"ג´ון גרישם הוא כותב המתוחנים המצליח ביותר בעולם."
נכתב על הכריכה האחורית של הספר הזה.
(בספר הבא בסדרה, אגב, הוא יורד בדרגה ל"מסופרי המתח הבולטים בעולם", מעניין למה).

אין לי אפשרות להתווכח או לחלוק על המשפט הזה, גם כי אין לי נתונים על מכירת ספרי מתח בעולם אבל בעיקר כי בשביל לדון באמירה הזו צריך קודם כל להחליט מהו "ספר מתח".
יש ספרי בלש.
קלאסי.
תעלומה מסתורית, עבודת בילוש, רמזים ורמזים מטעים.
בסוף בסוף הבלש יחשוף את הפושע ברגע דרמטי.
הקצוות יקשרו, המתח יתפוגג ואנחנו ננשום לרווחה ונעבור לספר הבא.
אם נגלה בעצמנו את הפושע בשלב מוקדם בעלילה - המתח יתפוגג מוקדם מדי ואנחנו נתאכזב.

יש ספרי ריגול.
המתח נובע מהסכנה בה מעמיד את עצמו המרגל וכמובן מהגילויים המרעישים שהוא נחשף אליהם, מהקונספירציות, מהפענוח.

יש ספרי אקשן.
הגיבור הטוב בורח מהרעים. קופץ מצוקים, נתלה על גגות רכבות, נורה ויורה, נבעט ובועט וכן הלאה.
בטובים שבהם יש מתח שנובע מחוסר הידיעה: מי הרעים, מה הם מתכננים, איך יסכל הגיבור את המזימה.
מטוויסטים מפתיעים.
בפחות טובים, הסופר חושב בראש של תסריטאי וחושב שמספיק לתאר את הזינוקים המסוכנים והיריות שכמעט פגעו כדי שנימתח.
זה אולי עובד בסרט, אבל לטעמי לא ממש עובד בספר.

יש מותחנים משפטיים.
פרי מייסון (מישהו עוד זוכר אותו?) וחלק מהספרים (הטובים יותר) של ג'ון לסקואה.
הם דומים לספרי בלש, רק שמי שמשחק את תפקיד הבלש הוא עורך הדין, והוא יציג את הפושע ברגע דרמטי במשפט, ולא אל מול האח הבוערת באחוזה המשפחתית בפני בני המשפחה והמשרתים ההמומים.

אז לאן בדיוק משתייך ג'ון גרישם?
לכאורה, למותחנים המשפטיים.
אבל זה רק לכאורה, כי אצל גרישם אין גילויים מרעישים במהלך המשפט. אין עד בלתי צפוי או הוכחה מרשיעה שצצה לפתע.
כמו שמסביר תיאודור בון בספר הזה, מבחינה משפטית אלו הרי בלתי אפשריים.
על העדים להיות מוצגים מראש, הם לא יכולים לצוץ פתאום.

