ביקורת ספרותית על שבויים בלבנון - האמת על מלחמת לבנון השנייה מאת עפר שלח
ספר מעולה

---

"בשמי ובשם בתי, אם מישהו היה יכול לתת לי הסבר מה כאן קורה רבותיי, באמת, מהו היעד? מהי המשימה? מיהו האויב? ומה אנחנו צריכים לעשות במקרה של חתונת אמת?" (מתוך המערכון "חתונת הדמים" של הגשש החיוור).

הספר "שבויים בלבנון" מאת יואב לימור ועפר שלח (ידיעות ספרים, 2007) הינו ניסיון ראוי לבאר את הגורמים שהביאו לניהול מלחמת לבנון השנייה באופן המגומגם, המתגלגל והלא סדור עד כדי כך שנדמה היה כי האירועים הרבים שהתרחשו במהלכה היו לכאורה לא קשורים זה לזה.

בכל פעם שאני חושב על המלחמה הזו, שבה לקחתי חלק כאיש מילואים, שהיא משל לאופן שהמדינה הזו מתנהלת בעוד כאלף תחומים אחרים, עולה בראשי פולי מהגששים כשהוא אומר, מזועזע, במערכון המופתי ההוא את המשפט שמופיע למעלה.

שלח, שהיה אז פרשן "ערוץ 10" ו"מעריב" ובעברו שימש כמ"פ צנחנים במילואים, ולימור, אז הכתב והפרשן הצבאי של "ערוץ 1", הוציאו תחת ידם ספר כתוב היטב, מהודק וקולח, שתיאר את התנהלות הצמרת המדינית והצבאית בימי מלחמת לבנון השנייה.

הספר ניתח את הרקע למלחמה, כיצד התרחשה חטיפת החיילים (והאם ניתן היה למנוע אותה) את כשירותו הלקויה של צה"ל בשל שנות הלחימה בשטחים, את אי־מימוש התכנית המבצעית ללחימה בחיזבאללה, ואילו הזדמנויות הוחמצו לסיום מהיר ומוצלח של המלחמה.

הספר תיאר את הפיקוד העליון של הצבא במלחמה כמי שהוכה בליקוי מאורות. ראשית, על הצבא פיקד לראשונה רמטכ"ל "כחול". בניגוד לקודמיו, אנשי היבשה היה רא"ל דני חלוץ טייס קרב. "בחיל האוויר עבר חלוץ מסלול שכולו הצטיינות. ממלחמת ההתשה, בה השתתף בעשרות גיחות מבצעיות, דרך המבחן הקשה של מלחמת יום הכיפורים ועד לסדרה של תפקידי פיקוד מרכזיים" (עמוד 168). הוא היה מפקד חיל אוויר בולט, אבל את כוחות היבשה כמעט שלא הכיר.

במלחמה, כתבו המחברים, כמעט שלא נועץ בכלל פורום מטכ"ל ולא טרח לכנסו. חלק ניכר מן העצות שכן קיבל לא מימש, בוודאי לא כלשונן. ראש אגף המבצעים, אלוף גדי איזנקוט, יוצא חטיבת גולני, הצטייר מן הספר כאחד האלופים הבודדים במטה הכללי שהעזו לחלוק על הרמטכ"ל ועל המהלכים שהציע (האחרים, שדרשו גיוס מילואים וביצוע מתמרון יבשתי רחב היו משה קפלינסקי, בני גנץ ועמוס ידלין).

עם פרוץ המלחמה, ב־12 ליולי 2006, המליץ איזנקוט כי "אסור להיכנס לקרב היתקלות ולפעול מתוך כעס" (עמוד 42). בטרם המלחמה קבע שיש לחפש מרכז כובד אחר אותו יש לתקוף על מנת להשיג פגיעה משמעותית בחיזבאללה. היעד שנבחר היה רובע דאחיה בבירות בו התרכזה הנהגת חיזבאללה. יומיים לאר פרוץ המלחמה תקף חיל האוויר את הרובע. אלוף (מיל׳) גיורא איילנד קבע שלוש שנים מאוחר יותר כי הפעולה היעילה ביותר שביצע צה"ל במלחמה היתה ההחלטה על תקיפה אווירית נרחבת ברובע דאחיה בבירות. "את משקלה הכבד של פעולה זו מרגיש חזבאללה עד היום", כתב.

בנוסף טען איזנקוט שבמקביל יש לגייס מילואים בכדי שתהא יכולת, אף שהתנגד למימושה, לבצע תמרון אפקטיבי. לו היו מקשיבים לעצתו יתכן וגם המהלך הקרקעי במלחמה היה נראה אחרת.

