יש חתול בסיפור, אבל זה ממש לא סיפור על חתולים. הסיפור הוא על דייב בן ה 14 ומלחמתו באבא שלו.
אתם מכירים את האימרה של מארק טוויין "כשהייתי בן 14, אבא שלי היה כל כך בור וטיפש שלא יכולתי להימצא בקרבתו, אבל כשהגעתי לגיל 21, נדהמתי לגלות כמה הזקן למד בשבע שנים..." דייב נלחם באבא שלו (אמא שלו לא בעסק. היא שקטה ובמקום להיכנס למלחמות היא מקבלת התקפות אסטמה...) לאבא שלו יש דעות מוצקות על איך צריך נער אמריקאי לגדול. זה כולל בייסבול וכלב. דייב הולך על מוסיקה וחתול רחוב נמרי, כזה שקוראים לו "חתול".
הסיפור מביא את גירסתו של דייב לחיים. מתאר סיטואציות שחלקן מצחיקות וחלקן נוגעות ללב, על ילד שגדל לו במנהטן בשנות ה 60. הוא צריך להחליט מיידית מה הוא צריך לעשות במצבי חרום, כמו כשחתול נכלא בטעות במחסן של בניין אחר, או כשחתול המבועת בורח מהמכונית ישר לכביש המהיר (תאמינו לי חוויה שמקצרת לך את החיים, מנסיון...), או כשצריך לסרס את חתול כדי למנוע ממנו להמשיך בקרבות חתולים ליליים שיסכנו את חייו. חלק מההחלטות של דייב מזכירות את ההחלטות שלנו כשהיינו בגילו, החלטנו החלטות שנראו לנו הכי הגיוניות באותו זמן, אך במבט לאחור גורמות לנו להצטמרר...
הסיפור חמוד וקולח. מאפשר הזדהות עם דייב, הלוקח את חתולו לרוב הבילויים השווים, מדבר אל חתולו כשהוא חושב שאין לו בר שיח שגם יכול לענות לו. אני אהבתי אותו - אבל אני מחבבת סיפורים על חיות מחמד. אהבתי את תאור מנהטן בשנות השישים, צנוע ושקט הרבה יותר ממה שאנחנו מכירים היום. אבל גם חוויתי דיסוננס קוגניטיבי: 4$ לביקור אצל וטרינר? 2.60$ להצגה יומית של מיוזיקל נחשק? לא נראה לי שהסכומים האלה יזכירו משהו לניו יורקרים היום. אכן התקדמנו...


















