ביקורת ספרותית על תיאודור בון והעד המסתורי - תיאודור בון #1 מאת ג'ון גרישם
ספר בסדר דירוג של שלושה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 5 בפברואר, 2019
ע"י רויטל ק.


"ג´ון גרישם הוא כותב המתוחנים המצליח ביותר בעולם."
נכתב על הכריכה האחורית של הספר הזה.
(בספר הבא בסדרה, אגב, הוא יורד בדרגה ל"מסופרי המתח הבולטים בעולם", מעניין למה).

אין לי אפשרות להתווכח או לחלוק על המשפט הזה, גם כי אין לי נתונים על מכירת ספרי מתח בעולם אבל בעיקר כי בשביל לדון באמירה הזו צריך קודם כל להחליט מהו "ספר מתח".
יש ספרי בלש.
קלאסי.
תעלומה מסתורית, עבודת בילוש, רמזים ורמזים מטעים.
בסוף בסוף הבלש יחשוף את הפושע ברגע דרמטי.
הקצוות יקשרו, המתח יתפוגג ואנחנו ננשום לרווחה ונעבור לספר הבא.
אם נגלה בעצמנו את הפושע בשלב מוקדם בעלילה - המתח יתפוגג מוקדם מדי ואנחנו נתאכזב.

יש ספרי ריגול.
המתח נובע מהסכנה בה מעמיד את עצמו המרגל וכמובן מהגילויים המרעישים שהוא נחשף אליהם, מהקונספירציות, מהפענוח.

יש ספרי אקשן.
הגיבור הטוב בורח מהרעים. קופץ מצוקים, נתלה על גגות רכבות, נורה ויורה, נבעט ובועט וכן הלאה.
בטובים שבהם יש מתח שנובע מחוסר הידיעה: מי הרעים, מה הם מתכננים, איך יסכל הגיבור את המזימה.
מטוויסטים מפתיעים.
בפחות טובים, הסופר חושב בראש של תסריטאי וחושב שמספיק לתאר את הזינוקים המסוכנים והיריות שכמעט פגעו כדי שנימתח.
זה אולי עובד בסרט, אבל לטעמי לא ממש עובד בספר.

יש מותחנים משפטיים.
פרי מייסון (מישהו עוד זוכר אותו?) וחלק מהספרים (הטובים יותר) של ג'ון לסקואה.
הם דומים לספרי בלש, רק שמי שמשחק את תפקיד הבלש הוא עורך הדין, והוא יציג את הפושע ברגע דרמטי במשפט, ולא אל מול האח הבוערת באחוזה המשפחתית בפני בני המשפחה והמשרתים ההמומים.

אז לאן בדיוק משתייך ג'ון גרישם?
לכאורה, למותחנים המשפטיים.
אבל זה רק לכאורה, כי אצל גרישם אין גילויים מרעישים במהלך המשפט. אין עד בלתי צפוי או הוכחה מרשיעה שצצה לפתע.
כמו שמסביר תיאודור בון בספר הזה, מבחינה משפטית אלו הרי בלתי אפשריים.
על העדים להיות מוצגים מראש, הם לא יכולים לצוץ פתאום.

ג'ון גרישם בשבילי הוא תקופת הזוהר שלו בשנות ה-90.
כש"הפירמה", "הלקוח" ו"תיק שקנאי" תורגמו בזה אחר זה, היו לרבי מכר היסטריים שעברו מיד ליד והוסרטו בהצלחה דומה.
את מעט הספרים הבאים שלו שקראתי אחר כך אני בקושי זוכרת.
זכור לי בעיקר שהפגמים של גרישם נהיו בולטים יותר וההטפה נהייתה בוטה יותר, ואז הפסקתי לקרוא אותו.
האמת היא שגם את השלושה האלו אני בקושי זוכרת, זוכרת בעיקר את הזוהר שאפף אותם.
וזוכרת גם שמשהו בסופים שלהם היה... מאכזב.
קחו את הלקוח, למשל.
ילד נחשף לסוד מסוכן שעלול להביא למותו.
האינסטינקט שלו, שמבוסס על סרטים ותוכניות טלויזיה, אומר לו לא להסגיר מידע.
לא לסמוך על תוכניות להגנת עדים.
המאפיה אף פעם לא שוכחת.
אז כקוראי ספרי מתח מנוסים אנחנו מצפים בכסיסת ציפורניים לטוויסט. להפתעה. לפתרון שלא חשבנו עליו.
רק שאף אחד מאלו לא מגיעים.
למעשה, עיקר הספר הוא הקשר שנרקם בין גיבור הספר לעורכת הדין ויחסי האמון שנבנים ביניהם עד שבסופו של דבר היא מצליחה להביא אותו להשלמה עם הפתרון שהוא חשש ממנו כל כך: התוכנית להגנת עדים.
גם ב"פירמה" וב"תיק שקנאי", למיטב זכרוני, לא היו הפתעות מרעישות בסוף או טוויסטים מטלטלים, אלא רק דרך מותחת שבסופה הגיבורים השלימו עם חובתם ועשו את הדבר הנכון כשגילו את הידוע להם למרות סכנה לחייהם.
דוגמה קטנה ב"הפירמה": הגיבור עומד בפני דילמה: החברה שבה הוא מועסק מאיימת עליו שאם ישתף פעולה עם החקירה נגדה, יחשפו תמונות המוכיחות כי בגד באשתו.
האם הוא ימצא דרך מבריקה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה? לחשוף את פשעי החברה בלי לחשוף את הבגידה?
ובכן, ספוילר, לא.
הוא יעשה את "הדבר הנכון" ויספר לאשתו את האמת בעצמו.
(וזה לפני הפתרון הכולל לבעיה של איך לחשוף את פשעי החברה בלי שיהרגו אותו).