בפועל, צה"ל נכנס למלחמה כשהוא פועל בדיוק הפוך מכפי שהמליץ איזנקוט – בקרב היתקלות ומתוך כעס. שבוע לאחר פרוץ המלחמה כבר החלו הקרבות הקרקעיים. מפקד אוגדת הגליל, תא"ל גל הירש, יוצא הצנחנים, ביקש להשתלט על הכפר מארון א־ראס שסמוך לגבול, ממנו ירו לעבר ישראל. גדס"ר צנחנים, בפיקוד סא"ל נמרוד אלוני, נשלח למשימה. בקרב שהתפתח, טען הירש, "שגדס"ר הצנחנים נחל הצלחה, חיסל 13 מחבלים" (עמוד 165), והוא ביקש לנצל הצלחה.

המהלך, במסגרתו השתלטו בהצלחה כוחות צה"ל על הכפר, היה בחזקת "הלך כיסא בא שולחן" (עמוד 160), כלומר, הרחבה של הלחימה מבלי שהדרג הצבאי והמדיני התכוון לכך.

קרב מורכב בהרבה היה הקרב בעיירה בינת ג׳בל, כשבוע מאוחר יותר. במהלך המלחמה הוטל על עוצבת הגליל, בפיקוד הירש, לתפוס שטחים השולטים על העיירה, וכן לפשוט על העיירה במטרה לפגוע בפעילים ובאמצעי לחימה.

גדוד 51, עליו פיקד סא"ל יניב עשור, ביקש לתפוס מספר בתים בפאתי העיירה, נתקל בפעילי חיזבאללה נחושים בשטח הבנוי שפתחו לעברו באש מטווח קרוב, והרגו ופצעו כמה מלוחמי ומפקדי הגדוד. העקשנות שגילו המחבלים "נתקלה באומץ הלב ובהקרבה של הרובאים מגולני. בקרב שלא היה להם בו שום יתרון – הם לא הפתיעו, לא הכירו את השטח, היו מוקפים כמעט מכל עבר – הצליחו חייליו של עשור, למרות כמות הנפגעים הגדולה לאחר ההיתקלות, להרוג לפחות שלושים וחמישה לוחמי חיזבאללה. המספר האמיתי גדול כנראה יותר" (עמוד 188).

כאן ראוי לספר סיפור שלא הופיע בספר. למחרת הקרב הקשה בבינת ג׳בל ביקר תא"ל יאיר גולן בחטיבת גולני ושמע מהמח"ט, אל"ם תמיר ידעי, על הקרב. כשגולן תהה איזו מטרה אמור המהלך לשרת, השיב ידעי שאינו יודע. לשמע התשובה נדהם גולן. "דבקות במשימה לאור המטרה היא העיקרון הראשון של פעולה צבאית," אמר. "אתה רוצה להגיד לי שיצאת לקרב בלי להבין את המשימה?" סיפור קטן שתפס בתוכו את המלחמה כולה.

בבינת ג׳בל דווקא רשמה חטיבת הצנחנים, בפיקוד אל"ם חגי מרדכי, הצלחה מבצעית גדולה. "המודיעין עלה על כוונה של חיזבאללה לתקוף את הכוח במערב בינת ג׳בל, תוך שימוש בכוח המיוחד של הארגון – אותם חיילים מובחרים שחבריהם חטפו את רגב וגולדווסר. זו היתה אחת הפעמים היחידות במלחמה שחיזבאללה חרג מן המשמעת המבצעית שלו ויזם התקפה, ועוד בכוח גדול. מרדכי הכין מארב בנוי היטב: 26 לוחמי חיזבאללה נהרגו במכת האש" (עמוד 191).

המכה שספג הארגון היתה כה קשה שהוא לא שב וביקש לתקוף את כוחות צה"ל עד תום המלחמה, אלא רק הגן, אם כי בהצלחה לא מבוטלת. ועדיין גם מרדכי לא ידע לספר לגולן מאוחר יותר מה נועדה ההתקפה על בינת ג׳בל להשיג.

סוגיה אחרת שניתחו המחברים בספר נגעה לאי־כשירותו היבשתית של צה"ל, בסדיר ובמילואים כאחד. אלוף ישי בר, נשיא בית הדין הצבאי לערעורים, היה אולי המומחה הטוב ביותר אז בצבא למצב המילואים. בר השתחרר מצה"ל בסוף שנות השבעים, לאחר ששירת כמ"פ בחטיבת הצנחנים. "את עשרים השנים הבאות עשה בתפקידי פיקוד בחטיבת הצנחנים בפיקוד הדרום, כולל שש שנים כמפקד החטיבה" (עמוד 131). אז שב לקבע ובטרם מונה כחבר מטכ"ל גם פיקד על אוגדה.

בדיוני המטכ"ל סיפר בר שכמח"ט מילואים עשה "כל שנה תרגיל חטיבתי מלא. היום אף אחד לא עושה את זה, לא בסדיר ולא במילואים. צה"ל איבד לגמרי את כושר התמרון, היכולת לנוע בשטח ולכבוש" (עמוד 131). בר אף אמר זאת לראש הממשלה אולמרט בדיון בטרם המלחמה וקבע שצה"ל הוא "צבא בינוני" (עמוד 115).

