ביקורת ספרותית על אלכוהול אחר הצהריים מאת ג'ק פאבר

---

קשה לי לבקר ספרים פרי עטם של יוצרים ישראליים. או, יותר נכון לומר – קשה לי לבקר את אותם ספרים ישראליים, שמנסים לא להידמות ליצירות מקומיות. כי בסיכומו של דבר, נרצה או לא נרצה, תרבות ואמנות ישראלית זה שמש, חמסין, פלאפל, והמון המון רגש. הספר הנוכחי, "אלכוהול אחר הצהריים", הנו יצירה ישראלית, וזאת למרות ששמו של המחבר אינו נשמע מקומי כלל וכלל – ג'ק פאבר.
גיבור הסיפור הנו אדם בשם ג'ק – המחבר עצמו או האלטר אגו שלו, שמעיד על עצמו כמכור לכתיבה. באופן כללי אין עם זה בעיה, יש בעולם התמכרויות הרבה יותר הרסניות. הבעיה היא שג'ק חי תחת משטר אימים בדיוני, שמוציא מחוץ לחוק כל כתיבה שאיננה מתוכננת מראש, שאינה כפופה לחוקים וכללים נוקשים מסוימים, ולמעשה – כל ביטוי יצירתי ששונה מפורמט קבוע שמוכתב מלמעלה, נתפס כפעולה חתרנית ומסוכנת נגד המשטר, וזה מגיב במעצרים ליליים, אשפוזים כפויים, וכו'. וג'ק, אם כן, מכור בדיוק לכתיבה מהסוג הזה. הוא מנסה להתמודד, בכך שהוא משתתף בקבוצת תמיכה למכורים לכתיבה יוצרת, ובינתיים עובד כשדרן בתוכנית רדיו לילית עם אחוזי האזנה שואפים לרצפה. כצפוי – ג'ק לא מצליח שלא להסתבך על רקע ההתמכרות שלו, מה שמניע בעצם את העלילה.
הספר, כאמור, הנו ישראלי מקומי, והוא גם מהווה ביקורת נוקבת על האופן שבו החברה המקומית מתייחסת לספרות, כתיבה ואמנות. יחד עם זאת, אין בו כמעט מאפיינים ישראליים. רובו ככולו מתרחש בתוך עיר גדולה, שיכולה להיות לצורך העניין כל כרך קוסמופוליטי גדול ברחבי העולם. שמות הגיבורים הם בינלאומיים – ג'ק הגיבור, חברתו לחיים מישל, בחור בשם לני וכו'. גם סגנון הדיבור, דפוסי התרבות וההתנהגות של גיבורי הספר, אינם מסגירים את המיקום המדויק של העלילה. לעתים נדמות חלק מהסיטואציות לסצנות תל אביביות כאלה ואחרות.
סגנון הכתיבה של ג'ק פאבר הנו איטי מאוד, חולמני, סהרורי משהו. הסיפור מסופר מגוף ראשון, באופן מלנכולי וציני מאוד, שמזכיר את הדיבור העייף והדיכאוני של גיבורי הקולנוע בסרטי "פילם נואר". הכתיבה המלאה בדימויים העוסקים בהתמכרות, וכן בתחושה עזה של פראנויה, נראית כלקוחה מיצירותיהם של סופרי דור הביט, ובראשם וויליאם בורוז.
הסיפור מתנהל בעצלתיים, בין הגיגיו המרובים של המספר, ומתואר מתוך כתיבה הזויה וסהרורית, עד שנדמה כאילו העלילה איננה עצם העניין פה. לעתים התחושה הנה יותר של קריאת ספר שירה יותר מאשר סיפור עלילתי.
על גב הספר, בכריכה האחורית, רשומים "הוראות למשתמש בספר", עלון למשתמש, כפי שניתן למצוא בתרופות או משקאות אלכוהוליים שונים. הדבר תואם את העלילה ואת האופן שבו המשטר הבדיוני בסיפור מתייחס לספרים, ובכך הספר מביא את הקורא בו למעין שיתוף פעולה סמוי עם הרעיון החבוי בסיפור – הביקורת על הממסד ועל התייחסותו ליצירות אלטרנטיביות נמשכת גם בחלקו החיצוני של הספר, ובכך חודרת אל העולם האמיתי, ולא רק בסיפור הבדיוני שחבוי בין דפיו. וכך, הספר כולו הופך למעין אמנות מיצג, ולא רק סיפור לכשעצמו.
מעניין – ומומלץ לבעלי ראש פתוח.

» ביקורות נוספות של שומר היערות
» ביקורות נוספות על אלכוהול אחר הצהריים