HAPPY BIRTHDAY לי! הופ הופ טרללה גדלתי בשנה. ועכשיו אני רצה כאילו רוצח סדרתי רודף אחרי ישר אל צומת ספרים. אבל בואו נחזור קצת אחורה.
הנמל. מקום ענק עם מלא אנשים שהחליטו דווקא ביום הזה ללכת למסעדה, או להסתכל מרחוק על הגלים של הים ו"להריח אותו", כמו שאבא אומר. ואני כל כך מקווה שמישהו יקפוץ עלי ויצרח לי מזל טוב! אבל זה לא קורה, כי זה יום שבת, אז זה באסה. ואנחנו מתיישבים במסעדה, ואני אוכלת קרם ברולה עם גלידה בטעם עוגיות לוטוס (מישהו שמע על זה אי פעם?!), אבל הדבר היחיד שעובר לי בראש הוא צומת ספרים, שממוקמת שני מטר לידי, רק צועקת לי להיכנס ולקנות ספר. לעזאזל עם הקרם ברולה הזה. לפחות יצאתי צרפתייה. BONJUR!
חזרה לסיפור. אני רצה לחנות. ומה אני רואה בחנות? המון ספרים. וכולם מחייכים ואומרים לי שזה יום ההולדת שלי, והגיע הזמן שיהיה לי ספר חדש לקרוא שלא עטוף בעטיפה מלוכלכת של הספרייה. יאק. אז אני מטיילת, מתחננת בפני אימא, ולאח הקטן שלי שאין לו ברירה אלא לוותר על הספר שמגיע לו במבצע של 3 ב-99 כי אני עקשנית מידי. ויש לי יום הולדת. ווהו!
ואנחנו חוזרים במכונית, ועם מה יצאתי? עם הפריצה, עם עלייתו של מספר 9, ועם ניקולס הקטן והיפה שלי. והאחרון. אחרי 5 כרכים של סבל. סתם צוחקת, ניקולס, אל תיעלב.
ואחרי שהייתי צריכה לעבור ספר אחר של סבל שבסוף נטשתי אותו באמצע, עברתי לי בחיוך לסודות של ניקולס פלמל בן האלמוות 6.
פתחתי את הספר, ובמקום ריח של כל האוכל שאחרים אכלו לפני כשהם קראו את הספר, שיש בספרייה, הריח של הספר החדש עוטף אותי. ולא הסנפתי אותו! באמת! אולי רק קצת.
אז לדמויות.
היה לי מאוד קשה לעקוב אחרי הדמויות. כל כך הרבה שמות, וזמנים שונים, שכמעט ערפתי למייקל סקוט את הראש. מישהו יכול להביא לי מסור? עד שהצלחתי לקשור אותו לכיסא! אל תתנו לו לברוח לי שוב!!
סופי וג'וש היו מתוקים כרגיל, וסוף סוף למדו קצת להתמרד. הילדים האלה כאלה מתוקים ותמימים, שכשסוף סוף הם מתמרדים נגד ההורים שלהם, לא יכולתי שלא לקפוץ על המיטה. שזה ממש כיף. למרות שכמעט נפלתי. אופסי 
הדמויות מסביב היו מדהימות והוסיפו המון- ניקולס ופרנל, וז'אן וסאן- ז'רמן בתור זוגות כאלה מתוקים, סקתך המדהימה (היא באמת הדמות האהובה עלי. חולה עלייך סקתך!!!), שיקספיר. זה באמת גאוני. אני מורידה בפני מייקל את הכובע. לא שיש לי אחד כזה.
בסיפור הזה ישנן המון נקודות מבט, ומייקל הזה יודע איך להשאיר אותי במתח. פויה, ילד. ככה בערך מה שהלך בחדר כשקראתי:
קוראת פרק על ניקולס ופרנל
"לא! אני רוצה את סופי וג'וש!"
קוראת פרק על ג'וש וסופי
"רגע! אבל מה קרה עם ניקולס ופרנל?!"
מבינים? פשוט חוצפה!
הקדמונים שנמצאים בצד הנגדי מצמררים כראוי, ומלחיצים. באמת. הם הצמיחו זנבות, פרוות חתול וכל אלה. אל תגידו לי שזה נורמלי!
כמה דמויות מתו, מה שגרם לי להבין משהו חשוב. כולם רוצים להיות ג'יי קיי רולינג הבא. בכל מקרה,דמויות מתו, והיה לי עצוב, אבל אלה לא היו כלבים, אז לא בכיתי. כן. קראו לי גזענית. לא מעניין אותי!
העלילה-
חוץ מהספר הראשון, שרק אלוהים יודע איך צלחתי אותו, העלילה של הספר הייתה יפה כרגיל. זורמת, מותחת, וככה מצאתי את עצמי כל הלילה עסוקה בקריאה של הספר, מתפללת שאימא לא תתפוס אותי. כי זה היה עלול להיות לא נעים.
הכתיבה יפה, מייקל סקוט בהחלט יודע איך לכתוב ספר. מוזר, נכון?
לסיכום, ספר מדהים. הטוב שבשישה. הסיום בהחלט עצבן אותי, אבל לא הייתה לי ברירה, כי כבר איימתי על מייקל פעם אחת, ואני מעדיפה לא לבזבז את כל החבלים שלי עליו. ולא לכתוב ספויילר. או אולי כן? אני חייבת!
ספויילר ענק!!!
אני לא מאמינה שג'וש הוא מרתיו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
סוף ספויילר חברים
אז שווה קריאה? שווה!

