ביקורת ספרותית על ערבים רוקדים מאת סייד קשוע
ספר לא משהו

---

"מה, את לא יודעת?", כך אחותי המאוד-קטנה, "לא למדת כבר בחיים שלא קוראים שני ספרים של אותו כותב? בטח שלא עושים את זה כשמאוד נהנית מהספר הראשון שקראת?". לא, לא ידעתי. אבל רגע, אמרתי לה, לסטיינבק יש כמה ספרים טובים. וגם מאיר שלו, כל מה שהוא כותב הוא טוב. וגם.... לא יודעת נגמרו לי הדוגמאות. "זהו" אמרה אחותי המאוד קטנה. זה מה שאמרתי. כאן חשוב לציין שאחותי המאוד קטנה זכתה לכינוי זה כי היא מאוד קטנה. היא היתה תינוקת כשהתחתנתי. לכן איכשהו התרגלתי שהיא מאוד קטנה, וקשה לי לקלוט שבינתיים היא גדלה והתבגרה, ועכשיו יש לה גם דברים שרצוי וראוי להקשיב להם.

כפי שאפשר להבין, "ערבים רוקדים" הוא הספר השני של סייד קשוע שקראתי. ככה זה, אני לא קוראת כרונולוגית, אלא לפי מה שמזדמן לידי. "גוף שני יחיד" הזדמן, כשהבת עוד היתה חברת מערכת וקיבלה ספרים לסקירה. "ערבים רוקדים" טרם הזדמן, עד השבוע. אז השבוע קראתי.


כפי שאפשר להבין, התאכזבתי. ההתרשמות הכללית שלי היא שזה ספר הזוי, מבולבל, לא קוהרנטי, ולא ממוקד. על האנשים שתפקידם לכתוב כריכות אחוריות של ספרים ראוי לכתוב רשומה נפרדת, אבל לפחות כאן ההבטחות שעל הכריכה אינן מתממשות. בכלל לא. מה יש כאן? דמות מספר, ערבי מטירה המספר את עלילות חייו מאז ילדותו. הכתיבה רהוטה וטובה, כי בכל זאת סייד קשוע. חלקי הסיפור מהווים סיפורים טובים כל אחד בפני עצמו, אבל הדברים לא ממש מתחברים. אולי זה כי יש לי אפס סבלנות לכרונולוגיות-של-הרס-עצמי. הן נמצאות אצלי באותה קטיגוריה של ספרות פוסט אפוקליפטית. אולי כי כדי לקרוא דברים רעים אני יכולה לפתוח עיתון. אולי כי כשהן כתובות בגוף ראשון זו הוספת חטא על פשע היוצרות תחושת מודעות עצמית כוזבת וטון בכייני-משהו. אולי כי סתם לא בא לי בטוב. חבל שאין על ספרים כאלה אזהרת ז'אנר, כדוגמת זו המופיעה על ספרי מתח, מדע בדיוני, פנטזיה והדרכה עצמית. עד אז, אני אאלץ להיתקל לפעמים, לתומי בסוגות כאלה. אולי באמת כדאי לאמץ את המלצת אחותי-המאוד-קטנה, ולא לקרוא ספרים של סופרים שכבר אהבתי ספר אחד שלהם.

אפשר לוותר, ובקלות. במקום זה מומלץ בחום "גוף שני יחיד".

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על ערבים רוקדים