הביקורת נכתבה ביום שבת, 26 בספטמבר, 2020
ע"י Hypnose
ע"י Hypnose
ככה זה קרה; אירועים לא הכי שגרתיים שמסופרים בצורה מבריקה ומעשה הכתיבה
***
"כפות רגלי היו קרות ורטובות, והשלפוחית ההיא בעקב הכאיבה לי מאוד עם כל צעד וצעד. הרחובות היו ריקים ונוצצים תחת הגשם השקט. רציתי ללכת לפרנצ'סקה, אבל נזכרתי שהג'יגולו אצלה. חזרתי הביתה.
דממה גדולה עמדה בו, והתאמצתי לא להקשיב. כשהגעתי למטבח, הבנתי מה אעשה. זה היה פשוט ולא פחדתי.
הבנתי שלעולם לא אדבר עם האיש בעל הפנים השחומים שמאחורי השולחן, וזה הקל עלי מאוד. הבנתי שלא אדבר יותר עם איש.
לא עם פרנצ'סקה, לא עם ג'ובאנה, לא עם אוגוסטו, לא עם אמא שלי. עם איש לא.
ישבתי ליד שולחן השיש במטבח ולא הצלחתי לא להטות אוזן לדממה. מהכיור עלה הבל צונן ומצחין, והשעון-המעורר הקיש בתוך הארון. לקחתי דיו ועט והתחלתי לכתוב בפנקס הקניות. לפתע שאלתי את עצמי למי אני כותבת. לא לג'ובאנה ולא לפרנצ'סקה ואפילו לא לאמא שלי. למי? אבל התקשיתי להכריע, והרגשתי ששעת התשובות הצלולות והשגורות חלפה בתוכי לבלי שוב".
אוקטובר, 1946 - ינואר, 1947
***
במבט ראשוני ולפי הפתיחה אפשר לטעות ולחשוב שהמספרת הגאונה מתארת את פרטי הרצח הלא ממש אגבי של בעלה אלברטו. הבעל שנשא אותה לאישה כי לא היה משהו טוב יותר לעשות. לאורך הסיפור תמהתי לגביה, פחדתי וחרדתי למצב הפסיכי שבוא היא חיה. תנודות נפשיות של כאב ושל תקווה כלפי זמן עתידי בו העניינים יסתדרו ואולי הוא ישאר, אולי אולי משהו בחיים שלה יסתדר. אבל הזמן לא איחר לחשוף את האין תקווה והאבסורדיות של החיים שלהם, את מות הילדה ואת הרצח.
הרומן הקצרצר והמהודק הזה מביא הרגשות של כאב ודכדוך אצל לא מעט קוראים. אנשים אומרים שאת ייצוגי הכאב האלה שבספרות הם לא רוצים לקרוא, אבל במבט עמוק יותר ככל שחולף הזמן בסיפור אנחנו מבינים כמה גאונה ומתוחכמת המספרת שמספרת לנו רק על שני אירועים מרכזיים בחייה, משסיימה להיות רווקה ואיך הזדכתה בחזרה על נישואיה והסמי חיי משפחה שהיו לה: ככה זה קרה, כן. אבל יש גם את הדבר השלישי שקרה, שהוא המונומנט עצמו, הכתיבה-היצירה.
ככה היא העזה להרים את העט ולכתוב לנו ואולי גם לתעתע בנו, באיזשהו אופן. הדרך האינטנסיבית של הסיפר, ההידוק והלחץ בין כל מילה ומילה, שהופכות למשפטים, פסקאות וקטעים שלמים, כיאה לגינצבורג; ככה זה קרה:
ככה כתבתי לכם, הקוראים, וככה בחרתי לספר לכם את מה שקרה לגיבורה שלי והיה עשוי לקרות גם לי.
התקווה היחידה בסיפור היא היכולת לספר סיפור. כשהכל מחורבן ומקדיר והאופק מתפורר ונשחר עוד יותר חולף לו איזה זמן והעט והנייר נשארים, מחכים בסבלנות ליד הנכונה שתבוא להשתמש בהם ולספר משהו לעולם.
18 קוראים אהבו את הביקורת
18 הקוראים שאהבו את הביקורת
