“אני מאוד מחוברת לאינטואיציות שלי מכיוון שתשעים ותשע אחוז מן המקרים האינטואציות שלי לא מכזיבות אותי. האינטואציה האחרונה, העירבול בבטן, הייתה בהקשרו של ספר נפלא זה.
ברגע שגיליתי על קיומו של הספר לא נחתי ויגעתי עד אשר הספר לא הונח בחיקי. מיותר לציין שלא התחרטתי כלל מכיוון שמדובר בספר מופלא, רגיש ועדין.
הספר מתאר את קורות חייו של נער בשם נחמן שפיגלר שנולד במושבה פתח תקווה אי שם בשנות ה-20 של המאה ה-20 להורים גלותיים, ילידי פולניה. הספר מגולל בפני הקורא מן הרגע הראשון את זכרונותיו מילדותו המוקדמת ועד ילדותו הבוגרת יותר, עד שהבחור מגיע לגיל מצוות.
הזכרונות מוצגים מקטעים- מקטעים וכתובים במעין סגנון שמאוד מזכיר את זרם התודעה. מלל רב על גבול פיוטי, תיאורים רבים שהם על גבול השיריים ומעט עלילה רציפה. בכל פעם הסופר משליך לעבר הקורא פיסות של זכרונות. עוד טפח מחייו של הילד הצעיר נגלה לעניו. יותר מזה, המפתיע שלשם שינוי אין כאן התרחשות מסמרות שער שאופייניות לספרים בני תקופה כה רגישה כמו הספרים הנעים בין שתי מלחמות עולם ומספרים את סיפורם של העולים ארצה, כאשר השלטון בארץ הינו שלטון בריטי והחיכוכים בין היהודים לערבים הינם חדים וברורים יותר מתמיד. הספר אינו מובא מנקודת מבטו של חבר ההגנה או נוטר שהפכו לסמל ולב ליבה של המשוכה הזאת בימי היישוב היהודי. יישוב מתפתח אט אט לכדי חבל ארץ שומם פחות. במקום זאת, ברטוב הסופר מחליט לתאר את התקופה מזווית לא שגרתית כאחד: נקודת מבטו של ילד רך בשנים. כיצד הדברים נגלים לעיניו? כיצד הוא חווה את המאורעות המקוממים? כיצד הוא מבינם דרך עיני הילד שלו? כיצד הוא מפרש אותם?
החשיפה הזאת של הקורא אל האירועים דרך עיני הילד וכיצד הוא חווה אותם באיטיות, בעדינות ולפעמים לא בהבנה גמורה עד הסוף.הידיעה הזאת היא מרעננת. נקודת מבטו של נחמן היא נקודת מבט של ילד ההופך לנער רגיש, מבין עניין למרות גילו הצעיר, ובעיקר קשוב. באחד הזכרונות הראשונים אנחנו מתוודעים אל היום בו יגיעו אורחים מחוץ לארץ ולכן האם מכינה את הבית מבעוד מועד ונחמן מתבונן בה בעבודתה ושום פרט לא מתפספס, אפילו לא שדייה המדלדלים ומציצים מבין קצוות החולצה. מראה שגורם לילד בן השלוש להתהות לפשר הדבר. זכרון נוסף הוא הזיכרון בו נמצא נחמן בחצר ביתו יחד עם הוריו ושני קשישים שהם שכניהם וגם מושיעיו לעתיד של אביו בכל הקשור לפרנסת המשפחה. בזכרון הזה נחמן צמוד אל אחד הקשישים, שאינו מצוי בקו הבריאות, והוא צוחק עם נחמן שאביו מכר אותו לו והוא למעשה בדואי. הידיעה מבעיתה-מפתיעה את נחמן הצעיר והוא מזנק אל זרועות אביו שמרגיע אותו ותוך כדי כועס על השכן שהפחיד את הילד.
זיכרון נוגע ללב ומכמיר באותו הזמן הוא הזיכרון של נחמן כשהוא לומד בכיתה א בבית ספר דתי שבו גם אביו מלמד והתלמידים מתנכלים לו ומנסים להפשיטו ממכנסיו בכדי לוודא אם מדובר בילד או ילדה. " אתה ילד או ילדה?" שואל עוזר, הילד הבריון, וכאשר נחמן מסרב לענות. הנערים משכיבים אותו על הרצפה הקרה ומנסים להפשיטו. אירוע זה הוא בגדר אירוע מכונן לילד. הוא בורח מבית הספר ומקבל דלקת ריאות שהיא בגדר תפנית רבת משמעות בחייו של נחמן.