ג'ון גרישם בשבילי הוא תקופת הזוהר שלו בשנות ה-90.
כש"הפירמה", "הלקוח" ו"תיק שקנאי" תורגמו בזה אחר זה, היו לרבי מכר היסטריים שעברו מיד ליד והוסרטו בהצלחה דומה.
את מעט הספרים הבאים שלו שקראתי אחר כך אני בקושי זוכרת.
זכור לי בעיקר שהפגמים של גרישם נהיו בולטים יותר וההטפה נהייתה בוטה יותר, ואז הפסקתי לקרוא אותו.
האמת היא שגם את השלושה האלו אני בקושי זוכרת, זוכרת בעיקר את הזוהר שאפף אותם.
וזוכרת גם שמשהו בסופים שלהם היה... מאכזב.
קחו את הלקוח, למשל.
ילד נחשף לסוד מסוכן שעלול להביא למותו.
האינסטינקט שלו, שמבוסס על סרטים ותוכניות טלויזיה, אומר לו לא להסגיר מידע.
לא לסמוך על תוכניות להגנת עדים.
המאפיה אף פעם לא שוכחת.
אז כקוראי ספרי מתח מנוסים אנחנו מצפים בכסיסת ציפורניים לטוויסט. להפתעה. לפתרון שלא חשבנו עליו.
רק שאף אחד מאלו לא מגיעים.
למעשה, עיקר הספר הוא הקשר שנרקם בין גיבור הספר לעורכת הדין ויחסי האמון שנבנים ביניהם עד שבסופו של דבר היא מצליחה להביא אותו להשלמה עם הפתרון שהוא חשש ממנו כל כך: התוכנית להגנת עדים.
גם ב"פירמה" וב"תיק שקנאי", למיטב זכרוני, לא היו הפתעות מרעישות בסוף או טוויסטים מטלטלים, אלא רק דרך מותחת שבסופה הגיבורים השלימו עם חובתם ועשו את הדבר הנכון כשגילו את הידוע להם למרות סכנה לחייהם.
דוגמה קטנה ב"הפירמה": הגיבור עומד בפני דילמה: החברה שבה הוא מועסק מאיימת עליו שאם ישתף פעולה עם החקירה נגדה, יחשפו תמונות המוכיחות כי בגד באשתו.
האם הוא ימצא דרך מבריקה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה? לחשוף את פשעי החברה בלי לחשוף את הבגידה?
ובכן, ספוילר, לא.
הוא יעשה את "הדבר הנכון" ויספר לאשתו את האמת בעצמו.
(וזה לפני הפתרון הכולל לבעיה של איך לחשוף את פשעי החברה בלי שיהרגו אותו).

האם אלו ספרי מתח?
בסופו של דבר, כפי שטענה מאיה ערד ב"מאחורי ההר" - כל ספר הוא ספר מתח.
בסופו של דבר, אנחנו קוראים כי אנחנו רוצים לדעת מה קרה בהמשך. מה קרה אחר כך. מה קרה בסוף.
ואם המתח נובע מהתהליך הפסיכולוגי שהגיבור צריך לעבור כדי לעשות את הדבר הנכון, האם הספר לא נחשב ספר מתח?

אולי.
אין תשובה מוחלטת וכל תשובה תלויה בטעמכם.

גם בספר הזה של גרישם, הראשון בסדרה משפטית לבני נוער, אפשר למצוא את אותו סגנון שמאפיין כל כך את גרישם.
גיבור הספר, הנער המבריק (גם זה מאפיין את גיבוריו של גרישם) תיאודור בון, נחשף למידע שיכול להשפיע על משפט רצח.
מידע סודי ביותר שהוא מבטיח לא לספר לאיש.
מה עושים, אם כך? איך משתמשים במידע מבלי לפגוע במקור המידע ובהבטחה שנתן תיאודור בון?
ספוילר - אבל רק למי שלא מכיר את גרישם -
אי אפשר.
אין פתרון מפתיע, מקורי, כזה שלא חשבנו עליו מראש.
תיאודור בון יבין שהוא חייב לשתף את הוריו (מסר נאה שאין הורה שיחלוק עליו, בכל זאת, מדובר בנער צעיר שזקוק להכוונת מבוגר), הוריו יפעלו כדי להביא את המידע לגורם הנכון תוך שמירת בטחונו של המקור (שהוא, אגב, מהגר בלתי חוקי החושש להיתפס, והרי לכם עוד מסר נאה בזכות העזרה לחלש ולזר), סוף.

זה ספר חביב, כתוב היטב, ולטענת הבן שלי - גם מותח (אבל אין לו הרבה ניסיון עם ספרי מתח).
מאחר ואין מדד מוחלט להגדרת ספרים כספרי מתח, אסתפק בלומר שבעיני הוא לא מוצלח במיוחד כספר מתח ולא יותר מסביר כספר נוער.

