ביקורת ספרותית על נמר מנייר מאת זכריא תאמר
ספר מעולה

---

יצירות ספרות ערבית בת-זמננו המובאות לתרגומים לעברית-הנן מועטות שבמיעוט בנוף הקריאה הישראלי,אולי בגין חוסר עניין של הקורא -הישראלי הממוצע לדעת על "תרבותו של האויב".הן בגלל החרם התרבותי בעולם הערבי על ישראל וסירובם של סופרים ערבים לתרגם את יצירותיהם לעברית.
{ הוצאת "אנדלוס" העברית היא יוצאת דופן,אולם ספריה המתורגמים לא פעם ניצבים על הגדר המסר האנטי -ציוני}.

כאשר יוצא תרגום לספר חדש של סופר ערבי-סקרנותי רבה.
כך התוודעתי לספר המרתק הזה ולסופר הסורי הגולה זכּרִיא -תאמֵר שלא הכרתי עד עכשיו.

תאמֵר- ידוע כאחד מגדולי הכותבים הסורים בז'אנר הסיפורים הקצרים במחצית השניה של המאה ה-20 .במקביל לפרסום סיפוריו הקצרים,הוא כתב גם בעיתונות הרשמית, והיה לעורך של כתבי- עת שונים ,עד שב-1980 הודח מתפקידו בשל ציטוט שהתפרש כביקורת על משטרו של אסאד- האב והוא גלה ללונדון. .

סיפוריו של תאמֵר מספרים סיטואציות .כביקורת פוליטית וחברתית נגד השלטון והממסד הסורי ,על מערכות היחסים בינו לבין האינטלקטואלים שאינם מבקרים מספיק את השלטון, ויותר מכך, חלקם משמשים אף ככלי בידיו כדי לממש את מדיניותו. כמו-כן אודות המעמדות הנמוכים על אדישותם לידו הקשה של השלטון,ובחלק האחר של הסיפורים עומדים מערכות -יחסים בין נשים וגברים, ובין ילדים למבוגרים בחברה סורית .

הספר מקבץ בתוכו 47 סיפורים .כ-17 שנכתבו וחלקם פורסמו כשעוד חי בסוריה תחת הצנזורה השלטונית. שפתו של תאמֵר- חדה,מושחזת כתער. שום מילה אינה מיותרת במשפט ,שום משפט אינו מסתלסל לו כך סתם בקטע ספרותי. הסיפורים הארוכים ביותר משתרעים עד - שלושה עמודים והקצרים עד כחצי עמוד.

האלימות הפיזית ,הנפשית, האינטלקטואלית ,החברתית והמעמדית הנה מוטיב מרכזי בסיפוריו .לדבריו:"האלימות בסיפורים שלי איננה סחורה מיובאת, או תסביך נפשי, או סוג של המרדה או הסתה, כי אם ביטוי לחיי היומיום שלנו ‏(...‏) שכן האדם הערבי חשוף יומיום לטבח פראי, ואין זה אפשרי לכתוב על היסמין הענוג בזמן שהנפּלם בוער בגוף האדם”.

תאמֵר עושה שימוש נרחב בשפה מטפורית,אלגורית,לפעמים גם משלית. בתיאור השליטים ושאר בני- האדם -לחיות היער. אודה על האמת -לא תמיד הבנתי עד הסוף את עומק הכוונה בשימוש הכלים הללו ,{כנראה צריך לקחת קורס אונ' ללימודי השפה הערבית,}אולם נהניתי גם כך .

לדוגמא בסיפורו “המולדת הערבית היא יער”{שפורסם ב-1983-בגלות לונדון },מדמה תאמֵר את האינטלקטואל הערבי לחמור ואת השליט לנמר. בסיפור - הורג הנמר את החמור,אף שהחמור בא להחמיא לו:“אמור מה שברצונך בקצרה”, אומר הנמר לחמור, “ואל תדבר כמו הסופרים הערבים, שמשתמשים במיליון מלים רק כדי לומר שהשמים כחולים”. לאחר שהחמור מביע את הערכתו הרבה לנמר, מכה הנמר את החמור והורג אותו. לבנו הנמרון הקטן והמופתע הוא מסביר: “דע לך, בני הקט, שנמר הראוי באמת להערכה הוא זה שנמרים מתפעלים ממנו, ולא חמורים”.

