דֶּלֶת הַקְּסָמִים
אם מתחשק לך לפעמים
לקפוץ לעָבָר דרך דלת הקסמים,
סטיבן קינג ייתן לך מפתח,
תיכנס ותהיה אורח.
תמצא שם עולם ישן גדול,
ואתה תוכל לשנות את הכל.
אם תשתגר ותתאמץ,
אולי הראש של JFK לא יתפוצץ.
מילים: יורם טהר לב 1974
שכתוב: שונרא החתול 2017
השראה: סטיבן קינג 2011
אני רוצה להאמין (אין דבר העומד בפני הרצון + מי שמאמין לא מפחד = רוצה להאמין) שאם מחר ימצאני איש שיאמר לי שהוא הגיע מהעתיד, אני לא אנפנף אותו בביטול, לא אגרשו מעל פני, לא אחוויר מפחד, לא אתעלף, לא אנוס על נפשי ולא אתקשר לפסיכיאטר הקרוב.
מה שבטוח זה שלא אזעיק משטרה. ממילא בקצב של משטרת ישראל הדמיקולו, העתיד שממנו הגיע האורח יגיע אלי לפני ניידת משטרה. או לפני שמישהו במוקד יענה לי בכלל.
אני אקשיב לו.
ואז אני אשאל ואחקור ואתחקר ואבחן ואשווה ואקשה ואחפור ואציג קושיות ואבקש הוכחות והדגמות ומובאות וגדולות ונצורות, ורק אז אחליט אם אחד משנינו הוא פסיכי. (למשל, אם האורח מהעתיד יספר לי שבשנת 2049 הבעל של שרה נתניהו הוא עדיין ראש הממשלה - אני אדע שהוא באמת הגיע מהעתיד. ואז אני כנראה אתאבד.)
אם בתום החקירה הצולבת לא אשתכנע שהוא הגיע מהעתיד, לא קרה כלום. סתם עוד נודניק מהזן התמהוני. נקסט.
אבל אם אשתכנע שהוא אכן הגיע מהעתיד, אני לא יודעת מה יקרה לי. סביר להניח שאתמוטט, אקרוס ואמות מפאת שטף השאלות, גודש הסקרנות, עוצמת ההתרגשות וכבירות המעמד.
ועכשיו זו כבר קונספירציה.
כי המישהו הזה מהעתיד הרי הגיע מהעתיד, ובעתיד שומה עליו לדעת שזה מה שיקרה לי כשהוא יגיע מהעתיד ויפנה אלי. כך שבעצם מתבקש שהוא הגיע מהעתיד כדי לחסל אותי.
אבל למה? מי בעתיד רוצה במותי? מה צפוי בעתיד שלי שצריך לחתוך אותו כבר בהווה? מה כבר עוללתי? מה טרם הספיקותי לעולל אך אעולל בעתיד?
לא משנה. מה שחשוב זה את מי אני צריכה לחסל כדי שלא יבוא יום בו ימצאני איש מהעתיד ויחסל אותי.
ובחזרה למציאות ולהווה שבהם אני עדיין קיימת. ההווה הוא טיפונת בעָבָר כי את הספר קראתי ב-2017.
אורח מהעתיד זו אפשרות לא בלתי סבירה בשנת 2017. אורח מהעתיד גם לא היה אפשרות בלתי סבירה בשנת 2011 שבה מתרחש ההווה של עלילת הספר. העָבָר של עלילת הספר מתרחש בשנת 1958 ולו הייתי חיה בשנה ההיא הייתי מפקפקת באורח מהעתיד. אפילו טלפון לחצנים לא היה להם אז, אז מסעות בזמן?
אלא שאם חושבים על זה באופן שכלתני, אזי מבחינה הגיונית ומדעית מה שאמור לקבוע את ההיתכנות של מסעות בזמן הן היכולות והטכנולוגיות שקיימות בעתיד שממנו הגיע הנוסע בזמן ולא אלו שקיימות בעָבָר שאליו הוא מגיע - שהוא ההווה שבו אני נמצאת. ובכל זאת, אני חושבת שהפתיחות לקבל מסע בזמן תלויה בעידן שבו מתקיים ההווה. ובעידן שבו יש מסעות לחלל, סירי, איים מלאכותיים, חמקנים ומכוניות אוטונומיות אפשר להאמין שבעתיד כבר יש להם מכונות לנסיעה בזמן.