בראשית שנות האלפיים הלכה ופחתה בצה"ל חשיבות מערך המילואים כתוצאה משתי מגמות עיקריות. הראשונה, עלות גיוסם, אימונם, החזקת ציודם ומערכות הלחימה שלהם, והפעלתם, יקרה מאוד. בנוסף התברר שסגירת חלק מיחידות המילואים, הקיצוץ באימונים והפער בציוד ובמשאבים, פגעו באיכות חלק מכוחות המילואים בעת מבחן. התברר כי רמת הלחימה שהפגינו חלק מהיחידות, הביאה לכך שיחידות המילואים הצטיירו בעיני מפקדי צה"ל בקבע כ"צבא סוג ב'" (עמוד 322).

בדיעבד, נראה גם שלאחר הנסיגה מלבנון ובלחימה באנתיפאדה השנייה היחידות שנועדו ללחום דווקא בלבנון איבדו מכשירותם לכך. בשנות השהייה בלבנון, יחידת אגוז "פיתחה צורות לחימה בסבך ובשטח סלעי שלא היו קיימות קודם לכן בצה"ל, ותחת פיקודם של ארז צוקרמן, משה "צ׳יקו" תמיר ואחרים קצרה הצלחות משמעותיות מול אותם יעדי חיזבאללה ממש בהם נתקל צה"ל במערכת 2006 – מאחזים בטבע, בתים בפאתי כפרים ומחפורות תת־קרקעיות. ב־1997 אף זכתה היחידה כולה בצל"ש הרמטכ״ל על הצלחתה בלחימה בחיזבאללה" (עמוד 195). במלחמה, אפעס, הופתעה היחידה ממתארי הלחימה ונדרשה למס כניסה גבוה ללחימה.

שלח ולימור תיארו כיצד ביקש צה"ל ליישם בלבנון שיטות שהוכחו כיעילות באנתיפאדה השנייה כמו מארב בשטח הבנוי שכונה בשם "אלמנת קש". שלוש שנים לפני המלחמה הקפיד סא"ל אמיר ברעם, אז מג"ד צנחנים, לציין בהרצאה "את ההבדלים בין הלחימה בחיזבאללה לבין העליונות המודיעינית והשליטה בשטח המאפיינים את השטחים וחיוניים להצלחת השיטה" (עמוד 420). הזהירות הזו, כתבו, לא יושמה במלחמה בלבנון.

המחברים ציטטו מן הספר שכתב בשעתו תא"ל תמיר (ויצא כשנה לפני המלחמה) שהזהיר כי "המלחמה ארוכת השנים נגד הטרור הפלסטיני הרגילה את הצבא להתמודדות עם אויב שהובס ברוב המקרים ללא מאמץ מיוחד. העובדה הזו גרמה להתגבשות של שיטות פעולה שלא הלמו את האתגר שהציב בפנינו החיזבאללה" (עמוד 204).

פרק שהדגים זאת היטב היה "האוגדה שהביסה את עצמה", שבו תוארו מהלכי הקרב של עוצבת נתיב האש, אוגדת מילואים משוריינת של צה"ל. למעשה אפשר לראות באוגדה מיקרוקוסמוס לדרך שבה הזניח צה"ל את מערך המילואים מחד, וקידם מפקדים נועזים ללא הכשרה מתאימה לפיקוד על מסגרות שבמובהק אינן "הלחם והחמאה" שלהם.

מפקד האוגדה היה תא"ל ארז צוקרמן, מהנועזים שבקציני ומפקדי צה"ל, "לוחם של לוחמים" (עמוד 357), יוצא הקומנדו הימי אשר, "קודם לתפקיד משום שהצטיין בלחימה, לא רק בשייטת אלא גם כמפקד חטיבת גולני בשטחים" (עמוד 360). צוקרמן דרש בהתאם לאתוס על־פיו חונך לקחת חלק בלחימה. הדבר יותר מראוי להערכה – הוא מחייב! צוקרמן תכנן, בעצת מורו ורבו, אלוף (מיל׳) עמירם לוין, תכנית יצירתית לתקיפת מרחבי השיגור. הרבה תחכום וחשיבה היו בתכנית הזו, מן הסוג שחסר כל כך במלחמה.

אולם, היחידה עליה פיקד לא היתה עוד כוח רגלי סדיר ומעולה אלא דיוויזיה. כוח גדול, כבד, משוריין. אומץ לב, קריאת "אחריי" וכושר גופני כבר לא יחפו במקרה שכזה על היעדר מיומנות וניסיון בהפעלת מסגרת מתמרנת כה גדולה, ואם הדבר נכון למי שנשמת אפו היא הצבא ובו הוא עוסק כל העת, קל וחומר שהדבר נכון למפקדי האוגדה ולוחמיה שבמילואים. מוכנותה ללחימה היתה נמוכה.

