ביקורת ספרותית על שבויים בלבנון - האמת על מלחמת לבנון השנייה מאת עפר שלח
ספר מעולה

---

ארזי הלבנון ואזובי הקיר

חיי מתוארכים בהתאמה לכרונולוגיית המלחמות, כמו העובדה שבמלחמת ששת הימים חגגתי בר מצוה, והתגייסתי לצבא, זמן קצר לאחר מלחמת יום הכיפורים, ובעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה נערכה חתונתי, אבל מלחמת לבנון השנייה, היא עידן אחר עבורי, בו הרגשתי לראשונה בחרדת האב השולח את בנו אל הקרב, וממתין בחרדה שהכול יסתיים בשלום.

אומנם בני חזר בשלום יחסית מהמלחמה הזאת, אך הסיפורים שהוא נשא בקרבו, או גם סיפורים של אנשים שהכרתי, היו קשים, עצובים וביטאו מלחמה שנתפסה ככושלת ובחלקיה מיותרת. אם כן מה הם לקחיה?

הספר שבויים בלבנון של עפר שלח, ויואב לימור, זוקף חלק ניכר מכישלון מלחמת לבנון השנייה, למי שעמד בראש הצבא: דן חלוץ, לראשונה רמטכ"ל שלא הגיע מחיילות השדה, אלא מחיל האוויר, ומאפייניי מנהיגותו כללו, יהירות, זלזול בקציניו הכפופים אליו, ובעיקר חוסר הקשבה למפקדי הצבא, או גם אטימות למצוקת חייליו.

הספר הזה יוצר השוואה המצמררת, אם כי לא מכוונת, בין מלחמת כיפור למלחמת לבנון השנייה. ביום כיפור הופתענו, אך בהמשך השתפרנו והצלחנו להפוך את הגלגל, ואילו בלבנון, הופתענו, אך לא רק שלא הצלחנו להשתפר ביכולת הצבאית, אלא הכשלים הלכו והועצמו, בעיקר המהלך הקרקעי האחרון שהיה כישלון מוחלט, ביטוי לבעיות מנהיגות ומקצועיות.

לא היה זה רק הרמטכ"ל לבדו שנחשף בחולשתו, היו אלה, ראש הממשלה ושר הביטחון שלא הבינו את נושא הביטחון ותפקידם כעומדים בראשו, אלוף פיקוד הצפון שהיה חסר כישורים ומנהיגות בכדי לנהל את האירוע, ואף לא קיבל גיבוי לכך ממפקדיו, ומפקדי אוגדות שמעולם לא הוכשרו לכך, מה שמעיד על כשל מנהיגותי ופיקודי לכל אורכה של שרשרת הפיקוד.

יש כמובן סיבות נוספות לכישלון, כמו העובדה שצבא היה שקוע עד צווארו במלחמה בשטחים שדמתה יותר לפעילות שיטור מאשר ללוחמה שהייתה צפויה לו מול כוח מיומן ומצויד כמו החיזבאללה. את הבנת הפערים הראליים, החליפה תפיסה וירטואלית, שהמלחמה הפשוטה והמובנת התחלפה למלחמה מדומה, שביטויה היה שימוש בלשון מתוחכמת, אותה הוביל בעיקר גל הירש, שכללה מונחים כמו: הלם ומורא, נחילים וצרצורים, התוצאה הפקודות נכתבו בלשון לא מובנת, שיותר מאשר הגדירו יעדים ברורים, השתמשה בסיסמאות נבובות.

אחד מהמחדלים שבלטו במלחמת ביום הכיפורים, היה הזנחת מחסני החרום, שגרמו לחיילים לצאת לקרבות חסרי ציוד. המחדל הזה חזר על עצמו, כתוצאה מציוד שנלקח לפעילות שוטפת בשטחים, אך לא טרחו להחזירו. בנוסף לכך, לא נערכו אימונים לחיילי המילואים, מספר שנים, ואף מפקדיהם לא תרגלו לוחמה מעבר לרמת הפלוגה, התוצאה, כפי שהגדיר זאת אחד ממפקדי יחידות המילואים: יש לנו צבא חלול, או במלים אחרות, צבא לא כשיר. במצב זה נשלחו היחידות למשימות לא ברורות. זה לא היה רק חוסר מוכנות, ופער בין המציאות להבנתה, אלא בעיקר פגיעה באתוס המילואים, או בגידה במי שהאמין בחשיבותם והתגייס בצו שמונה בשעה שקראו לו למלחמה והתברר לו שהצבא, לא ממש ספר אותו.

כשהמציאות לא מסתדרת עם הסיפור שאנו מספרים לעצמנו, מנסים לספר סיפור תעמולתי, המבוסס על שקר, כמו להניף דגל בבינת ג'בל, שם נשא נסראללה את נאום קורי העכביש –נראה לו כמה שהוא טועה, בכדי להצדיק את פעולות הצבא הלא תכליתיות ובכדי שנייצר תמונת ניצחון לתושבי המדינה שלא מבינים את תכלית המלחמה.

הצבא היה חסר אונים ביכולתו לתת מענה להפגזות הרקטות שנמשכו ללא הפוגה עד לסיום הלחימה. היו רשויות שתפקדו היטב, כמו חיפה, אך היו רשויות, שבכירי העירייה כבצפת נטשו את המערכה, ואוכלוסייה חלשה הופקרה לנפשה במקלטים מעופשים, ללא מזון או ציוד, ופיקוד העורף לא הבין את אחריתו על אוכלוסייה זאת.

כל דף בספר הזה, זועק מחדל, אך מה שכואב יותר מכל, זאת העובדה שאחרי מלחמת לבנון הראשונה, הייתה הפגנת הארבע מאות אלף. לאחר מלחמת לבנון השנייה, היו ניסיונות קלושים למחאה שהתפוגגו במהירות. נדמה כי הציבור הישראלי, בעיקר אלה הנושאים בנטל המילואים, הפרנסה והמשפחה, אבדו ואת האמון בעצמם, ביכולתכם לשנות מציאות. דברים שנכתבו לפני כ- 15 שנים, ככתובת על הקיר, רלוונטיים יותר מתמיד.

הספר הזה כתוב ברהיטות, הוא מצליח לתאר בצורה מערכתית את האנטומיה של מלחמת לבנון השנייה, ככישלון עמוק המצוי בליבה של החברה הישראלית, הספר הזה אומנם נכתב, זמן מה לאחר סיום המלחמה – ב 2007, אך הוא מעיד על תהליכים של התרופפות במערכת הביטחון ובחברה הישראלית, ובכך הוא מעורר דאגה אמיתית, לאפשרות שנתקשה בעתיד לעבור מבחנים ואתגרים ביטחוניים, מורכבים מאלה של מלחמת לבנון השנייה.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על שבויים בלבנון - האמת על מלחמת לבנון השנייה