דרך עיניו של נחמן הצעיר אנו מתוודעים אל הקושי שהוא מנת חלקם של כל היהודים שהחליטו לעלות לארץ ישראל מהגולה. כיצד גם לאחר שנים רבות בארץ הוריו מתקשים כלכלית, דבר שמעורר באימו עצב וגעגועים עזים לגולה, אל ארץ מולדתה. געגועים שיוצרים חיכוכים בינה לבין האב ואף כמעט לעזיבתה ועזיבת הילד את הארץ ותלישתו של הילד מכל המוכר לו. כל מה שנולד אל תוכו וחי ונשם אותו.
ככל שהנער מתבגר הקונפלקטים הולכים ומתעמקים: הנער מתחיל לחפש את עצמו, את הדרך הנכונה לו ולגבר שהוא הופך להיות וככל שהוא מעמיק לחפור הזהות המתגבשת כמהה לפרוץ את המחסום ההורי ולאפשר לנער להלך בכוחות עצמו, כתינוק שלומד בפעם ראשונה ללכת ללא עזרת הוריו, כך יפרוץ נחמן את הגדר הכובלת אותו בדרך אל עתידו. הרצון לפרוץ את הגדר מעורר בנחמן שאלות שבזמנו היה נראות לו כלחם חוק, כתורה מסיני. אחת השאלות הללו קשורה לעניין הדת. אתם מבינים, נחמן גדל במשפחה דתית יחסית וזה עוד חידוש מרענן שניתן לזקוף לזכותו של ספר מקסים זה, בניגוד לספרים רבים אחרים שעוסקים בתקופה המרתקת הזאת של יישוב הארץ ולפני תקומתה של המדינה, הספר לא עוסק בחילוניות. הסופר נותן חירות מלאה לדת, לדתיות, לשמירת שבת ומצוות. נחמן ובני משפחתו מדליקים נרות, שומרים כשר, חוגגים חגים יהודים בנוסף לנסיון מציאת עבודה של האב והיות האם עקרת בית. הביטוי המשמעותי ביותר של דת מול חילוניות, הניגודיות בין השתיים באה לידי ביטוי בין אבי המשפחה, שלום, לבין אחיו רפאל. רפאל הוא חילוני. הוא אותו יהודי גלותי חילוני העובד בכרמים ולובש גופיות ומכנסי עבודה ולא שומר כשרות ורוכב על חמור ואקדח חגור בתוך חגורתו על מותניו. אותו יהודי שהוא, אפשר לומר, הסמליות של תקופה זו. החיכוך בין יהדותו של האחד וחוסר יהודותו של האחר מתבטאת כאן בצורה המיטיבית ביותר. חיכוכים שהם כשרשרת קסמים שכל חולייה משפיעה על רעותה. החיכוך בין האחים מגביר את החיכוך בין הבעל לאישה וכן הלאה, עד החולייה האחרונה והיא נחמן עצמו. שרואה את האירועים ומנסה, בעזרת רסיסי המידע שהוא מלקט, להרכיב תמונה שלמה אך לא בהצלחה וחלק ניכר מן התמונה נותר עמום.
אולם, ככל שנחמן מתבגר התמונה המטושטשת מתחילה לקבל צורה ובו- בעת הוא מתחיל להטיל ספק במה שעיניו רואות ולסגל לעצמו אישיות ודעה עצמאית, מתחיל תהליך מרידה שאופייינית לתקופת הנעורים. גם התמונה מתבהרת והוא מצליח להרכיבה בכוחות עצמו ולא באמצעות פירורים מזדמנים של קרוביו ולמעשה זה הדבר היפה ביותר בספר. כיצד כל החלקים מתמזגים אלה עם אלה ולא מעיקים על זרימת הקריאה וזו הסיבה מדוע הספר נקרא בצורה חלקה וזורמת. ככל שנחמן מתבגר והקונפליקטים מתעצמים ואנו נחשפים לפקפוקו בדת ובכפירתו בה הדבר הולך ביד ליד, למשל, עם התבגרותו המינית. עם כפירתו בדת מתחילה אצלו גם ההפנמה שהעולם מחולק לנשים וגברים וניצני המיניות סוחפים אותו לכדי התאהבות ראשונה בקרובת משפחה רחוקה שמגיעה להשתכן אצלם. אהבה שכרוב האהבות הראשונות תהיה אהבה נכזבת. [ מי יודע, אולי הסרט "אלכס חולה אהבה" הושפע מעט מן הספר הזה (:]
מזווית אישית ביכולתי לומר שמאוד הזדהתי עם דמותו של נחמן. הוא אנושי מאוד. הוא דמות שקל להזדהות איתה כי החוויות שהוא חווה מאוד אוניברסליות וחוצות זמן ומקום. אין זה משנה אם הנך בן 10 או בן 30 או 80 אתה תרגיש תחושת הזדהות עם נחמן מכיוון שגם אתה היית פעם או עודך נער שמתחיל לגלות את העולם סביבו ופעמיים כאילו נולד מחדש: פעם אחת זו לידה פיזית. נחמן נולד ומביט בעולם בעיני ילד צעיר שעד למבוגרים סביבו ולעצמו ומספר את הסיפור אומנם בגוף שלישי אך בקולו שלו ובעיקר באמצעות זכרונות המבוגרים [או כפי שהם מכונים בספר: זכרון אם, זכרון אב] ופעם שניה הוא נולד מחדש כשהוא נע אל תוך גיל מתעתע וכאוב שהוא גיל ביניים. בין ילד לנער. אינך עדיין גבר אבל מצד שני, מתחילה לבצבץ מעל שפתייך פלומת שפם, חותם אשר מעיד על שינוי, על העובדה הברורה שאינך ילד. אם כך, מי אתה בעצם? מה אתה? נער? ילד? גבר? לא ברור.
