את הספר הקטן הזה גמעתי בשתי גמיעות, אתמול והיום.

ובכן גיבורת הסיפור יורה באיש כדור בין העיניים לאחר שהראה לה בחיוך את הציור ששרטט בפינקסו: רכבת ארוכה והוא מאחד החלונות מנפנף לשלום. ותאמינו או לא זוהי מהות הסיפור כולו.

המספרת שלאחר מכן יושבת בגן קטן, חושבת שתיגש למשטרה תתוודה שם ותספר את תולדות חייה עם בעלה מהיום שנפגשו. והיא מספרת בפשטות, בלי התלהמות ובלי קישוטים מיותרים, בצורה קולחת עד שאי אפשר לעזוב, את מה שיוביל בסופו של דבר לאותה יריה. בדרך שהזכירה לי איכשהו את "הזר" של קאמי, אלא שלו לא היה מניע...

פשוט מצוין.

אז מה יש לנו?
ספרון קצר עם סיפור עלילה המובא כמונולוג מתמשך של מספרת ללא שם המתגוררת באיטליה.
מעט מאד דיאלוגים, הרוב הם פסקאות ארוכות (לעתים עמוד רצוף) שרבות מהן משמימות להחריד.
נפתח ב'יריתי לו בין העיניים'.
וחוזר אחורה לרקע ואיך זה הגיע לאן שהגיע. חייה המשעממים למדי בפנסיון בו היא גרה לפני נישואיה לאלברטו המבוגר ממנה בשנים רבות ונמוך בלא מעט סנטימטרים. הוריה לא ממש מאושרים מבחירתה בו, מכל הגברים.
אז יש לנו אותה ואת אלברטו. אחר כך תיוולד בתם ('הילדה' ללא שם). המאהבת ג'ובאנה עם פרוות הטלה, אוגוסטו- ידיד נעורים של אלברטו.
ג'מה המשרתת בת השש עשרה ש'היתה מאד טיפשה וצחקה דרך האף באופן לא נעים' ופרנצ'סקה- בת דודתה היפה של המספרת.
היא יוצאת מביתה מדי פעם. פגישות אקראיות עם אוגוסטו, עימותים עם בעלה אלברטו. נסיעה לסן רמו, התינוקת צורחת ולא רוצה לאכול. מתכסחת בשיחה קשה עם ג'ובאנה השנואה. בסך הכל עולה דמות אישה מתוסכלת ונבגדת שקיוותה למצוא את אושרה בנישואין מה שלא ממש צלח. וטרגדיה מעיקה, או שלא כל כך.
ואז- בום.
יהיו מי שיראו את הקסם דווקא בסוג של מינימליזם ומעין הודאה של היורָה איך הגיעה למקום הזה.
אותי בכל מקרה שעמם למדי. לא התחברתי לאופן ולסגנון בו מובא הסיפור העגום.
דוגמא לכיתוב על הכריכה שלא צריך להתייחס אליו ברצינות- 'מן היצירות הגדולות של המאה העשרים' (נכתב בין 1946 ל-1947).
באמ'שכם? ממש לא.

לא התכוונתי, למרות שאולי אם הייתי משקיעה עוד שני גרם מחשבה אחרי שקראתי את התקציר על הכריכה האחורית הייתי מבינה מלכתחילה שאני עומדת לקרוא ספר עם מסגרת מאד דומה לזו של הספר שאך זה נטשתי ואולי הייתי דוחה את הקריאה לפעם אחרת, אבל לא עשיתי את זה וככה קרה.

את כרוניקה של מוות ידוע מראש הפסקתי לקרוא בערך באמצע. כמו עם עוד כמה ספרים של מארקס, גם את זה קראתי יותר מפעם אחת ולמרות שהתלהבתי כשהייתי צעירה לא זכרתי כלום. על אף שהוא קצר מאד, הרעיון מתברר די מהר, מה שמייתר, לפחות בעיני, את המשך הקריאה. הרי המוות ידוע מראש. מה שנשאר זה הבנת המוטיבציות ומה שיש לו להגיד על החברה ואת שני אלה הוא מצליח לבטא כבר במחצית הראשונה. אפילו כדורגל אני נוטה לנטוש בגרבדג' טיים.

גם כאן המוות ידוע מראש. אשה יורה בבעלה, רק שפה לא מדובר בכרוניקה אלא בוידוי אישי, מה שהופך אותו לספר אחר לחלוטין. להבדיל ממארקס, שכותב על החברה (וגם את זה הוא עושה בעטיפה סטרילית מידי לטעמי), גינצבורג כותבת על אנשים.

