שהיא יודעת את העבודה שלה. התיאורים של כל מה שיוני חשבה והמסקנות שהיא הסיקה, הפעולות של דיי והסביבה שלהם בכללי והאווירה של הסיפור- את כל זה היא יודעת להעביר בבירור, לא מדלגת על אף פרט ומצליחה ליצור תמונה מושלמת בראש. יחסית לספר ראשון שלה, היא עשתה עבודה מעולה!

עם כל מה שנאמר למעלה, בכל זאת לא הייתי מוותרת על הספר הזה ואני מבינה למה שיבחו אותו. הוא העביר לי את הזמן בכיף ולא יכולתי להפסיק לקרוא אותו. אז אם השאלה זה האם אני ממליצה לקרוא אותו?- ברור. ללא ספק!

ואני אסיים את הביקורת הזו עם הקטע האהוב עלי ביותר בספר, כי אני לפעמים כזו קיטשית ואני אוהבת את כל המשפטים העמוקים והחכמים האלה:

"אף פעם לא שאלתי אותך על הכינוי שלך. למה 'דיי', יום?"
"כל יום משמעו עשרים וארבע שעות חדשות. כל יום משמעו שהכל אפשרי מחדש. אתה חי ברגע,אתה מת ברגע, ואתה עובר כל יום ביומו.
ואתה מנסה ללכת באור."

אחרי הרבה מאוד זמן שלא היה לי חשק לקרוא ספר בעברית ( ככה זה כשיש קינדל ואפשר לקרוא באנגלית D: ) החלטתי שאני חייבת לעשות משהו עם רשימת הספרים הארוכה שלי, אז הלכתי לספריה. לא ידעתי איזה ספר לבחור ואז ראיתי את הספר הזה על המדף ובלי לחשוב בכלל לקחתי אותו!

אז מה אפשר להגיד על ספר כזה? לספר הראשון גם כתבתי ביקורת והיא היתה חיובית, אז הביקורת הזו תהיה חיובית עוד יותר!!
אז, הספר הזה מתחיל כמה זמן אחרי שפרי לקח את אריה למתחם כדי למצוא את אמא שלה.. הספר מתחיל די מהר, הסופרת לא מושכת יותר מידי את ההתחלה וזה דבר טוב, כי לפעמים נמאס לחכות למשהו כל כך הרבה זמן.

את ההמשך אני אשתדל לעשות בלי יותר מידי ספויילרים, אבל מי שממש רוצה להיות במתח, שלא יקרא את זה :)

אז, אחרי שפרי ואריה נפגשו הם חוזרים למתחם הטייד. כשהם מגיעים לשם אריה ופרי לא יודעים מה יקרה, איך השבט יקבל את זה שאדון הדם שלהם הביא דרה והעלילה מתפתחת.. אז מה שקורה קורה, ואריה הולכת עם רור לחפש את ליב, שכמו שהבנו מהספר הראשון היא הלכה (לא מרצונה, כמובן) להתחתן עם סייבל שהוא אדון דם בעיר בשם רים- ומה זה אומר? שסוף סוף נזכה להכיר את ליב. אני לא רוצה להרוס אז אני לא יכולה להגיד יותר מידי, אבל שוב פעם, קורה מה שקורה והם ( בכוונה אני לא אומרת מי זה "הם" תנסו להבין או שפשוט תישארו במתח עד שתקראו את הספר ;) ) חוזרים לכיוון הטייד. כפי שמבינים ממה שקורה בספר, המצב של "חלום" (למי שאולי לא זוכר, זו מושבת הדרים שאריה באה ממנה) ממש לא טוב. ואם המצב של "חלום" לא טוב- אז מה קורה עם טאלון? אז כמובן שמדובר על טאלון בספר, אבל לא יותר מידי.. אריה ופרי צריכים להציל את "חלום", שמסתבר שנפגעה מסופת אתר והמצב עוד יותר גרוע כשאף אחד לא מנסה להגן על המושבה [וכשאני אומרת אף אחד, אני מתכוונת לאנשי הביטחון ובראשם הס (שגם ממנו אנחנו שומעים בספר, למי שלא זוכר הוא אחראי הביטחון של חלום והוא זה שגירש את אריה מהמושבה כדי שתמצא את "הכחול הדומם") שאמורים להגן עליה]. למה אף אחד לא מנסה להגן עליה? תבינו כשתקראו P: .
אז עכשיו הכל תלוי באריה ובפרי- הם רוצים יותר מכל להציל את האנשים שם- במיוחד את טאלון. איך הם עושים את זה והאם הם מצליחים? תקראו את הספר ותראו..

סוף תקציר עם הרבה חורים בעלילה ( כי לא יפה לעשות יותר מידי ספויילרים P: )!!

אז לטובת מי שלא קרה את מה שכתבתי למעלה ועדיין רוצה לדעת מה קורה בספר (רק בלי ספויילרים)- אריה ופרי רוצים להישאר ביחד ויותר מכל רוצים להגן על מי שהם אוהבים, ומה שקורה בספר מספר לנו איך הם עושים את זה.. אז מי שקרא את הספר הראשון, לא יתאכזב מהספר השני כי בכל זאת, ורוניקה כותבת בצורה כזו מעניינת ומותחת שלא בא לכם להניח את הספר מהיד.