תוכניות. ידוע לכול שהתוכניות שאנו עושים ועד כמה הן ארוכות טווח תלויות בביטחון שלנו שנגיע לממש אותן. בעיתות מלחמות (נניח מלחמת העולם השניה) התוכניות רואות קדימה ימים ספורים, לפעמים שעות ספורות. הרבה ביקורת כלפי פוליטקאים טוענות שהיוזמות שהם מקדמים לא "רואות" מעבר לקדנציה בת ארבע שנים, ואחריהם המבול... כך המדינה מתנהלת לה בקוונטים של 4 שנים ללא תוכניות ארוכות טווח משמעותיות- אורך החזון כאורך החיים הצפויים, אורך חיי ממשלה 4 שנים, אורך חיים במלחמה יכול להיות כמה ימים לפעמים כמה שעות.
קחו את הפיסקה הראשונה ונסו לדמיין חיי אלמוות,חיים של עשרות אלפי שנים, איזה תוכניות הייתם עושים אז? הקדמונים טווים תוכניות פתלתלות עם המון סבלנות למימושם, פרטי פרטים של תוכניות תוכניות שמימושן מתפרס על אלפי שנים, סבלנות כנראה לא חסרה כשעיתותיך בידיך.
בספר השישי והאחרון בסדרה התוכניות של הקדמונים מתכנסים לנקודת הסוף, או שמא זו נקודת ההתחלה. הדברים מתחילים להתברר, העלילות שהתפצלו להן במהלך הספרים הקודמים מתכנסים לאותו זמן ומרחב לקרב האחרון. בקרב האחרון מתאחדים כוחות שלא חשבנו שילכו יחדיו "בילתי אם נועדו", אבל אויב אויבי הוא חברי? אולי... היהפוך כושי עורו? ונמר חבורותיו... איזה תפקיד יקחו מקיאבלי דר' די, ורג'יניה דייר?
ולגבי התוכניות, ככל שיתוכננו בקפידה, ויקחו בחשבון את כל הפרטים, אפילו התוכנית הכי מפורטת מדויקת ומתוחכמתת, תמיד חשופים לחולשה מסוימת. חולשת בחירתו של האחד. במה תבחר דמות שמשחקת תפקיד בתוכנית שנרקמה יכול להוביל לתוצאה אחרת לגמרי מזו שתוכננה....לפעמים הפוכה.
יש את תוכניתו של אברהם הרב מג, אברהם משאיר פחות ליד המקרה ושולח הנחיות על פני הדורות לשחקנים המששתפים בתוכנית.
איזיס ואסריס, גם להם תוכנית, הם מצדם סומכים על הבנתם את הטבע האנושי... הבנה שנשענת על עשרות אלפי שנים של תצפיות.
במה יבחרו תאומי ההגדה? בחירתם תשפיע על העולם, הטוב והרע מתחילים להתבהר...