הפעם זה לא התחיל בחנות מלאה בספרים, אלא בשבוע הספר בתל אביב. אני כל שנה מחדש גוררת לשם את המשפחה שלי, מתרוצצת בין הדוכנים ומתווכחת עם המוכרים מה יותר שווה קריאה ועל מה שווה להמליץ. הספר הזה היה אחד מאלה שעדיין לא קראתי, אז מובן שהוא משך את תשומת הלב שלי. ציור סימפטי ורגיל של ילד והאופניים שלו ובניין שנראה כאילו הוא יצא מהרנסאנס.
אבא שלי טען שג'ון גרישם, הסופר, הוא סופר מצוין שכתב המון ספרים למבוגרים. אחד האהובים עליו. מה אכפת לי לנסות? עם אבא לא מתווכחים. בדרך כלל הוא יודע טוב מאוד על מה הוא מדבר.
הספר? איך לומר את זה בעדינות... עדיף כבר להכין מהדבר הזה כדורי רוק. הוא לא ראוי להיקרא ספר! נראה שהסופר לא זוכר איך זה להיות ילד. יותר מזה - הוא לא זוכר איך להיות מתבגר! תיאודור צריך להיות בן 13, נכון? עכשיו תשמעו את התיאור של המסכן:
טוב ומנומס, מכיר את כל החוקים המשפטיים וחוקי העיירה בע"פ, 2 ההורים עורכי דין והוא מדי פעם לוקח את הכיתה שלו לימי כיף בבית המשפט האזורי.
מדהים! הוא מצליח להישמע כמו זקן בן 60! אבא שלי עורך דין, ואני לא מצליחה להבין את השפה המשונה שיוצאת לו מהפה, בטח שלא לקחת את הכיתה לבית המשפט. זה בכלל לא נשמע לי הגיוני.
אבל בספר עצמו, בצורה מוזרה מאוד, תיאודור נשמע כמו ילד בן 8. הוא מדבר כמו בן 30 אבל מתנהג כמו בן 8! נראה שלסופר אין ילדים בגיל 13 ולכן לא היה לו שום דבר כמודל, והוא סתם לקח קרעים קרעים מהזיכרון, לא ממש משנה מאיזה גיל זה...
בקיצור, ילד אומלל שנעשה לו עוול וילדה אומללה. אני לא בטוחה איך הוא בכתיבה למבוגרים, אבל לנוער הוא לא יודע לכתוב! קריאת הספר הייתה סיוט מתמשך. סיימתי אותו רק כי לא היה לי שום דבר אחר, וקראתי שני ספרים במקביל אליו.
בקיצור, עדיף כבר להשקיע את הזמן בהכנת שיעורי הבית המרתקים...

כולנו מכירים את ספרי הברירת מחדל.
אתם יודעים מה זה; הספרים האלה שבן אדם קונה כדי להשלים מבצע כשאף ספר אחר שאתה רוצה לא באופק ויש יותר מידי ספרים שאתה רוצה בידיים שלך.
אז כן, זה אחד מהספרים האלה. ואתם יודעים מה - תקוללו ספרי ברירת מחדל! תקוללו!!!!
בעצם, אני קצת מכלילה. היו לי כמה ספרי ברירת מחדל טובים, כמו ״הילדה בסוודר הירוק״. אבל עדיין.

אוקי, אז שבוע הספר, בחרתי ב״רעות מלידה״ ו״הגן הכימי 2״, ואני מחפשת שוב ושוב בדוכן אחרי ספר שישלים את זה.
ובלית ברירה אני לוקחת את הספר הזה, שהמדבקה שמציינת שהספר הזה משתתף במצעד הספרים של מצעד החינוך משמשת לי כמו אזהרה לסטירה העתידית.

