ביקורת ספרותית על נתב"ג - ספריה לעם #637 מאת יואב כ"ץ
ספר בסדר

---

****




האמת היא שזה ספר חמוד.

זוהר נרקיס הוא שוטר, מפקד מרחב נתב"ג, וביום רגיל לגמרי, במשמרת שלו, קורים לפתע כמה אירועים בבת אחת שמשבשים עליו את יומו ואת השיגרה של המערכת המשומנת שבתוכה הוא עובד. אנשים שהיו מתים מופיעים לפתע, חיים לגמרי, במקומות שונים בנמל התעופה.

אבל לא, התבלבלתי. זה בעצם לא ספר. זה סרט. ואפילו סרט לא רע בכלל. סרט ישראלי, עם איבגי, או אולי ליאור אשכנזי בתפקיד הראשי. ואולי בסרט יוותרו על על מיני מניירות שנכנסו לספר בלי שום הצדקה אמיתית - והראשונה והעיקרית בהן היא שלכאורה הוא נכתב במהלך טיסה טרנס אטלנטית אחת כמונולוג/ווידוי עמוס בן שלוש מאות ומשהו עמודים שמצורפים לטופס נחיתה ובקשה לוויזה. נו, באמת.
העניין השני שהטריד אותי הוא נושא כללי יותר וקרדינלי הן בספרים והן בסרטים, ובהיעדר מילים מתאימות יותר אסתפק כרגע במילה "טון". לספר ולסרט יש טון, גוון, צבע.
פעם הטונים האלה היו ברורים ומובהקים יותר. ספר היה קומי, או דרמטי, או ספר מתח, זהו. ידעת לאיזה מדף בחנות אתה הולך. לעתים היו נשזרים בו קווים של ליריות, של ניו-אייג', של מלודרמה, או של דברים אחרים, אבל ה"טון" היה ברור לגמרי. עם התפתחותן של השפות הספרותיות והקולנועיות, הדברים הפכו למורכבים יותר, למעניינים ומתוחכמים יותר, וכיום אתה עשוי להיכנס לספר או סרט שהוגדרו כ"קומיים" ומוצא אותם אולי משעשעים במידת-מה, אבל עם אמירות עוקצות, חברתיות, מוסריות או אחרות שמעמידות בסימן שאלה את ה"ז'אנר" המקורי שלהם ולראייה, ספרים כמו של דיוויד פוסטר וואלאס או להבדיל מחזות של חנוך לוין, סדרות טלוויזיה כמו "דקסטר" או "לואי" וכל הסרטים של טרנטינו. הם גם, וגם, וגם. שום דבר שאפשר להניח עליו בשלווה את האצבע ולהגדיר אותם במילה וחצי.
הטון של הספר הזה הוא מטעה מאוד, כך שלכאורה הוא מתאים למה שתיארתי בפיסקה הקודמת - אבל לא. זה לא קורה נכון. זה צורם. כי מצד אחד הוא מאוד ישראלי - שזה מצויין, כי הוא כתוב טוב, ואמין, והדיאלוגים לגמרי שוטפים ועשויים בתחביר הנכון והטרמינולוגיה החצי-צבאית וחיתוך הדיבור בהתאם מדוייקים לעילא - אבל יחד עם זאת ההתחלה, ועוד חלקים מהאמצע הם כמעט בגדר קריקטורה, על גבול הגרוטסקה, אפילו הייתי מעיז וכותב "ספר-בורקס", ובדיוק מהסיבה הזאת לא הצלחתי להאמין לו, כי הוא פספס באורח-נס, ולא לחיוב, את המקומות המעניינים באמת שנגזרים בהכרח מהרעיון הבסיסי המבריק שלו, שמצליח לא ללכת לכיוונים הפטפטניים והמייגעים של אופיר טושה גפלה ולא לכיוונים המהורהרים והמבושמים-ממילותיהם-הם סטייל אשכול נבו, ואפילו לא לכיווני האימה הסטיבן-קינגים המתבקשים כמעט. יש פה ערבוב סופר-מעניין של טון מציאותי, יומיומי, חותך, ישראלי, ביטחוניסטי, שוביניסטי, אפילו משעשע, לבין משהו שהוא על-טבעי, מפחיד ומעורר מחשבה - והחיבור הזה בפני עצמו כבר גורם לצופה לחשוב את המחשבה הכה-מענגת משכונת "מה אני הייתי עושה אילו", שזה, בינינו, הכי כיף. אז למה להכניס את "מי מתעסק, זה מיקו?".

מי שרוצה לראות מקום שבו שילוב הז'אנרים, הטונים והגוונים עובד, ועובד נפלא - שירוץ ויראה את סרטה המבריק של טליה לביא (שלמדה איתי בבצלאל ואז הלכה ובניגוד אלי עשתה עם עצמה משהו) - "אפס ביחסי אנוש".

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על נתב"ג - ספריה לעם #637