אפשר לשחרר את האוויר מהריאות. מומלץ

אז סיימתי קצת לפני מתכונת בכימיה את הסדרה הזאת.
אחרי שקיבלתי את הספר במתנה בספטמבר וגררתי את הקריאה שלו במשך 7 חודשים -סיימתי.
בהתחלה מממש אהבתי את הספרים
(אני חושבת על זה שקראתי את הספר הראשון בסדרה בכיתה ח', ואוו -לשם ההשוואה אני עכשיו בסוף יא).
בהתחלה זה היה מעניין.
סגנון הכתיבה של מייקל סקוט בהתחלה היה מהנה עבורי. כתיבה זורמת , הומור איפה שרק מצא לנכון להוסיף, מונולוגים ארוכים של הדמיות (שאין סיכוי שהיו קורים אילו והמצב היה במציאות) כדי להעשיר את הידע הכללי שלנו או בשביל שהעלילה תובהר לקוראים שלא הספיקו לעקוב וכמובן ים הרמזים שהוא משאיר לאורך הסיפור כדי שהצפי שלי למה שבא אחר כך יהיה מכוסה מכל כיוון.

אז אחרי שניים ושלושה ספרים כאלו זה היה כיף ואהבתי את זה שאני יודעת בדיוק מה שקורה הרבה לפני וכשהמפלצות דופקות נאום באורך דף ובכל זאת אף אחד לא תוקע להם סכין בבטן תוך כדי או משהו כזה אבל להסתכל על בניין ולדעת את נקודת התורפה שלו זה הם כן יכולים תחת לחץ (נה בעין- זה כשהאצבע מושכת את העפעף למטה למי של מכיר את הביטוי או השם למחווה הזאת).
אבל אז היה ספר רביעי שבו זה כבר התחיל להיות משעמם וצפוי הרבה יותר מדי. הבן אדם אולי כותב בצורה הזאת שפונה כנראה לגיל קטן יותר (אולי בגלל זה יכולתי ליהנות מזה בהתחלה יותר או שזה בלט קצת פחות בהתחלה).

אבל (!) העלילה שהוא יצר באמת מעניינת מאוד. סיפורי המיתולוגיה משכו אותי מאז ומעולם ונחמד לראות סופר שמשתדל להיצמד למקור . חידוש עם קווי רקע ישנים. אולי עוד סופרים רבים שעושים את זה (שיעול ריק ריירדן שיעול) אבל מייקל סקוט מביא לנו בסדרה אחת את הסיפורים, האלים ודמויות מכל התרבויות כי בכל זאת אנחנו כבר לא נמצאים בתוך תחומים בעולם המודרני ואם יש רב -תרבותיות במדינות השונות אצל בני האדם והם משוטטים בעולם כרצונם אז מה עוצר את האלים? ולמה למען השם הכל כמעט קורה באמריקה ? גם פה (נוסף על מאות\אלפי ספרים אחרים) יש חלק בלתי מבוטל שקורה באמריקה אבל יש גם חלק לא מבוטל שקורה באירופה למרות שלא יהרוג אף סופר אנגלי או אמריקאי לכתוב משהו שקורה באסיה או באפיקה ושלדמות אחת יש עיניים חומות! (כן זה מופיע בביקורות אחרות שלי וכבר התלוננתי על זה אבל ברצינות , זה בכל זאת צבע העיניים הנפוץ ביותר בכדור הארץ...).

