ביקורת ספרותית על חברים מספרים על ג'ימי - מהדורה מיוחדת במלאת 60 שנה למדינת ישראל מאת מנחם שמי
ספר מעולה

---

זהו ספר הנצחה שהיה פעם (שנות ה-50' וה-60') ספר חובה עבור בני נוער. הזכרון האישי שלי הוא שהיו מקריאים קטעים ממנו בערבי זיכרון לנופלים. הספר הוא ישן - 1952 - והוא הובא לדפוס ע"י הוריו של ג'ימי, על סמך שיחות שהתקיימו בביתם בחיפה עם חברים למסלול חייו בתחנות השונות. בגלל שכל המספרים בספר קרובים לאירוע (4 שנים) - אין בספר פרשנות והערות לקורא בן ימינו. וחבל שכך: זהו מסמך חינוכי ייחודי המספק צילום מצב של תקופה, דור של לוחמי פלמ"ח, הווי היומיום והדברים שעניינו את אותם אנשים. קורא צעיר בן-ימינו צריך הערות שוליים להבין את הרקע, המקומות, האירועים והאנשים המוזכרים בספר. הספר ערוך כשיחה אחת ארוכה, שבה כל מספר בתורו (המספרים אינם מזוהים) תורם את תרומתו לתיאור הדמות והתקופה.

ג'ימי - אהרון שמידט (שמי) - היה חבר הכשרה בפלמ"ח בקיבוץ נען, הכשרה שהיתה מיועדת לקיבוץ חוקוק, ונשאב לתפקידי פיקוד והדרכה בפלמ"ח ואח"כ בצה"ל בתקופת מלחמת העצמאות. תיאור חייו כנער, כחבר הכשרה, כלוחם וכמפקד הוא המוקד של ספר קצר זה. זה אינו רק סיפורו של ג'ימי - דרכו, ניתן לקבל חלון אל עולמם של צעירים בתקופת מלחמת העצמאות, ויותר מזה חלון אל עולמם של לוחמי הפלמ"ח. והעולם שנגלה כאן הוא עולם שונה מזה של היום, וזו חשיבותו של מסמך זה.

ג'ימי היה מ"מ, מ"פ וקצין מבצעים (מדובר כנראה בתפקיד שונה, בכיר יותר, מזה שברבות הימים נתקבע ל-קמב"צ) בגדוד שער הגיא של חטיבת הפלמ"ח "הראל". האירועים הצבאיים קשורים כולם למלחמה על הדרך לירושלים, בשער הגיא ובלטרון ובסביבה הקרובה, ולקרבות בירושלים עצמה. האינטנסיביות של הלחימה היתה כזו שהלוחמים נדרשו להילחם ברציפות יום אחרי יום: לא היו כוחות להחליפם עד שהחטיבה התדלדלה כ"כ שהיה צורך למלא את השורות בעולים חדשים, מתגייסי חוצלארץ (גח"ל). אמנם אנחנו יודעים שהפלמ"ח איבד כשליש מלוחמיו במלחמה, אבל לקרוא כיצד כל יום נכבה עוד נר בחנוכיה - זו חוויה מטלטלת. במקום כלשהו בספר מופיעות תמונותיהם של חמישה מפקדים של הפלוגה עליה פיקד גם ג'ימי - כולם נהרגו בזה אחר זה. לי זכור בעיקר שמו של יעקב סטוצקי, מ"פ שקדם לג'ימי והיה בן יחיד להוריו, שזכה לאיזכור בדבריו של ראש הממשלה יצחק רבין ביום הזיכרון כעבור שנים ארוכות. סצנת המוות היא מציאות נוכחת בחיי הלוחמים, גם לפי סיפוריהם. בסופו של הספר יש תרומה נוגעת ללב של אמו של ג'ימי, ובדבריה שומעים כיצד ג'ימי נפרד ממנה בהדרגה ומנסה לחזק את רוחה לקראת השלב הצפוי של מותו.

המסגרת הצבאית שבה מדובר היא מסגרת התנדבותית, אידיאולוגית. היא בעלת תפיסה אזרחית, איננה מקבלת את ההיררכיה הצבאית המקובלת בצבאות המקצועיים, ולכן אין בה דרגות, גינוני טקס וסדר. ג'ימי עצמו הולך לפעמים עם חולצה כחולה. המשמעת שונה. אין "דיסטנץ" ולמפקדים אין תנאי מחיה נוחים מאלו של החיילים. אבל הדבר המשמעותי בעיני הוא התהליך שבו מתגבשת ההנהגה הצבאית: בהעדר משמעת צבאית ודרגות, המפקדים הם מנהיגים טבעיים שזוכים להתקבל כמפקדים (ממש כך!) ע"י החיילים. הם כמעט נבחרים - לא ממונים. מיון כזה יוצר עולם שונה של פיקוד, הבנוי על דוגמא אישית ומצויינות ולא על שררה. חלק מתרבות זה הועבר אח"כ לצה"ל, בעיקר ליחידות המיוחדות, שם המנהיגות עומדת ללא הרף למבחן ע"י החיילים. זו אולי הסיבה שראינו כ"כ הרבה בוגרי יחידות מיוחדות בפיקוד הבכיר של צה"ל.

למרות שהספר מעט מיושן, אני חושב שהוא יגרום לחווית קריאה מהנה גם למי שקרא אותו לפני שנים רבות, וגם לצעירים שלא ידעו את דור הפלמ"ח

» ביקורות נוספות של דורון נחמני
» ביקורות נוספות על חברים מספרים על ג'ימי - מהדורה מיוחדת במלאת 60 שנה למדינת ישראל