האם אלו ספרי מתח?
בסופו של דבר, כפי שטענה מאיה ערד ב"מאחורי ההר" - כל ספר הוא ספר מתח.
בסופו של דבר, אנחנו קוראים כי אנחנו רוצים לדעת מה קרה בהמשך. מה קרה אחר כך. מה קרה בסוף.
ואם המתח נובע מהתהליך הפסיכולוגי שהגיבור צריך לעבור כדי לעשות את הדבר הנכון, האם הספר לא נחשב ספר מתח?

אולי.
אין תשובה מוחלטת וכל תשובה תלויה בטעמכם.

גם בספר הזה של גרישם, הראשון בסדרה משפטית לבני נוער, אפשר למצוא את אותו סגנון שמאפיין כל כך את גרישם.
גיבור הספר, הנער המבריק (גם זה מאפיין את גיבוריו של גרישם) תיאודור בון, נחשף למידע שיכול להשפיע על משפט רצח.
מידע סודי ביותר שהוא מבטיח לא לספר לאיש.
מה עושים, אם כך? איך משתמשים במידע מבלי לפגוע במקור המידע ובהבטחה שנתן תיאודור בון?
ספוילר - אבל רק למי שלא מכיר את גרישם -
אי אפשר.
אין פתרון מפתיע, מקורי, כזה שלא חשבנו עליו מראש.
תיאודור בון יבין שהוא חייב לשתף את הוריו (מסר נאה שאין הורה שיחלוק עליו, בכל זאת, מדובר בנער צעיר שזקוק להכוונת מבוגר), הוריו יפעלו כדי להביא את המידע לגורם הנכון תוך שמירת בטחונו של המקור (שהוא, אגב, מהגר בלתי חוקי החושש להיתפס, והרי לכם עוד מסר נאה בזכות העזרה לחלש ולזר), סוף.

זה ספר חביב, כתוב היטב, ולטענת הבן שלי - גם מותח (אבל אין לו הרבה ניסיון עם ספרי מתח).
מאחר ואין מדד מוחלט להגדרת ספרים כספרי מתח, אסתפק בלומר שבעיני הוא לא מוצלח במיוחד כספר מתח ולא יותר מסביר כספר נוער.
29 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
אורית זיתן (לפני 4 ימים)
אהבתי מאוד את הביקורת
רויטל ק. (לפני שבוע)
תודה בנצי.
את "התא" התחלתי בתיכון, מיד אחרי שלושת הלהיטים, הפירמה, הלקוח ותיק שקנאי.
לא הצלחתי לסיים אף פעם...
רויטל ק. (לפני שבוע)
תודה עמיחי
רויטל ק. (לפני שבוע)
אפרתי,
אני פחות מתלהבת מהאג'נדה...
מה שאומר שאני נשארת עם הכתיבה הבינונית והפגמים.
בנצי גורן (לפני שבוע וחצי)
תודה רויטל. בעיני פסגת יצירתו של גרישם היא "התא", אולי בגלל שהנושא קרוב לליבי במיוחד.
עמיחי (לפני שבוע וחצי)
נהניתי לקרוא את מה שכתבת.
תודה רבה.
אפרתי (לפני שבוע וחצי)
אני אוהבת את גרישם לא בגלל הכתיבה הבינונית, עיתונאית, רגילה שלו, אלא למרות הפגמים הבולטים שלו.
בעיני ג'ון גרישם הוא פעיל חברתי נהדר, שצריך לקבל פרס (לא ספרותי) על העלאת נושאים חשובים לתודעה. כמעט כל ספר שלו הותיר בי סימן חברתי. כמעט אף ספר שלו לא גרם לי להתפעל ממנו.
גלית (לפני שבוע וחצי)
חוץ מהשוביניזם הבוטה אלו ספרים חביבים למדיי, עלילה כמובן נוסחאתית והרבה גוויות וטוויסטים אבל הרבה מידע משפטי מבוסס ( אם כי צריך לזכור שמדובר בכמעט 100 שנה אחורה כך שלא בטוח כמה מזה עדכני.
מה שכן ראוי לציון שאחד הספרים שלו (משני עברי החוק בעברית אם אינני טועה) הביא לשינוי חוק בעייתי .
אני לא יודעת כמה הספרים הללו ידברו אל הקורא של היום.(אני יודעת שאליי כבר לא כל כך)