את הספר התחלתי ולא סיימתי, הוא היה כל כך גרוע שהתחלתי לכתוב הערות על הכריכה.
אבל זה הכאיב לי ליד אז עברתי לכתוב על דף.
הפסקתי לקרוא מייאוש בערך בעמוד חמישים; תשושה מהספר ברמות מדהימות.
כשוויתרתי על הספר רציתי לקום וללכת אל שר החינוך ולומר לו איזה איבר שלי מצעד הספרים מעניין ולאן הוא יכול לדחוף אותו.
אבל תקעו לי מחט היום ביד ולזמן קצר התנהגתי כמו אדם נורמלי ודאגתי מחוסר התחושה שהחיסון הזה עשה לי בכתף.
ומהדם.
לא לשכוח את הדם.

אז הספר נשמע קצת מבטיח, והעטיפה נראית מעניינת. מסתכלת על העטיפה מה שמזכיר לי... הולכת לקלף את המדבקה מהספר.
בלי צחוק, באמת קילפתי אותה הרגע.
בכל מקרה, הספר אמור לספר על תיאודור בון, ילד לשני עורכי דין. הוא מוצא את המקצוע של הוריו מרתק ושואף להיות עורך דין (בגיל הזה? בארצות הברית? הרשו לי לגחך, חה! איזה שטויות) הוא מכיר את כל השופטים, השוטרים, והפקידים (!!! בחור, אתה חייב למצוא לעצמך חברה! וחיים!) בבית המשפט בעיירה ויודע הרבה (יותר מידי, אם תשאלו אותי) על חוקים ומשפט.
בעלילת הספר נפתח משפט רצח, ותיאו עוקב אחריו בעקביות (ולא בגלל הרצח לוחשת בזעזוע). וימים ספורים לקראת סוף המשפט יש סוויץ' בעלילה שאין לי כוח לדבר עליו כי זה ספר מתיש. פשוט מתיש!!

פתיחה של ספר מאוד חשובה, מאוד. אם הפתיחה תהיה מייגעת מידי, או קשה מידי, או משעממת מידי, זאת עובדה - הקוראים ישמיטו את הספר וילכו לקנות רובה (שהוא מצרך חובה) בגלל שהם בזבזו על הספר הזה 74 שקל! (אני כל כך שמחה שזה לא היה במחיר המקורי)!!!
בכל מקרה, התחלות זה חשוב. אתם יכולים לראות את זה בכל מקום; בכתבות בעיתון, בסיפורים קצרים, בקטעים, בהמלצות, אפילו את הביקורות שלי לא הייתם קוראים אם ההתחלה לא הייתה מסקרנת אתכם (ואז התשבוחות שלי היו עומדות על 500, כמה עצוב:( ).
בספר הזה ההתחלה דווקא נחמדה.
״תיאודור בון היה ילד יחיד להוריו, וזו הסיבה שבדרך כלל אכל את ארוחת הבוקר לבדו.״
אח! בוקר! רעננות מחודשת אחרי לילה של שינה וארוחת הבוקר הטעימה!
לא ממש.
אבל סופר על אוכל, טבעי שבן אדם ימשיך לקרוא בשלב הזה.
ואז הסופר הרס את זה.
פירק את התקווה שלי שהספר ברירת מחדל עוד יהיה טוב איכשהו.
בוהוו:'(

אז בואו נראה את הבעיות בספר -
~מספר 1~
זה משהו קצת חשוב לי, בספר סופר על ילדה שההורים שלה באמצע גירושין והיא נלקחת לבית משפט כדי להעיד על מי היא רוצה להיות.
ההורים שלי התגרשו בתהליך ארוך ואכזרי בשנים 2007-2009, מה שדי מעודכן חוקית, ולפיכך אני יודעת שלא לוקחים ילדים לבית משפט, אחד ההורים שואל את הילדים אצל מי הם רוצים להיות ומוסר את התשובה לשופטים.
וחוץ מזה, אם ילד מעיד, הוא לא צריך להעיד בפני כל בית המשפט (את זה גיליתי בהקשר אחר בו רציתי להעיד משהו בבית משפט. סיפור ארוך ועצוב), הוא יכול להעיד במקום קטן יותר, עם הרבה יותר פרטיות והרבה פחות קהל.
ואני ממש בספק שהחוק בארצות הברית שונה, לפחות לגבי העדות בבית משפט.