וכמו שסיימתי את הביקורת על הספר הראשון באזהרה, אני עושה את זה גם פה- הספר השלישי יצא לאור רק בינואר 2014- באנגלית. מה שאומר שיקח גם הרבה זמן לתרגם אותו, אז שוב פעם, ראו הוזהרתם, כי כשתקראו את הספר הזה באמת לא תוכלו לחכות לשלישי- שבו הטרילוגיה המדהימה הזו מסתיימת.

אז נתחיל מזה שאת הספר הראשון בסדרה לקחתי עם קצת חששות, בעיקר בגלל העובדה שאני לא אוהבת לקרוא ספרים שנכתבו בידי סופרים ישראלים. אם לקחתי את הספר הראשון עם חששות, את הספר הזה חטפתי מהמדף!
קודם כל, נהניתי מאוד מהספר הראשון אז כמובן שרציתי לקרוא את הספר השני.

סיפור נחמד- גיליתי על קיומו של הספר "סוד הממד האחר" שבוע לפני שהוא יצא ובדיוק אחרי שסיימתי את "קסם הקמע", ככה שלא חיכיתי הרבה זמן שיצא לאור (אבל תאמינו לי, השבוע הזה היה מייאש). מה שרציתי להגיד כאן? שלמרות שיש כאלה שאולי לא יאהבו את הספר, יש כאלה שכן אוהבים אותו (לא מותחת ביקורת על אף אחד, אתם יודעים כבר מה אומרים על טעם וריח..)

כמו הספר הראשון בסדרה, גם סוד הממד האחר השאיר אותי דבוקה אליו ומתחננת להמשך (ליאת, רחמים?!)

זמן לספויילרים שלא באמת נחשבים לספויילרים

עם כל האהבה שלי לספר (ויש אהבה), חלק ממנו די חזר על הספר הראשון. זה הרגיש לי כאילו לקחו את "קסם הקמע" קרעו ממנו דפים ושילבו אותם בתוך הספר הזה. אני יודעת, זה היה אמור להיות חלק מ"איבדנו את הזיכרון שלנו אז זה אומר שגם אתם לא אמורים לזכור שהיינו פה", אבל זה עדיין הפריע לי ולדעתי גם הפריע מאוד להתקדמות של העלילה. אם היא הייתה מסיימת את החלק של האיבוד זיכרון מהר יותר, אני חושבת שהספר היה יכול להיות נחמד יותר..

סוף ספויילרים שלא באמת נחשבים לספויילרים

אבל חוץ מהחזרה על הספר הקודם, העלילה הייתה נחמדה ומצחיקה והדמויות- נשארו אותו הדבר (אבל זכינו לראות צדדים אחרים שלהם), ככה שמי שקרא את הספר הראשון יהנה לדעתי גם מהספר הזה :)

טוב אז אחרי שסיימתי עוד ספר שהוא חלק מסדרה ולא היה לי מושג מה לעשות עם עצמי כי בינתיים ספר ההמשך שלו לא יצא, עשיתי את מה שאני עושה תמיד- פניתי לרשימת הספרים (המאוד ארוכה) שאני רוצה לקרוא ובחרתי ספר. המזל שלי כנראה האיר לי פנים, כי בחרתי את הספר הזה.

וואו. זה מה שיש להגיד על הספר הזה.
בתור חובבת פנטזיה מושבעת, כל ממלכה לא אמיתית/דמויות עם כוחות על עושים אותי מאושרים (נשמע עלוב קצת, אבל בסדר, אני ילדה שמחה D: ).
ורוניקה הצליחה ליצור עולם מעניין מאוד עם דמויות מצחיקות ומעניינות שבאמת לא נמאס מהן.

אריה- כמו שכתבו, זמרת מחוננת בת 17. אבל היא גם חכמה ובכלל לא פראיירית. היא עוברת בספר הזה מסע מאוד מעניין ורואים שהוא משפיע עליה..

פרגרין- בואו נישאר עם פרי. אהבתי מאוד את האופי שלו וגם את היכולת שלו. עוד משהו שאהבתי זו המסירות שלו לאנשים שחשובים לו.

כל שאר הדמויות גם הן מעניינות לא פחות מאריה ופרי אבל מן הסתם שהשניים האלו הם הדמויות הראשיות אז כתבתי רק עליהם..

אזהרת ספויילר לא מרגש בכלל

מה שכן הפריע לי בספר הזה הוא שלא לגמרי הבנתי מה הקטע של "העין" הזו.. הסופרת מתארת את זה בתור מתקן שכאילו מתחבר לעין ברגע ששמים אותו ואפילו גורם לאריה להתעלף כשתולשים לה את זה, אבל אחר כך אריה עצמה שמה ומורידה את העין הזו בלי שום בעיה... אבל זה לא כל כך הפריע לעלילה של הספר, אז מי אני שאתלונן? (אה רגע, כרגע עשיתי את זה..)

סוף ספויילר לא מרגש בכלל

אז בקיצור, תקראו את הספר הזה כי הוא ממש מותח, מרגש ופשוט ספר שעומד בכל הציפיות מבחינת ספרי פנטזיה!
אה כן, ראו הוזהרתם- הספר השני עדיין לא תורגם לעברית.. למה הזהרתי אתכם? תבינו אחרי שתקראו את הספר..