ותודה על המחמאה (8
רויטל ק. (לפני שבוע וחצי)
תודה יעל.
הספר הוא חלק מסדרה שהיא במוצהר סדרת נוער, אז מניחה שלא ידבר אליך כל כך.
ואנחנו חלוקות בדעתנו על גרישם לא מהיום:)
yaelhar (לפני שבוע וחצי)
ביקורת מושקעת את הספר לא קראתי.
לדעתי גרישם כותב מצויין וגם טוב בטוויית עלילות.
רויטל ק. (לפני שבוע וחצי)
תודה בת-יה
איכשהו אני קצת צינית כלפי פרסומים על מפורסמים שסולדים מפרסום...
אבל אולי אני טועה והוא אכן אדם צנוע ועניו:)
רויטל ק. (לפני שבוע וחצי)
תודה אדמה.
גרישם יודע לכתוב, זו העלילה אצלו שבעייתית (לפחות בספרים האחרונים שקראתי), והכתיבה שלו לא מספיק טובה כדי לחפות על דלות העלילה.
רויטל ק. (לפני שבוע וחצי)
תודה גלית.
כמובן שכשכתבתי "מישהו עוד זוכר אותו?" התכוונתי ל-"מישהו חוץ מגלית זוכר אותו?"
ברור שאת תזכרי :)
האמת היא שלא כ"כ יצא לי לקרוא פרי מייסון. אולי ספר או שניים. מכירה אותו יותר בתוך מושג.
רויטל ק. (לפני שבוע וחצי)
תודה מחשבות
בת-יה (לפני שבוע וחצי)
רויטל ק. תודה על הביקורת המעשירה, אם כי בסופו של דבר אני מסכימה עם 'אדמה'.
אבל מוסיפה גם שגרישם מתאים את הספרים שלו לאמריקה ולאמריקאים.
חוץ מזה, כנראה שהשינויים על הכתוב בכריכה מקורם בגרישם עצמו. קראתי עליו פעם כתבה, לא זוכרת כבר באיזה עיתון, שם נכתב שבכל פעם שגרישם רואה שמהללים אותו יותר מדי הוא מתרגז. ככלל הוא מנסה לשמור על צניעות בחייו, וגם במקום שהוא גר בו. יש לו שכנים שאפילו לא יודעים שהוא מפורסם כל כך. כך לפחות נטען בכתבה.
אדמה (לפני שבוע וחצי)
ביקורת נהדרת, אם את רוצה לסווג את ג'ון גרישם לז'אנר הייתי מגדיר אותו כסופר דרמתי. ספריו הם תמיד סביב דרמה גדולה שלתוכה אפשר להכניס את כל מה שאמרת, הדמויות אצלו הן תפאורה סביב הדרמה. כשאתה צעיר ואתה חי בדרמות גדולות אתה חושב שגרישם הוא סופר מעולה. כשאתה מתבגר ומבין שהחיים הם היומיום ולא הדרמות, גרישם חוזר לגודלו הטבעי. עם כל הביקורת על גרישם, כשהוא רוצה לכתוב טוב הוא עושה את זה בצורה מעולה. כמו הסיפור האחרון של הספר 'מחוז פורד' שהוא פשוט סיפור מקסים.
גלית (לפני שבוע וחצי)
עכשיו, אילו היית קוראת ספרות רומנטית היית מכירה בערכה של כתיבה נוסחאתית. יש בזה משהו מנחם.
וכן, בוודאי שזוכרת את גארדנר. היו תקופות שהחזקתי את ***כל*** מה שתורגם לעברית אבל איכשהוא חיבבתי יותר את דוג שלבי פרקליט המדינה מאשר את פרי מייסון הסניגור התעלולן ומזכירתו הנאמנה דלה סטריט.
מחשבות (לפני שבוע וחצי)
יופי של סקירה.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