האוגדה, מדגם מייצג לכוחות אלו, התנהלה בחוסר סדר, התגלגלה ממהלך התקפי לא שלם ולא סדור אחד למשנהו ובסופו של דבר כמעט שלא השיגה יעדים, לא עמדה במשימותיה ואף שאנשיה הצליחו לפגוע במספר פעילי חיזבאללה הרי שהדרך הטובה ביותר לתאר את מהלכיה במילה אחת – "ברדק". אלוף (מיל׳) אורי שגיא אמר לאחר המלחמה כי, "אם ארז צוקרמן יכול לפקד על אוגדה משוריינת כנראה שהתפקיד הזה איבד כל משמעות." (עמוד 360).

בשלהי המלחמה, במבצע "שינוי כיוון 11", דווקא פעל לפחות כוח מילואים אחד ביעילות. היתה זו חטיבת הצנחנים במילואים 623 (כיום, 55), בפיקוד אל"ם איתי וירוב שלחמה באזור הכפרים יעטר, זביקין וצדיקין. חלק מהצנחנים "הוטסו פנימה במסוקים, ואילו כוח אחר בפיקוד המח"ט וירוב עשה את דרכו ברגל וחבר אליהם. לראשונה ישבו כוחות צה"ל בלב אחד מאזורי השיגור הגדולים ביותר של חיזבאללה" (עמוד 398).

הכוח "הצטייד בטילי נ"ט בכמות גדולה וחובר לאמצעי אש מרחוק, השתלט על השטח בלי להיכנס לכפרים, ומשבת בבוקר החל לפגוע במשגרים, קטיושות ואנשי חיזבאללה" (עמוד 399). אבל המבצע נפסק כמעט במהירות שבה החל ולפעילות החטיבה כמו לכוחות אחרים היה ערך קטן.

אלוף (מיל׳) יורם יאיר אשר תחקר את לחימת אוגדת הגליל בכפר עיתא א־שעב, כפר שלאורך ימים ארוכים צה"ל לא הצליח לנקות בו את כיסי ההתנגדות של החיזבאללה, סיכם את התחקיר כך: "בכל פעם שתרצו לדעת מה לא לעשות, איך לא עובדים, תפתחו את התיק הזה" (עמוד 237).

האוגדה, דווקא רשמה הישגים מבצעיים טובים יותר מן האוגדות האחרות במלחמה. מפקדה, תא"ל גל הירש, היה, אולי, המפקד היוזם והלוחם המוצלח ביותר בדרגתו במלחמה (ועדיין ספג קיתונות של ביקורת על חטיפת החיילים בראשיתה). ועדיין, אם כך פעלה האוגדה הייעודית למלחמה בלבנון, הרי שמילותיו של יאיר נקראות כמשל למלחמה כולה.

בספר מצוטט גם משפט מטריד מדו"ח שחיבר אלוף (מיל׳) עמירם לוין אודות תפיסת ההפעלה של צה"ל במלחמה. לוין קבע כי זו נשענה לא על מורשת צה"ל ועקרונות המלחמה שלו, אלא על כשרונו וגאוניותו של מפקד הכוח. מה קורה כשהמפקד איננו גאון, או לחלופין נעדר הכשרה קריטית לתפקיד?

בהתייחסו למלחמת יום הכיפורים הגדיר בשעתו סגן הרמטכ"ל, גבי אשכנזי את הלקח שלו, לקח צפוי בהתחשב בכך שמדובר בגולנצ'יק, כך: "בסוף, חשוב, אנחנו, שנזכור את חשיבות המערך הלוחם. הם לא רק משלמים על השגיאות שלנו הם גם מתקנים אותן. לכן, גם היום, עם כל מצוקות התקציב, הלקח שלי – חזק את המערך הלוחם!". הקריאה בספר מבהירה עד כמה נכון לקח זה גם למלחמת לבנון השנייה ולמלחמות העתיד, ועד כמה היה נחוץ לצה"ל אותו "אימון הקמה" שהעביר אותו אשכנזי משנכנס לתפקידו כרמטכ"ל.

זהו ספר מרתק, חשוב, שבעיקר גורם לקורא לזעם רב. בקיצור, ספר חזק, שהולם בקורא ולא מרפה שירתק את קציני צה"ל בסדיר ובמילואים, את חוקרי מדע המדינה וההיסטוריה הכללית וכמובן את כלל אזרחי ישראל ששאלו את עצמם מה קרה בקיץ ההוא ב־2006 ולאן נעלם צה"ל שהכירו.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על שבויים בלבנון - האמת על מלחמת לבנון השנייה