ביקורת ספרותית על ענין אישי עם 35 משוררים מאת משה שמיר

---

אני קצת נבוך מהעובדה שאני צריך לפתוח איתה את דבריי על הספר הבא: אני לא זוכר איזה עניין היה לי לקרוא את הספר הזה של משה שמיר, כשאפילו את ה-ספר שלו "הוא הלך בשדות" לא קראתי. מה שכן זכור לי הוא שבבגרות שגיליתי בין פירסום ספר השירים הראשון שלי לבין השני הגעתי למסקנה, ככל הנראה מסידרת מפגשים עם יעקב בסר ז"ל (בבית רוטשילד בחיפה) שיוצר צריך לחשוף את החיבור שלו ליוצרים אחרים בין אם הם בני תקופתו ובין אם לוא, להבדיל מהחיבור ליצירה כאילו הוא מסתכל עליה כמתבונן מן הצד (מה שמוגדר כ"ארס פואטי"). עוד בעניין של חיבור עם יוצרים ודווקא אלו שאינם כבר איתנו, פנחס שדה הביע את דעתו באחד מכתביו שאף פעם לא יהיה מאוחר להודות ליוצרים שהיוו לנו השראה גם אחרי שהם הלכו לעולמם ואני זוכר איך צורת המחשבה הזאת ריגשה אותי במיוחד באותה תקופה.

הספר הילך עליי קסם וברור מאליו שנהיה לי "עניין אישי" לקרוא אותו, חשתי שכאילו אני הולך עם משה שמיר ופוגש איתו את כל אותם 35 משוררים שהוא מזכיר בספר, למרות שהספר הוא לא ספר עם עלילה זה היה מרתק. זה ישמע לכם אולי הזוי אבל אוכל רק להישבע שבאמת זה מה שקרה, כשקראתי את הפרק על המשורר, נתן זך (שנמצא בין הפרקים האחרונים של הספר) הייתי בתל-אביב ואת מי ראיתי מנגד עיניי אם לא את המשורר בכבודו ובעצמו. פגישה מקרית זו שחלפה מבלי שאפילו נאמר שלום זה לזה הנצחתי יותר מאוחר בשיר מהספר, "כשהירח הוא כמו יהודי נודד":

ראיתי את נתך זך יושב בבית-קפה
ותהיתי ביני לבין עצמי
אם זה היה לפני שנערתו עזבה אותו.
וכך כשחלפתי לידו
שמעתי אותו מדבר על השירה
כמי שמעולם לא נעזב, לפחות לא על ידה
ושכח כנראה את שירו שכתב לפני שנים כמו סוד שגולה.

לגבי משוררים אחרים שמוזכרים אף הם בספרו של משה שמיר: איתמר יעוז-קסט שההוצאה לאור, "גוונים" שבה פרסמתי את ספרי השירה שלי (היא "עקד" לשעבר) שייכת לו ומאיר ויזלטיר שהספר שלו "קיצור שנות הששים" היווה לי השראה לתמצת בדרכי שלי את שנות ה-90 (שראיתי אותם כשנות ה-60').

מעניין שבעוד ספרו של משה שמיר נראה אולי היום כארכאי, תחושה אישית שלי, כשלפני כשנתיים יצא ספרו של חיים באר - "מזיכרונותיה של תולעת ספרים" (אסופה עיתונאית משלו) הוא התקבל בעניין רב יותר.

» ביקורות נוספות של אהוד בן פורת
» ביקורות נוספות על ענין אישי עם 35 משוררים