אז אם זה עוד לא ברור, בספר יש מסע בזמן. ואלו חוקיו:
# אתה עובר בדלת הקסמים הקרויה 'מחילת הארנב' ונמצאת במזווה של דיינר קטן בעיירה ליסבון פולז, מיין.
# אתה תמיד יוצא מאותו מקום ותמיד מגיע לאותו מקום: סביבתו של דיינר קטן בעיירה ליסבון פולז, מיין.
# אתה תמיד מגיע לאותה נקודת זמן בעָבָר: שעה 11:58 ביום שלישי 9/9/1958.
# אם תישאר בעָבָר במשך חמש שנים, כשתחזור להווה תהיה מבוגר בחמש שנים. למשל, יצאת בן 20 וחזרת בן 25. עד כאן זה קל וברור. אבל, מבחינת מי שנשאר בהווה יחלפו רק שתי דקות, מה שאומר שמבחינתו אתה סובל מהזדקנות מוקדמת ומאוד מואצת של העור, וזו רק ההתחלה.
# אם תצא לעָבָר, תחזור להווה ושוב תצא לעָבָר, כל מה שעשית בביקורך הקודם בעָבָר יימחק. הכל יתאפס. יהיה איתחול מוחלט וחלוט. למשל, אם חרטת על עץ בוקיצה "עד מתי ספטמבר 58" וגם הסלקת בוכטה של כסף מתחת לעץ, החריטה לא תופיע על העץ בביקורך הבא בעָבָר וגם הבוכטה לא תהיה שם.
# כל הכתוב לעיל קיים רק בספר. אין צורך לעלות עכשיו על הטיסה הראשונה למיין - לפחות לא בשביל דלת הקסמים. הנוף זה כבר משהו אחר.
המטרה של הנסיעה בזמן היא למנוע את ההתנקשות בנשיא ארה"ב ג'ון פיצג'רלד קנדי. JFK. (אבל למה? JFK בניו יורק זה אחלה שדה תעופה).
הנוסע בזמן הוא ג'ייק אפינג, מורה לספרות בעיירה ליסבון פולז. אילו ג'ייק אפינג היה מורה להיסטוריה הוא היה יודע שהשליחות שלו לא תצליח. אלא שזה בדיוק העניין: הוא יודע מה קרה והוא רוצה לשנות את מה שקרה. אוף, זה מה-זה מסובך. לולאה אינסופית בלתי פתירה.
עכשיו, חשבון פשוט מראה שאם קנדי נרצח בתאריך 22/11/1963 וג'ייק אפינג נוחת ב-9/9/1958 הרי שהוא צריך לחיות בעָבָר כחמש שנים עד שיגיע יום הרצח שאותו הוא אמור למנוע. אלא שחשבון עוד יותר פשוט מראה שאם ג'ייק אפינג "ינטרל" את לי הארווי אוסוולד עוד קודם לכן, הרי שמן הסתם המתנקש לא יהיה בחיים ביום ההתנקשות העתידית, ואם אין מתנקש אז לא תהיה התנקשות, נכון?
אז זהו, שלא.
אבל למה לא, בעצם?
מפה זה כבר מתחיל להסתבך. אפילו לחרפן קצת.
אז מצד אחד, לג'ייק אפינג הנוסע בזמן שנחת ב-1958 יש לא מעט זמן לסדר את העניינים כך שהם לא יסתיימו ברצח בשנת 1963;
ומצד שני, העָבָר הוא קשה עורף ולא רוצה שישנו אותו.
את 'קשה עורף' מאוד מאוד אהבתי. הוא הוסבר ע"י 'מיתרים בזמן' שגם אותם מאוד מאוד אהבתי.
ומה שקורה זה ככה: כל שינוי של העָבָר ע"י מבקר מהעתיד מוסיף מיתר למיתרי הזמן, וכך נוצרת תסבוכת של מיתרים. תסבוכת המיתרים מספקת הסבר משכנע לכך שהעָבָר הוא קשה עורף ומתנגד לשינויים. לפעמים ההתנגדות לשינויים נראתה לי מתבקשת אך ברגעי השיא של הספר היא נראתה מאולצת מדי, כפויה.
וזה מביא אותי לחולשות של הספר.
# היו רגעים בספר - הרגעים המותחים, שבהם נזכרתי בערגת מה בהרלן קובן. לא רבים יראו בזה מחמאה וגם אני לא כתבתי זאת מתוך כוונה להחמיא. לדעתי הרלן קובן יכול היה לסייע לסטיבן קינג בפרקים מסויימים.
# סטיבן קינג לא הצליח באמת להמחיש את ההסתגלות של אדם מ-2011 למציאות של 1958. היא הייתה חלקה מדי וללא הזעזועים המתבקשים. כאילו הוא בסך הכל עבר דירה, לא מאה.