ובכל זאת עד הספר הרביעי נהנתי ,ו...הבכן... זה השישי אבל אני אדם מחויב - התחלתי סדרה ואני מסיימת אותה גם אם משכתי את הזמן. הוא עצמו היה צפוי (ספויילר למי שקרא -כן צפיתי גם את זה שג'וש הוא מריתיו , יש לי עדים לזה , כי באמת שהוא שתל כל כך הרבה רמזים וכמה רמזים ממש עבים כבר עד אמצע הספר מינוס סוף ספויילר) אבל הוא לא בזבוז זמן- הוא ספר בסדר . אבל מתאים לקרוא את הסדרה בגיל צעיר יותר אולי 12 או 13 , 14 לילד שבכם.
באמת שמייקל סקוט יצר עולם אולי לטעמי צפוי וקצת משופץ למען הקורא אבל עולם בנוי על ערכים מסויימים וקצת היגיון (מה שחסר בערמות רבות שעומדות בסטימצקי על הסטנד בעיקר בספרי הנוער).
מי יודע אולי יום אחד גם ספר פרי עטי ישב שם על הסטנדים ובת 16-17 תבקר אותי בחומרה על הסגנון שלי. נקווה שגם היא תשתדל להתרכז בדברים שהיא כן אהבה בספר. כמו הדפים בסוף מאת המחבר בהם הוא מדבר על הבסיס ההיסטורי\מיתולוגי או המקומות שעליהם התבסס או התרחש בהם הספר המדובר או חלק ממנו. וכמובן החלק הזה שרוב האנשים פשוט מדלגים עליו או מנקים איתו את השולחן (עדה מזועזעת) - החלק של התודות ומי שלא הציץ בו כנראה לא ראה שכל ספר סקוט סיים באותן מילים (למיטב זכרוני-) "שכחתי מישהו. אני יודע ששכחתי. אם שכחתי אותך -אני מתנצל".

לבסוף אני לא אגיד לאף אחד לקרוא או לא לקרוא את הספר הזה כי זה לא משנה תחליטו אם הוא קורץ לכם בעין ,בלב , במוח או בבטן עשו מה שאומרת לכם ההרגשה. מותר גם לטעות ;-) זאת אולי לא הפילוספיה לחיים של סקוט אבל גם לי יש אמרה בעניין.
תהנו מכל יום, אל תחשבו על מה שלא הספקת לעשות אלא על שנהנתם לעשות את כל השאר. אל תתנו לאף אחד לומר לכם מה לחשוב , מה ואיך לעשות תחליטו בעצמכם כי ככה בונים דרך משלכם. אז שיהיה לכם בוקר\צהריים\ערב\לילה\(לפנות בוקר?) טוב\טובים ובהצלחה :-)

את הסדרה אני מכיר כבר יותר משנתיים. אני זוכר את עצמי, בערך בסוף כיתה ה'. ישבתי בשולחן שלי, בסוף הכיתה וציירתי
חתולים על השולחן. ידידה שלי התחילה לחפור על הספר החדש שהיא קוראת. העפתי מבט קצר בכריכה. "האלכימאי". וככה התחילה ידידות מופלאה (למי שתוהה, ביני לבין הספר ^^).
כששואלים אותי מה הספר האהוב עליי, עולות לי הרבה תשובות לראש. בכול פעם מחדש אני עונה משהו אחר. אבל היום, יש לי תשובה מוחלטת. 'האשפית', כמובן. לא משנה כמה אני אוהב את הכתיבה של ג'יי קיי רולינג, לא אכפת לי מתחושת האדרנלין שמופיעה בי כשאני קורא ספרים של ריק ריירדן, אף ספר בעולם לא יעביר בי את התחושות והמחשבות שהספר הזה העביר בי.

קורא יקר, אתה עלול להיתקל בספויילרים במהלך הקריאה. תודה? ^^

כול כך הרבה דמויות, עשרות דמויות שונות לגמרי, לכול אחת מהן חלק חשוב בעלילה. בעבר נהגתי לחשוב שזה חיסרון, כיום, אני כבר לא בטוח. מפרומתאוס ועד שייקספיר, הצלחתי להתחבר לכול אחד ואחת. הספר הזה כול כך מושלם, הייתי נותן לו יותר מ 5 כוכבים אם היה אפשר. במהלך הקריאה חוויתי הרבה הפתעות. חלקן נעימות, חלקן פחות. אני חייב להודות שהיו רגעים שהייתי צריך לחזור כמה משפטים קודם בשביל להבין מה קורה. העלילה זרמה, זרמה באופן מצוין וחלק. השפה הייתה נעימה, כרגיל.

