יש משהו קשה יותר בחיים מלאבד ילד?
לשמחתי הרבה (טפו-טפו, חמסה-שום-בצל ושמן זית) לא חוויתי זאת על בשרי, אך אין לי ספק שלכל אדם שחווה זאת, עברה בראש המחשבה: "מה לא הייתי עושה כדי להחזיר אותו". השאלה היא מה באמת אותו אדם היה עושה לו האפשרות הזו נפתחה בפניו ומה המחיר שהיה מוכן לשלם.
נתב"ג הוא ספר ריאליסטי נורא ומוזר לי לכתוב את המילים הללו על הספר בו אנשים מתים חוזרים לחיים, אבל זאת ההרגשה שלי, סובייקטיבית כמובן, אבל מוחשית מאוד.
נצ"מ זהר נרקיס הוא מפקד מרחב נתב"ג. הוא אדם נורמטיבי ומשתדל להיות שוטר ומפקד טוב על אף המרמור על התפקיד שלא למידותיו, על העדר הקידום באופק, על חיכוכים עם גורמי ביטחון אחרים בנתב"ג ועל כך שפרודתו, בקרית הגבול, ממשיכה למרר לו את החיים. מעבר לכל זה, הוא אב שכול, שאיבד את יוני, בנו בן ה-10 בתאונת דרכים.
לאחר מות בנו, זהר נרקיס ממשיך באותה שגרה של סיור, ניירת, פלירטוטים, אך שום דבר לא מצליח למלא בלבו את החלל עד שיום בהיר אחד אירוע, שהתחיל ככשל חמור באבטחת השדה השמור ביותר במזרח התיכון, הפך להתלבטות מוסרית קשה בעקבות הופעת אנשים שחזרו מהמתים והתייצבו בנקודות שונות של נתב"ג.
הספר לא דן כמעט בפן הדתי של תחיית המתים. אין איזכור לימי המשיח, לתפילות ולרב עובדיה יוסף ואחרי שאין כבר אפשרות לערער על העובדה שהאנשים אכן היו מתים וכעת חיים, התפקיד של צוות החקירה הוא להבין למה הם חזרו. לאחר שנרקיס מצליח להבין את דפוס הפעולה, אין ספק שחייו ישתנו מקצה אל הקצה.
אפשר היה לקרוא לספר הזה זורם ומהנה, בעיקר בגלל הדינמיקה בין הדמויות, התחקיר המעמיק על סידורי הביטחון והרעיון המקורי, אך בעיניי הוא היה דוקר ומעלה שאלות קשות, בעיקר לקראת סוף הספר. דמעתי והתלבטתי ודמעתי שוב.
היו כמה בעיות אמינות קלות, אך הן לא פגעו בהנאתי מהספר.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
