למי שמחפש טיעונים נגד הדת, נגד מנצליה ונגד ההגיון הדתי - זהו ספר מומלץ.
אבל למי שכבר קרא ספר אחד או שניים בנושא - זהו רק "עוד ספר".
סם האריס כתב ספר עם רעיון טוב - הוא יוצא למלחמת קודש בדתות כולן, כשהוא לא חוסך את שבט עטו המושחז מאף אחת מהדתות, אבל בעיקר תוקף את האיסלאם.
מצד שני הספר, בקטעים גדולים שלו, הוא טרחני. מלא ציטוטים על גבי ציטוטים שנועדו לחזק את טיעוניו של האריס.
לסיכום - ספר סביר למי שמכיר את הנושא, ספר טוב למי שבפעם הראשונה רואה ספר התוקף את הדתות והתפישה הדתית.

ספר שמתיימר להיות ניתוח נוקב ומקצועי לא יכול לעשות סיבוב לוגי של 180 מעלות בטיעון המרכזי שלו. בשלהי הדברים, הספר עובר להטפה ישירה וזונח את כלל הנחות היסוד שבנה בראשיתו ובהם הלוגיקה וההתבססות על ראיות מדעיות מוצקות. כוונותיו של המחבר ודאי היו טובות, אך כמאמר הביטוי - הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות והתוצר הסופי הוא קובץ מבולבל, בעל גוון פשטני שכנראה ביסודו כתיבה עיתונאית להמונים. יכול לעבוד כספר קריאה בסיסי לשעות ביניים, אך לא כחומר יסודי לביאור סוגיות מפתח בדתות המדוברות או בסוגיה המרכזית - טרור.

ספר מצויין, לא מקיף מדי, סם האריס אינו מרבה במילים ונוטה להתעסק בטענתו העיקרית (שלא כמו דוקינס והיצנס, יש לו ידע בפילוסופיה, אך חשוב לזכור שלא בפילוסופיה של הדת ובזמן שכתב את הספר לא הוא לא סיים את התואר).
סאם האריס הוא יהודי, והספר נחשב הראשון ב"גל החדש של האתאיזם" שלארח פיגועי ה11 בספטמבר.
סם האריס לא הבחור הכי כריזמטי בעולם או עילוי בתחומו, אבל הטענות עומדות בפני עצמן וכל הדיוט יכול להבינן והן אכן דוחפות ומעוררות מחשבה.

הספר עוסק ב"אמונה עיוורת" (Faith), האבסורד שבה, הסכנות והשלכות שלה.
מה אנו יכולים לעשות עם סוג זה של אמונה (Belief) ומה הם האפשריות שלנו לעצב את עתידנו בלעדייה.
הייחודיות אצל האריס מבין גל "האתיאיזם-החדש" הוא שהוא מוכן לקבל מהשנקרא בלשון הרבים - רוחניות (הוא לא מפחד להשתמש במילה) במובנו שלו. הוא מתעניין לא מעט גם בפילוסופיה מזרחית.

הטענה העיקרית של האריס היא שצריך להפסיק לכבד כל אמונה רק בגלל שהיא אמונה ולבחון את האספקטים השונים שלה. כמו אמיתותה, הנזקים שהיא גורמת וכו'. אם יש משותף לאתאיזם החדש הוא הסלידה מהתקינות הפוליטית שנוגעת לאנשים שלוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות וחושבים שכך גם כולם צריכים.
הוא מצביע על הצביעות הבסיסית העומדת בכל אמונה דתית. אם אכן, כפי שהדתיים טוענים עוד מימי קדם (הראשון היה קסנופנס היווני) שאמונה מסתדרת עם היגיון (אגב, לעולם לא הייתה פילוסופיה יהודית אלא אפולוגיה יהודית).
אם כך, למה לגבי כל טענה שהיא בעולם דתי יהיה סקפטי, בדיוק כמו לא מאמין (ונקודה זו חזקה מיוחד כשדתי מבקר דת אחרת) אך לגבי כתבי הקודש שלו לא יגלה את -אותה מידה- (אם בכלל) של ספק בריא. ובמילים של אריק הופר אמר: "לכל אמונה (Faith) דרושה העדר אינספור אמונות אחרות".

מלבד זאת אני חושב שהוא הכי -פחות- רזה פילוסופית מבין שלושת ה"אתאיסטים החדשים" (דוקינס והיצ'נס מלבדו) ולפיכך הכי מרשים, מעמיק ומדויק (וגם אז, זוהי ספרות פופולרית, לא ספר פילוסופיה מקצועי).

עוד תוצר מבית 4 פרשי האפוקליפסה האתאיסטים. מה שכל כך טוב בספר הנ"ל זו העובדה שהסופר לא גולש לציניות ובהחלט לא מבטל את המשמעות שחוויות דתיות (עקב מדיטציה, סמים ועוד) יכולות להעניק לחיים. הוא מצליח לחשוף מעין תבנית שמאפיינת את הפונדמנטליזם הדתי בכל העולם, ניתן לסכם את זה כך:
ליהודים\נוצרים\מוסלמים קנאים ממש כואב כשאחרים נהנים, שלא על פי הספר.
דבר אחד שנראה לי מאולץ בספר היה ה5-6 עמודים של פסוקים מהקוראן שצוטטו כדי להראות את חוסר הסובלנות באיסלאם. אני מבין שאולי לקוראים שגרים במקומות יותר שקטים זה יכל להאיר פן מסויים בדת המוסלמית אבל לישראלי ממוצע כמוני? אני רק צריך לפתוח את הדף הראשי של אתר חדשות רגיל כדי לחזות בצד הפחות שוחר שלום של הדת הזו.

אז מה, אללה הוא עכבר? זה לא מה שחושבים מיליארד (פלוס) אנשים, שכבר אינם מרוכזים "במזרח" או בעולם השלישי. הם נמצאים בינינו, ולא כולם נחמדים.
הספר הזה הוא שעון מעורר.

מי שאוהב ספריי עיון קלים הקשורים לדת, התפיסה של הדת וההשפעות של הדת בעיקר הקיצונית יאהב מאוד את הספר הזה.