זה לא פשוט לעשות את מה שהיא עושה. לא הרבה סופרים מצליחים לכתוב על הדברים הכי פשוטים, איש, אישה, מערכת יחסים של אנשים נורמליים, כלומר כאלה שקורים להם בעיקר הדברים הרגילים, ולשמור גם על טון מינורי, סיפור שאין בו דרמות גדולות והחרגה של מה שמתרחש אל מעבר למה שאת יכולה למצוא בקלות בחיים שלך או של החברים שלך, וגם על עניין, כזה שנובע אולי מהיכולת ליצור הבחנות מאד מדוייקות לגבי מה שמרגישים האנשים שעליהם היא מספרת והאופן שבו הם רואים את העולם.

ולמרות שהגיבורה הרופסת של הסיפור הזה לכאורה כל כך שונה ממני, יכולתי ממש להבין אותה ומידי פעם אפילו למצוא את עצמי במקומה.

ככה זה קרה; אירועים לא הכי שגרתיים שמסופרים בצורה מבריקה ומעשה הכתיבה
***
"כפות רגלי היו קרות ורטובות, והשלפוחית ההיא בעקב הכאיבה לי מאוד עם כל צעד וצעד. הרחובות היו ריקים ונוצצים תחת הגשם השקט. רציתי ללכת לפרנצ'סקה, אבל נזכרתי שהג'יגולו אצלה. חזרתי הביתה.
דממה גדולה עמדה בו, והתאמצתי לא להקשיב. כשהגעתי למטבח, הבנתי מה אעשה. זה היה פשוט ולא פחדתי.
הבנתי שלעולם לא אדבר עם האיש בעל הפנים השחומים שמאחורי השולחן, וזה הקל עלי מאוד. הבנתי שלא אדבר יותר עם איש.
לא עם פרנצ'סקה, לא עם ג'ובאנה, לא עם אוגוסטו, לא עם אמא שלי. עם איש לא.
ישבתי ליד שולחן השיש במטבח ולא הצלחתי לא להטות אוזן לדממה. מהכיור עלה הבל צונן ומצחין, והשעון-המעורר הקיש בתוך הארון. לקחתי דיו ועט והתחלתי לכתוב בפנקס הקניות. לפתע שאלתי את עצמי למי אני כותבת. לא לג'ובאנה ולא לפרנצ'סקה ואפילו לא לאמא שלי. למי? אבל התקשיתי להכריע, והרגשתי ששעת התשובות הצלולות והשגורות חלפה בתוכי לבלי שוב".
אוקטובר, 1946 - ינואר, 1947
***

במבט ראשוני ולפי הפתיחה אפשר לטעות ולחשוב שהמספרת הגאונה מתארת את פרטי הרצח הלא ממש אגבי של בעלה אלברטו. הבעל שנשא אותה לאישה כי לא היה משהו טוב יותר לעשות. לאורך הסיפור תמהתי לגביה, פחדתי וחרדתי למצב הפסיכי שבוא היא חיה. תנודות נפשיות של כאב ושל תקווה כלפי זמן עתידי בו העניינים יסתדרו ואולי הוא ישאר, אולי אולי משהו בחיים שלה יסתדר. אבל הזמן לא איחר לחשוף את האין תקווה והאבסורדיות של החיים שלהם, את מות הילדה ואת הרצח.
הרומן הקצרצר והמהודק הזה מביא הרגשות של כאב ודכדוך אצל לא מעט קוראים. אנשים אומרים שאת ייצוגי הכאב האלה שבספרות הם לא רוצים לקרוא, אבל במבט עמוק יותר ככל שחולף הזמן בסיפור אנחנו מבינים כמה גאונה ומתוחכמת המספרת שמספרת לנו רק על שני אירועים מרכזיים בחייה, משסיימה להיות רווקה ואיך הזדכתה בחזרה על נישואיה והסמי חיי משפחה שהיו לה: ככה זה קרה, כן. אבל יש גם את הדבר השלישי שקרה, שהוא המונומנט עצמו, הכתיבה-היצירה.

ככה היא העזה להרים את העט ולכתוב לנו ואולי גם לתעתע בנו, באיזשהו אופן. הדרך האינטנסיבית של הסיפר, ההידוק והלחץ בין כל מילה ומילה, שהופכות למשפטים, פסקאות וקטעים שלמים, כיאה לגינצבורג; ככה זה קרה:
ככה כתבתי לכם, הקוראים, וככה בחרתי לספר לכם את מה שקרה לגיבורה שלי והיה עשוי לקרות גם לי.

