כקצין לוחם בצבא ההגנה לישראל שירתתי בכל רחבי הגדה ורצועת עזה. אינני נאיבי. לפעמים צריך להרוג כדי לשרוד. בשפה של מדינת ישראל רדפתי אחרי ילדים שיידו עלי אבנים. סיירתי בסימטאות של מחנות פליטים. דפקתי בחוזקה על דלתות פח בשעות הקטנות של הלילה. חיפשתי חומרי הסתה בין מזרונים ושמיכות. שמעתי תינוקות בוכים. הוצאתי אנשים מהמיטה למחוק סיסמאות מהקירות. הטלתי עוצר. נאבקתי בדגלי פלסטין שהתנופפו על עמודי חשמל. עצרתי רכבים. החרמתי תעודות זהות. הובלתי עצורים כפותים בירכתיים של הג'יפ. יריתי במפירי סדר. עצרתי מאות רכבים במחסומים. מיקמתי תצפית על גג של חנות עוגות ברחוב הראשי של עזה. שיגרת כיבוש. יום - יום. שעה - שעה. שלושים וחמש שנה. האמנתי כי זו מלחמת אין - ברירה. הרי הפכנו כל אבן כדי להגיע לשלום. בנינו מעל מאה התנחלויות. יישבנו בהן מאתיים אלף מתיישבים. איבדנו לוחמים , ילדים , אמהות . הכל למען בטחון המדינה. למען השלום. כדי לעצור את המתאבד הבא. שלושים וחמש שנה התנוסס בגאון דגל שחור מעל ראשינו אך סירבנו לראותו. לא עוד. סרן איתי חביב