בסיפור “הנמרים ביום העשירי”.{פורסם בדמשק ב–1978},המתאר את תהליך אילופו של נמר המביא אותו לאיבוד זהותו הנמרית. המאלף מבקש להראות לתלמידיו כיצד הוא הופך את הנמר שלו ל"נמר מנייר",כנוע וממושמע. בכל יום מגיע המאלף לכלוב -הנמר ובאמצעות הרעבתו,מצווה עליו לעשות דברים בניגוד לאופיו הטבעי כנמר: ליילל כחתול, לנעור כחמור, ובתמורה- מאלפו נותן לו נתח -בשר. אלא שביום התשיעי, במקום לתת לנמר בשר לאכול, המאלף מחליט לתת לו עשב."ביום העשירי- כך מסתיים הסיפור,נעלמו המאלף, תלמידיו, הנמר והכלוב. הנמר הפך לאזרח והכלוב לעיר" .
אלא שבסיפור חבויה "ביצת הפתעה אינטלקטואלית"-כי להבדיל מהסיפורים האחרים שלו שבהם הנמר משול לשליט, הפעם דווקא האזרח הוא הנמר. ובכוונת מכוון של הסופר. במבוא לספר מעיר המתרגם אלון פרגמן:"הקורא נוטה לחשוב שהיעלמותו של הנמר בסוף הסיפור מסמלת את כניעתו",אך אין זו אלא תחבולה ספרותית. המספר מבקש להחזיר את הקוראים אל המציאות, שבה הנמר ניתן לאילוף רק עד גבול מסוים, אבל לא באופן מוחלט. ביום שיתירו מעליו את הסוגר, תחזור זהותו הנמרית והמאלף יגלה שגם “נמר מנייר” יכול לנשוך. כאלה הם, על פי תאמֵר, אזרחי סוריה והעולם הערבי כולו. מרגע שיסירו מעליהם את הסוגרים, ימצאו השליטים הערבים כי נכשלו בניסיונות האילוף האכזריים שלהם".
הרגשתי הייתה שהסיפור הזה שנכתב לפני 34 שנים ,הנו סיפור שיצא מכדור -בדולח העתידי לתיאור שלטון הדיקטטורי- הבן העושה טבח בבני עמו כיום בסוריה ,ובכלל, למה שקורה בארצות ובחברות הערביות כיום, מה שמכונה -"האביב הערבי".

בסיפורים שבהן עומדת דמות האישה -היא מיוצגת בחלקה כמי שמדוכאת בידי החברה הגברית,אך גם כמי שיודעת לאלתר , לפעול בחכמה ובעלת יצריים מיניים יותר משוחררים לעומת העולם הגברי המקובע. נושא האונס ומעשים מגונים בנערות ובנשים בסיפורים הללו הנו מוטיב מרכזי,אולם -כזה שלא עושים ממנו עניין במשפחה או בחברה .

"ספור מס 8"-{המשתרע על חצי עמוד בלבד }:"פאטמה ישבה בנינוחות באולם הקולנוע החשוך וצפתה בסרט מרתק. במושב הסמוך אליה התיישב גבר. כעבור זמן קצר הופתעה כשהגבר תחב את ידו תחת חצאיתה ונגע בבשרה .היא הגיבה בתנועת מחאה..הגבר קרב את פיו לאוזנה ולחש שמוטב לה לשתוק כדי למנוע תקרית שתזיק לאשה ולא לגבר. פאטמה קפאה על מקומה ונכנעה לידו. אבל לפתע הושיטה אליו את ידה והחלה לגעת בו באצבעות תאבות,דרוכות, מנוסות...אצבעותיו לקו בשיתוק ...הוא מיהר למשוך את ידו כאלו הכה בה זרם חשמלי ,קם ממקומו בתנועה ...ומיהר לצאת מאולם הקולנוע. פאטמה חזרה לשבת בנינוחות ,המשיכה לצפות בסרט המרתק ,ומצאה שהוא משעמם להחריד".

אני מקווה שבשלושת הסיפורים הללו הצלחתי להעביר את יחודו ,איכותו ועוקצנותו של הספר הבלתי צפוי הזה.
פרגמן אלון הוא המתרגם שכתב גם מבוא יפה ומחכים שלא ניתן להפריד את הספר בלעדיו.

עטיפת הספר בעיני הנה אחת מהיפות שנעשו בספרים בשנים האחרונות .היא מזכירה לי את העטיפות הקלאסיות של הוצאת עם -עובד ,ופנגווין -האנגלית ,בשנות ה-70-80 של המאה הקודמת.
עטיפה בעלת קווים ישרים התוחמת בתוכה איור מופלא וקטן של נמר הנראה מגבו ומטה את ראשו כמי שדרוך לסכנות, לצד אזהרה לסובבים אותו .

באחד מסיפוריו בספר -המחבר מתאר פגישה עם הסופר המצרי טהא חוסיין {1889-1973} מגדולי הסופרים והאינטלקטואלים המצרים ובעולם הערבי שהיה עיוור{משול בגדולתו לביאליק + ברנר +עגנון שלנו},הפגישה המדומיינת מתרחשת-בלונדון העכשווית והוא שואל אותו כל מיני שאלות שהתשובות הנן ביקורת חדה על מצב האינטלקטואלים בחברה הערבית כיום. לבסוף תאמֵר שואל את חוסיין:" אתה עיוור. איך אתה הולך ברחובות לונדון ללא מקל ,מדריך או חבר שיאחז בידך וינחה אותך ?".
משיב טהא -חוסיין :"עיוור שמתגורר בעיר שיש בה ולו מעט חירות -רואה גם רואה ".

וכל מילה מיותרת .

» ביקורות נוספות של חמדת
» ביקורות נוספות על נמר מנייר