ויחד עם נחמן, שכעת הוא צועד את צעדיו לקראת הבגרות. נער צעיר העומד לחגוג את כניסתו אל עולם המבוגרים ומוטל עליו עול מצוות, אנו ממשיכים בחקירתנו את העולם, גיבוש זהות ובחינת ארץ ישראל, שמתהווה לנגד עינינו, בעיניים ייחודיות ומעניינות של נער נבון, תולעת ספרים. אהבתו האובססיבית לספרים שהייתה חלק ממנו מנעוריו גרמה לי עוד יותר להזדהות עימו.
גם את בני משפחתו מאוד אהבתי, את אימו לאה שהיא אימא פולנייה במלוא מובן המילה: דאגנית, דברנית, נוקבת באמירותיה ובעיקר משתוקקת בטובתו של בנה, גם אם היא איננה מצליחה להשלים עם העובדה שילדה הפעוט כבר בשלבים האחרונים של עזביתו את עולם הילדות. הוא איננו ילד קטן. הוא מתבגר והופך לאט לאט לאיש...
הערכתי הרבה נתונה גם לאב המשפחה ולדוד רפאל שלמרות שנותם זה מזה כשמיים וארץ, הצליחו לגשר בסופו של דבר, על הפערים ולמצוא אחוות אחים משותפת. גם האב, למרות שהוא גבר מבוגר, כביכול, מחפש את עצמו ומנסה להתאים את עצמו לתבנית הארץ ישראלית, השונה, הפראית והמיושבת בחלקה. ארץ שהיא כה שונה מהארץ בה הוא נולד וגדל. הארץ שינק את תרבותה מזה זמן רב. במקום זאת, הוא קיבל לידיו ארץ שיש צורך להרכיבה במו-ידיו והפתאומיות שבדבר מותירה אותו ואת רעייתו פעורי פה ומוכי תדהמה, תדהמה שקשה מאוד להסיר גם שנים רבות לאחר הגעתם והתיישבותם "הבטוחה".
ואתם יודעים לאיזו מסקנה הגעתי בעת כתיבת הביקורת? מסקנה טריה ממש מן הרגע הזה. במובן מסוים, כל הדמויות בספר הזה, מהקטן ועד הגדול, למעשה נולדו מחדש והתבגרו יחד עם נחמן. כל אחד מהם חיפש את עצמו ואת הדרך הייחודית לו, אי-שם, בארץ ישראל הבלתי מוכרת ורווית האפשרויות והסכנות כאחד. הם הפריחו את השממה ופיתחו את אדמותיה בשתי הידיים ובמקביל גם צמחו והתפתחו בעצמם. הם "גידלו" את המדינה אבל המדינה החזירה להם תמורה על ידי כך ש"גידלה" אותם בו- זמנית ועיצבה את נפשם לכדי אישיות מוגמרת. הסיפור של הדמויות הללו הוא סיפורנו שלנו. סיפורם של הסבים, הסבתות של רבים מאיתנו, הסבים הפרטיים שלי שכשאני מתבוננת בהם הההערכה מתגברת, שהגיעו מן הגולה או נולדו כאן בימי המנדט הבריטי לתוך חיים לא פשוטים והתבגרו יחד עם פיסת האדמה הזאת. פיסת אדמה שהייתה בבת עינם ולעולם תשאר כך, כנראה.”