# להשלכות המסע של ג'ייק לעָבָר הוקדש מעט מדי מלל ובאופן חפיפניקי מדי שזועק אף יותר על רקע אורכו הארוך של הספר.
# אורכו הארוך של הספר. 800 עמוד. ארבע השנים שג'ייק אפינג העביר בעָבָר קיבלו נפח גדול מדי.
# נקודת חולשה ענקית היא שבמשך כל השהות שלו בעָבָר, ג'ייק אפינג לא ניסה ולו פעם אחת לבקר את הוריו, לרחרח בקרב משפחתו ולחפור טיפה בשורשי העָבָר הפרטי שלו. הרי הוא אדם, בן אנוש. לא מכונה. לא רובוט. זה לא מתקבל על הדעת. שלי, לפחות.
ואחרי חולשות מגיעות חוזקות. הן לא החוזקות של הספר אלא של ההווה בהקשר לספר.
# היתרון של שנת 2017 על שנת 1958 הוא שבסיום הקריאה אפשר להיכנס לאינטרנט (ואפילו לא צריך לפתוח דלת קסמים) ולגלות שכבר הופקה סדרה ע"פ הספר (מה, שסטיבן קינג לא יומחז?), לראות מי בקאסט, להדביק פרצופים לדמויות ואז להתענג עונג גדול מכך שג'יימס פרנקו הוא ג'ייק אפינג. שמעתי שהסדרה חוטאת לספר אבל אני מקווה לשפוט בעצמי בעתיד הקרוב.
# חוזקה נוספת של ההווה היא שבהינף מקש אפשר להאזין לשירים הרבים שהוזכרו בספר. אני אוהבת אולדיז אבל הרגשתי די בורה למקרא שמות השירים. בזכות האינטרנט גיליתי שאני דווקא כן מכירה את השירים אבל לא את השמות שלהם. ואם יש בי חרטה אחת הרי היא שלא מצאתי את הפלייליסט הזה תוך כדי קריאה. רושמת לי הערה לקראת מסעי הבא לעָבָר.
# ועוד בעניין השירים, אפשר גם לגלות שסטיבן קינג הוא לא מבין גדול במוסיקה. השיר המוזכר והמזומר ביותר בספר הוא In the hoop של גלן מילר. אז מר סטיבן קינג היקר, השיר לא מתחיל ב'סווטש וואש' כמו שאתה כתבת אלא הוא מתחיל ב'טה נה נה נה נה נה נה נה נה נה נה נה נה נה נה נה טה נה נה נה טה נה נה נה נה טה נה טה נה נה נה נה נה נה'. ורק עכשיו, אחרי התמלול שלי, גם מי שלא מכיר את שם השיר יוכל לזהות אותו.
# אפשר לגלות שבסימניה נכתבו ביקורות רבות על הספר וברובן הן מחמיאות לו מאוד.
# אפשר לגלות שהספר היה במקום הראשון ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.
# אפשר לגלות שסטיבן קינג כתב מלאנתלפים ספרים (ידעתי על אלפים, לא על מלאנתלפים) אבל שהוא איכשהו לא נתפס כיצרן ספרים סיטונאי וטיפונת נחות כמו הרלן קובן.
אם המתרגם של הספר היה יכול לנסוע בזמן ולחזור לרגע אחד בעָבָר, נראה לי שהוא היה חוזר לרגע בו סטיבן קינג התיישב לכתוב את הספר ומושך לו את הכסא או משהו. להרגשתי, הוא לא נהנה במיוחד לתרגם את הספר. נראה לי גם שלסטיבן קינג לקח פחות זמן לכתוב את הספר מאשר לקח למתרגם לתרגם אותו.
בשורה התחתונה, לדעתי סטיבן קינג פשוט נורא רצה לכתוב ספר על רצח קנדי ותפס טרמפ על מסעות בזמן.
שזה עדיף על סטיבן קינג שנורא רצה לכתוב ספר על רצח טראמפ ותפס קנדי קראש על מסעות בזמן.
את הספר קראתי בפקודת זשל"ב, ולא אני אסרב פקודה. ועוד לזשל"ב. אז עברו רק שנתיים-שלוש והנה, צייתתי.
תודה לך, זשל"ב. הצליח לך. ורק תדע שאם ייצא שמתישהו אני אחזור לעָבָר, דבר אחד אני בטוח לא אנסה לשנות וזה את הרגע הזה שבו צייתתי לפקודתך וקניתי את הספר.