וירג'יניה דייר. הילידה הראשונה למתיישבים האנגלים באמריקה. (אכן, אני מדברת על בת אנוש אמיתית, לא רק הדמות מהספר). דייר היא הדמות האהובה עליי. הרוגע ומעט הקשיחות שהיא מפגינה הם לא מה שבאמת מתחולל בלב שלה. היא רוצה צדק, רוצה שבני האדם ירגישו חירות. הסיפור שה הקסים אותי ונהנתי לקרוא כול רגע ורגע עליה. חוץ מסופי וג'וש, שעליהם אדבר בהמשך, כמעט כול הדמויות והיצורים בסדרה לא מומצאים. ככה מצאתי את עצמי קורא על וויליאם שייקספיר המפורסם, שבספר הוא בעצם בן אלמוות לוחם ולא רק משורר ומחזאי. השילוב בין ההיסטוריה לפנטזיה היה נחמד מאוד.

נקודה נוספת- התיאורים. סקוט מתאר את היצורים המופלאים והמחרידים בדייקנות. את הנופים המיוחדים ממש אפשר לדמיין בבירור.
הספר, והסדרה כולה, סחפו אותי למחשבות רבות. חלק מהמחשבות היו מבדחות, חלק מהן מוזרות. (אחרי שאנג'ל חפרה לי על פרדוקסי זמן לא יכולתי להתעלם מהשאלות שצצו בראש שלי. אנג'י הארורה >.<).

סופי וג'וש הם המרכז של הכול. תאומי הכסף והזהב. אני מרחם עליהם. הם עמדו בפני בחירות לא קלות, והתמודדו עם דברים שלא אומנו להתמודד מולם. נוצרו להם כול כך הרבה שונאים, רק בגלל.. מי שהם. מה שעבר עליהם בספר הזה היה נורא. הם גילו שהם אזהרה אפילו לא אחים באמת. אבל הם המשיכו להיות ביחד. כרגיל, אני מתחבר יותר לסופי. אבל גם האומץ של ג'וש הפליא אותי.

לסיכום, ספר מדהים, מלא אקשן, מתח, וקטעים מרגשים. הרבה כאלה. סקוט חיבר את כול חלקי הפאזל בסיום של הסדרה.
ממליץ לקרוא, נתראה בפעם הבאה, פול קפה.

אני אוהב משפטים מגניבים.
כמה חבל שברוב הספרים כמעט ואין כאלו. כמובן, שאין הרבה יוצאים מן הכלל, אבל מסתבר שהספר המסוים הזה הוא כן יוצא מן הכלל.
אני מודה- הסדרה עצמה התחילה ברגל שמאל. הספר הראשון לא היה משהו והספרים הבאים אחריו די נמרחו.. אבל נראה כאילו מייקל פשוט אסף כוחות לקראת הספר האחרון והמכריע. "האשפית".
למה בעצם הוא נתן לכל ספר שם שהוא אחת מהדמויות? ולמה הוא חזר על כמה שמות של אותה דמות? כנראה שזה ייותר חידה בעיני לנצח.
אם עוד איכשהו אפשר לומר שלכל שאר הספרים זה בגלל שזאת הייתה הדמות הכי דומיננטית בו, אז הרי שפה, ידידי, אי אפשר לומר זאת.
פה כולם היו דומיננטיים.
הספר הקודם נגמר במתח בו לא מבינים למה ג'וש וסופי נמצאים במקום הזה ומה לעזאזל איזיס ואוסיריס רוצים מהם.
לא מבינים את זה במשך הספר.
אולי רק בסוף בסוף, כאשר הם מגלים משהו מאוד מאוד לא נעים על עצמם.
הספר מתמקד בשתי חזיתות, דבר די מבלבל.
הספר עצמו הוא ממש מעולה. הכתיבה בו מעניינת וסוחפת, השפה שנונה והדמויות מגניבות. היו הרבה קטעים מגניבים כמו הקטע בו פרומי ונייתן נלחמים על הגשר. אבל שוש.
הרבה דמויות עוברות מהפך. חלקם מתים(למה?!?!?! רובם מתים בצורה כל כך מטומטמת! >אזהרה-ספויילרים לפניך.
יותר מדי דמויות מתו בספר הזה. יותר מדי דמויות מתו בצורה מטופשת לחלוטין. למה מרס מת ככה? למה הל ואודין מתו? למה פרומתאוס וויתר על חייו עבור מיאמוטו מוסאשי? :'(
סוף ספויילר