התקווה היחידה בסיפור היא היכולת לספר סיפור. כשהכל מחורבן ומקדיר והאופק מתפורר ונשחר עוד יותר חולף לו איזה זמן והעט והנייר נשארים, מחכים בסבלנות ליד הנכונה שתבוא להשתמש בהם ולספר משהו לעולם.

אהבתי. קצר, חמוד, עושה את העבודה. מסופר על אישה שיורה בבעלה, בהתחלה מזדעזעים, אח"כ מבינים למה..למרות שנראה לי שבעיטה בביצים הייתה מספיקה(: אף פעם לא הבנתי נשים שמתפשרות על חיים לצד הבעל רק "כדי לדעת איפה הוא נמצא כל הזמן", מה הטעם? כשאין אהבה אז אין, לא בכוח. חולה על אלה שאומרות לעצמן "הוא שוכב עם אחרות אבל אותי הוא אוהב באמת.." וואט אבר...
הקצב מעולה, כתיבה מאוד ממוקדת, אפילו לא הפריע לי לא לדעת את השם של הדמות הראשית. נדמה שהסופרת ידעה בדיוק מה היא רוצה לכתוב, לא התפזרה יותר מדי והצליחה ליצור דמויות חזקות במס' לא רב של עמודים.

אתם עוד פה? רוצו לקרוא...

וואו איזה ספר מעולה !!!
קראתי אותו פחות משעה. כל כך מרתק וסוחף,
כאב לי הלב על כל מה שעברה גיבורת העלילה.
ספר קצר מאוד, מכיל 91 עמודים, כתוב בתמצות עניינית.
בחורה שמתאהבת בגבר המבוגר ממנה בהמון שנים. הם מתחתנים, למרות שהגבר לא ממש אהב אותה, ולא רצה להתחתן עימה.
במשך הזמן היא מגלה שיש לו מאהבת כבר המון שנים.
הספר מכיל המון הפתעות לא צפויות, מיקרים כואבים במיוחד.
היו קטעים שהלב כאב לי נורא, והזלתי דמעה.
גם אחרי שסיימתי לקרוא, עדיין חשבתי על כל מה שקראתי.
ספר מדהים, מומלץ מאוד.

אין הרבה ספרים שאני חוזרת וקוראת בהם בפעם השנייה.
את הרומן הקצר הזה קראתי כבר שלוש פעמים וברור לי לגמרי שאחזור ואקרא בו שוב.
זה סיפור מרגש בלי להיות משתפך, עצוב מבלי להיות דרמטי, משפטים קצרים, קולעים, הופכים בטן וראש, בקצב שהוא לא איטי אך גם לא מהיר, ממש כמו המציאות, מובילה גינצבורג את הקורא בתוך שבילי הנפש של הדמויות בסיפור האהבה הסבוך הזה ובעיקר בתוך נפשה של הגיבורה ששמה לא נמסר ולכן במידה רבה היא יכולה להיות כל אחד מאיתנו.
זו אחת הביקורות הקצרות ביותר שאני כותבת וזאת בגלל שלא אצליח לתאר את עוצמות הרגש והכאב שיש ברומן הזה וכמה שהוא נגע בי. פשוט יפהפה.

סיפור קצר (שעתיים לקרוא) על בחורה איטלקיה חסרת מיומנויות חברתיות/זוגיות, שמתחתנת עם גבר שאינו מתאים לה ומכל הסיבות הלא-נכונות. כמובן שגם שאר חייה עד הסוף הטראגי מורכבים מבחירות שגויות. כשהדברים מתחילים להתסדר עבורה, היא מקבלת את ההחלטה הכי לא-שפויה עבורה.
כתיבת הספר נהדרת, זורמת, אנושית. ממליצה!

משהו בספר הזה הזכיר לי את 'ימי הנטישה' של אלנה פרנטה. כמו אל הנ"ל, גם אל 'ככה זה קרה' ניגשתי בחשדנות מסוימת. ההתחלה של הספר גרמה לי להרים גבה. אישה יורה בבעלה. מה כבר אפשר לחדש לי פה, חשבתי, לחלוטין מפספסת את הנקודה שאותה הבנתי לבסוף: זה לא עניין של לחדש, של לייצר איזו פואנטה או להפתיע, זה עניין של לברוא יש מאין חיים שלמים של דמות שיהיו אמינים ונוגעים ללב ויגרמו לקורא לקצב לב לא סדיר בשעת הקריאה. רק זו הדרך לסטות מהמדרון המפותל שמוביל לקלישאה צורמת. ואת זה נטליה גינצבורג בהחלט הצליחה לעשות. התרגשתי.