~מספר 2~
בספר כתוב שאמא של תיאו היא עורכת דין לענייני גירושין, ותמיד מגנה על הנשים. למרות שהצד האפל בגירושים של הוריי היה אבא שלי (לא תמיד יש צד אפל), אני בטוחה שלא תמיד האמא היא הצד הטוב בסיפור. מילא להיות שופטת שמטפלת בזכויות נשים.

~מספר 3~
לתיאו יש פקידות אהובות עליו בבית משפט, שופטים, שוטרים, וכו', את האמרה הזאת אכבד ב - וסליחה על השפה - What The Hell??

~מספר 4~
רוצה להביא את תלמידי הכיתה שלו למשפט.
The hell??
אמריקאים מוזרים><
ולא ידעתי שבכיתות שלהם יש 16 תלמידים.

(עמוד 11 וכבר 5 הערות)
~ מספר 5~
נוהג על אופניים כמו פסיכי שרוצה שידרסו אותו, למרות שהסופר מתיימר להציג לנו אותו כשקול וחכם.
אה, והסופר מתרץ את זה באיחור לבית ספר.

~מספר 6~
ממתי יש הפרדות בנים-בנות בחו״ל?

~מספר 7~
יותר מידי פירוט משפטי מילד צעיר מידי=.=

~מספר 8~
נראה שכל אחד מהאמריקאים הוא ילד זהב עם כישרון מיוחד. במיוחד בכיתה של תיאו.

בשלב הזה בערך הפסקתי לקרוא, או להתרכז בסיפור.
וזה ממש נמאס לי, כי הייתי בערך בעמוד 22 כשהגעתי להערה השביעית. פיכסי.

הכתיבה של הסופר טובה; וזה חבל. כי כל השאר גרוע. מצטערת, זאת האמת, ואף פעם לא הייתי אדם נחמד מידי.

פשוט לא ממליצה. אל תקראו. נתתי לו שלושה רק בחסד, כי לא קראתי את כולו.

לפני קריאת הביקורת שלי חשוב שתדעו שהיא חושפת פרטים מהעלילה.

הביקורת:

מאוד נהניתי מהספר, מהעלילה הקצבית והקלילה שלו.

התחלת הסיפור: בתחילת הספר, ולאורך כל הסדרה, אנו מקבלים הרבה מאוד אינפורמציה על דמויות שוליות או מקומות שלא הופיעו יותר מפעם אחת, כמו המסעדה של רוביליוס שבה אוכל תיאו עם הוריו בכל יום שני, שקיבלה כמעט עמוד שלם. למרות זאת, הספר אינו מייגע, ובגלל הכתיבה הטובה שלו, האינפורמציה הרבה שאנו מקבלים לא מפריעה.

אמצע הספר: שם הספר הוא 'תיאודור בון והעד המסתורי'. מהרגע שמופיע העד המסתורי, בובי אסקובר, הספר הופך לקצת משעמם, ולקצת ארוך ומסורבל, מכיוון שבכל החצי השני של הספר העלילה לא מתקדמת.

סוף הספר: סוף הספר קצת מאכזב, מכיוון שבעצם אין סוף. פיטר דאפי לא נידון, והמשפט נדחה. אפשר להתנחם בעובדה שהספר השלישי ממשיך בדיוק מאותו מקום שהספר הראשון נגמר (לא, לא טעיתי. הספר השני מספר על חטיפתה של אפריל פינמור, והספר השלישי ממשיך את הראשון).

מקווה שנהניתם מהביקורת שלי, ומהספר 'תיאודור בון והעד המסתורי'.

תיאו.