קיצר זה ספר אדיר. לגמרי. מי שלא קרא חייב לרוץ לקרוא אותו!
אם הוא קרא את הקודמים, כמובן.

סיימתי אותו עוד שלשום ורק עכשיו יש לי זמן לכתוב ביקורת.
הספר הוא האחרון בסידרה ומאוד מופלא לטעמי. בספר זה נסגרים כל הקצוות חלקם בזמן הקריאה נותנים רמזים למה שיקרה (ולא אגלה).
לא יכולתי לעזוב את הספר מהידיים. בעצם אנו מבינים מדוע ניקולס פלמל קיבל את ספר המסורה, מהם כל אחד מהיצורים שעוזר לסופי וגו'ש, מה קורה להם כשהגיעו לדנו טליס.
למה הם היו חשובים ואיך הפתיל של ההיסטוריה הזה נסגר.
פתאום מבינים מדוע סופי וג'וש הם ילדי האגדה ואיך הגיעו לאן שהגיעו.
באופן כללי אני מאוד ממליצה על הסידרה ולמי שנותר הספר האחרון שיקרא ולא יתאכזב.
מעולה. מירה

בחרתי לכתוב את הביקורת לספר הזה כי הוא האחרון בסדרה והביקורת בעצם לכל הסדרה.
הסדרה מעולה!!!!!!!!!!!
אבל לחלק גדול מהקורים ששאלתי (שקראו את הסדרה או חלק ממנה) חשבו שפרק הזמן שעלב מתרחשת העלילה קצר מדי! (שבוע בערך)
ובכל זאת העלילה טובה והדמויות והדמויות-כל הדמויות גם הרעות(הרשיות קצת פחות)-מדהימות ועמוקות
בעצם אני חושב שהדמויות בסדרה הם מהטובות ביותר בין כל סיפרי הפנטזיה.

זה עצוב.
מזה הסוף הזה לעזאזל?

הספר התחיל בצורה ממש מייגעת ומשעממת. זה גרם לי לתהות": "רגע, לא כל הסדרה הייתה כזאת?"
התחלתי להילחץ.
התחלתי את הססדרה בכתה ד'. לפני 4 שנים. ככה היא עומדת להיגמר??
קראתי את כל הביקורות כאן, שרובן אומרות שהספר פשוט מעולה.
ובשלב מסוים הוא באמת הפך להיות כזה.
יש כאן מלא מתח, מלא הומור, הכתיבה חלקה וזורמת...
מייקל סקוט באמת סופר טוב. חבל שאין לו כמעט ספרים שמתורגמים לעברית.
אז זה סיום מעולה, והספר הכי טוב בסדרה.
סוף סוף קורה משהו- סוף סוף הכול מתברר.
נ.ב- אני מת על אריופ אנאפ!!!

וואו.
זה מה שיש לי לומר על הספר הזה.
מאז שקראתי את הספר הראשון בסדרה
רציתי לדעת איך כל הסיפור יסתיים.
מייקל סקוט מסיים את הסדרה המצויינת
הזאת בצורה מאוד טובה.
הספר עמוס באקשן ומתח בלתי פוסק.
בספר הזה הכל מסתיים. סופי וג'וש
יכריעו את גורל העולם.
מאוד מומלץ!