"מה, את לא יודעת?", כך אחותי המאוד-קטנה, "לא למדת כבר בחיים שלא קוראים שני ספרים של אותו כותב? בטח שלא עושים את זה כשמאוד נהנית מהספר הראשון שקראת?". לא, לא ידעתי. אבל רגע, אמרתי לה, לסטיינבק יש כמה ספרים טובים. וגם מאיר שלו, כל מה שהוא כותב הוא טוב. וגם.... לא יודעת נגמרו לי הדוגמאות. "זהו" אמרה אחותי המאוד קטנה. זה מה שאמרתי. כאן חשוב לציין שאחותי המאוד קטנה זכתה לכינוי זה כי היא מאוד קטנה. היא היתה תינוקת כשהתחתנתי. לכן איכשהו התרגלתי שהיא מאוד קטנה, וקשה לי לקלוט שבינתיים היא גדלה והתבגרה, ועכשיו יש לה גם דברים שרצוי וראוי להקשיב להם.

כפי שאפשר להבין, "ערבים רוקדים" הוא הספר השני של סייד קשוע שקראתי. ככה זה, אני לא קוראת כרונולוגית, אלא לפי מה שמזדמן לידי. "גוף שני יחיד" הזדמן, כשהבת עוד היתה חברת מערכת וקיבלה ספרים לסקירה. "ערבים רוקדים" טרם הזדמן, עד השבוע. אז השבוע קראתי.


כפי שאפשר להבין, התאכזבתי. ההתרשמות הכללית שלי היא שזה ספר הזוי, מבולבל, לא קוהרנטי, ולא ממוקד. על האנשים שתפקידם לכתוב כריכות אחוריות של ספרים ראוי לכתוב רשומה נפרדת, אבל לפחות כאן ההבטחות שעל הכריכה אינן מתממשות. בכלל לא. מה יש כאן? דמות מספר, ערבי מטירה המספר את עלילות חייו מאז ילדותו. הכתיבה רהוטה וטובה, כי בכל זאת סייד קשוע. חלקי הסיפור מהווים סיפורים טובים כל אחד בפני עצמו, אבל הדברים לא ממש מתחברים. אולי זה כי יש לי אפס סבלנות לכרונולוגיות-של-הרס-עצמי. הן נמצאות אצלי באותה קטיגוריה של ספרות פוסט אפוקליפטית. אולי כי כדי לקרוא דברים רעים אני יכולה לפתוח עיתון. אולי כי כשהן כתובות בגוף ראשון זו הוספת חטא על פשע היוצרות תחושת מודעות עצמית כוזבת וטון בכייני-משהו. אולי כי סתם לא בא לי בטוב. חבל שאין על ספרים כאלה אזהרת ז'אנר, כדוגמת זו המופיעה על ספרי מתח, מדע בדיוני, פנטזיה והדרכה עצמית. עד אז, אני אאלץ להיתקל לפעמים, לתומי בסוגות כאלה. אולי באמת כדאי לאמץ את המלצת אחותי-המאוד-קטנה, ולא לקרוא ספרים של סופרים שכבר אהבתי ספר אחד שלהם.

אפשר לוותר, ובקלות. במקום זה מומלץ בחום "גוף שני יחיד".

מה ההגדרה של חרדי מחמד - חרדי אבל משלנו.ז"א שומר שבת, מתפלל אבל מבין בספורט אפשר לזרוק לו מילה והוא יבין ,בקיצור ,הוא לא מאלה שכתוב עליהם בעיתון.

סייד קשוע הוא מעין ערבי מחמד - הוא כותב ב "הארץ" אבל בשונה מהכתבים שם הוא לא "פלסטיני אמיתי".הוא לא כל הזמן נגד צה"ל והמדינה ,ואפילו אם הוא כותב משהו שנשמע כזה הוא תמיד מוסיף קריצה לקורא ,יענו, לא באמת התכוונתי.

הבעיה שבספר הוא כנראה שכח את תפקידו ,אין ערבי מחמד אלא פלסטיני מטירה על כל העוולות שהמדינה גורמת להם.

תחזירו לנו את סייד מ "הארץ" !

ספר מעניין ורגיש המאפשר מבט מבפנים על החברה הערבית השבורה והמרוסקת של לאחר קום מדינת ישראל, על מצוקותיה, אמונותיה ותקוותיה. עם זאת, היותו של הגיבור, שנראה לא פעם כאילו מתבייש בערביותו ורוצה להיראות ולהחשב ליהודי, דמות די חריגה בנוף המקומי של כפרו, ובחברה הערבית בכלל, מצד אחד יוצרת ספר נוגע ללב ומיוחד, אך מן הצד השני מונעת התבוננות אמיתית בדפוסי מחשבה ערביים ובחברה הערבית. העובדה שהגיבור כל כך שונה משאר חבריו השאירה אותי עם תחושת החמצה קלה שבעצם לא למדתי הרבה מן הספר. אני עדיין לא יכולה להבין לנפשו של הערבי ישראלי, כיוון שהספר מתאר לי את זווית הראייה דווקא של אחד כזה שאינו אופייני לסביבתו. דרך עיניו, שאר הדמויות בספר של בני משפחתו וחבריו הערבים, אינם נראים שונים ממה שרואה אותם ממילא כל ישראלי ממוצע.
חוץ מזה הספר קצת קצר מדי, כאילו מרפרף על פני הדברים ולא צולל ממש לעומקם.

בקיצור: ספר נחמד, שווה קריאה, אך לא מספיק ארוך ולא מספיק עשיר כדי להשאיר רושם עמוק יותר.

הייתי רוצה לומר שמדובר בערבי מחמד שכתב על ערבי מחמד. אבל - מהיכרות אישית עם סייד שקוע, הוא ממש לא ערבי מחמד,
ומשם - הדברים שכתב ראויים להערכה.
סה״כ מומלץ, לקריאה קלילה, בלי לקחת את הדברים לכל כיוון שהוא.

לקח לי זמן להתמודד עם 166 עמודים. לא אהבתי. כתוב בצורה ילדותית כמו יומן אירועים. קשה להאמין שאותו סופר כתב את "גוף שני יחיד" שכן אהבתי. באחרון מובעת בעית הזהות בצורה הרבה יותר עמוקה ומתוחכמת. טוב שקראתי אותו קודם...