מאז ומתמיד אהבתי לקרוא ספרות ריגול, הן רומנים הזויים פרי עיטם של סופרים זרים, והן סיפורי מודיעין ומסתור פרי עיטם של מחברים ישראלים, עיתונאים ואנשי השירותים החשאיים שפרשו מהשרות , וניצלו את זמן הפנסיה כדי לפרסם ספרים ולעשות כסף על חשבון הציבור תאב הדעת
ואשר הוא נרקומן של סיפורי מוסד, שב״כ וכו׳
גם אני אחד מהם, מה לעשות, אינני יכול לעמוד בתאווה בסקרנות לקרוא ולמצוא קמצוץ של ידיעה חדשה ומעשירה, דבר חדש, פעולה שנעשת וזכתה להצלחה כבירה, וכו׳ , העיקר לדעת עוד ועוד.
ובכן, ספר זה מתווסף למסכת הספרים שמוסיפים ומגלים לנו טפח אבל. ממשיכים לכסות להסתיר ולהעצים טפחיים. וכך כמו תמיד, אנו נשארים כשחצי מתאוותנו בידינו ועם הלשון בחוץ.
אחד המגבלות הגדולות בכתיבת הספרים האלה שהצנזורה הצבאית- ביטחונית רבה עם הכותבים על כל פסוק ופסיק שלדעתה חושפת סודות, אבל בעצם , חצי עם ישראל מודע לדברים עוד מלפני הוצאת הספר.
אז מה יש לנו פה ושאין לנו בספרים אחרים ב ז׳אנר הזה?
קודם כל מובאת לנו בפעם הראשונה רשימה מסודרת של כל הארגונים החשאיים שפועלים ופעלו
על ידי מדינת ישראל: שמות של אירגונים כגון: נתיב, לק״ם,שב״כ, אמ״נ, וכמובן המוסד.
המחברים מגישים לנו את רשימת ראשי הארגונים מהקמתם ועד היום.
( פעם זה היה סוד סודי ביותר), ולאחר מכן המחברים טוחנים לנו סיפורים שכבר סופרו לנו,
אבל בהחלט מוסיפים פרטים חדשים ולא ידועים.
כמו כן מסופרים פרשיות מהעבר , נגיד משהוא כמו 30-50 שנים אחורה שקבלו התר להיחשף כעת,
טוב הם כבר לא יכולים להזיק.
קיימת נימת ביקורת על ביצועים ופרשיות והתנהגות בכירים במוסדות. הביטחון , אבל כאשר. מתקיימת עשייה רבה ואינטנסיבית כזאת ברור שמידי פעם יש תקלה, ואם היא לא נעשתה בכוונה תחילה ואם היא לא נעשתה כתוצאה מחבלי ילדות, על מה לנו כי נלון, שהרי לא תמיד הכל יכול ללכת
מאה אחוז בסדר. יש מבצעים ויש סיכונים ולמזלינו הטוב, אנחנו לא שומעים יותר מידי על כישלונות או פשלות, אף אל פי שבטח יש גם כאלה.
באופן יחסי, הספר טוב, כתוב יפה, בעל קצב מהיר, מעורר עניין ולא טוחן חצץ.
ממליץ לחובבי הז׳אנר לקרוא בהחלט.
טוביה

מאז ומתמיד אהבתי לקרוא ספרות ריגול, הן רומנים הזויים פרי עיטם של סופרים זרים, והן סיפורי מודיעין ומסתור פרי עיטם של מחברים ישראלים, עיתונאים ואנשי השירותים החשאיים שפרשו מהשרות , וניצלו את זמן הפנסיה כדי לפרסם ספרים ולעשות כסף על חשבון הציבור תאב הדעת
ואשר הוא נרקומן של סיפורי מוסד, שב״כ וכו׳
גם אני אחד מהם, מה לעשות, אינני יכול לעמוד בתאווה בסקרנות לקרוא ולמצוא קמצוץ של ידיעה חדשה ומעשירה, דבר חדש, פעולה שנעשת וזכתה להצלחה כבירה, וכו׳ , העיקר לדעת עוד ועוד.
ובכן, ספר זה מתווסף למסכת הספרים שמוסיפים ומגלים לנו טפח אבל. ממשיכים לכסות להסתיר ולהעצים טפחיים. וכך כמו תמיד, אנו נשארים כשחצי מתאוותנו בידינו ועם הלשון בחוץ.
אחד המגבלות הגדולות בכתיבת הספרים האלה שהצנזורה הצבאית- ביטחונית רבה עם הכותבים על כל פסוק ופסיק שלדעתה חושפת סודות, אבל בעצם , חצי עם ישראל מודע לדברים עוד מלפני הוצאת הספר.
אז מה יש לנו פה ושאין לנו בספרים אחרים ב ז׳אנר הזה?
קודם כל מובאת לנו בפעם הראשונה רשימה מסודרת של כל הארגונים החשאיים שפועלים ופעלו
על ידי מדינת ישראל: שמות של אירגונים כגון: נתיב, לק״ם,שב״כ, אמ״נ, וכמובן המוסד.
המחברים מגישים לנו את רשימת ראשי הארגונים מהקמתם ועד היום.
( פעם זה היה סוד סודי ביותר), ולאחר מכן המחברים טוחנים לנו סיפורים שכבר סופרו לנו,
אבל בהחלט מוסיפים פרטים חדשים ולא ידועים.
כמו כן מסופרים פרשיות מהעבר , נגיד משהוא כמו 30-50 שנים אחורה שקבלו התר להיחשף כעת,
טוב הם כבר לא יכולים להזיק.
קיימת נימת ביקורת על ביצועים ופרשיות והתנהגות בכירים במוסדות. הביטחון , אבל כאשר. מתקיימת עשייה רבה ואינטנסיבית כזאת ברור שמידי פעם יש תקלה, ואם היא לא נעשתה בכוונה תחילה ואם היא לא נעשתה כתוצאה מחבלי ילדות, על מה לנו כי נלון, שהרי לא תמיד הכל יכול ללכת
מאה אחוז בסדר. יש מבצעים ויש סיכונים ולמזלינו הטוב, אנחנו לא שומעים יותר מידי על כישלונות או פשלות, אף אל פי שבטח יש גם כאלה.
באופן יחסי, הספר טוב, כתוב יפה, בעל קצב מהיר, מעורר עניין ולא טוחן חצץ.
ממליץ לחובבי הז׳אנר לקרוא בהחלט.
טוביה