"בשמי ובשם בתי, אם מישהו היה יכול לתת לי הסבר מה כאן קורה רבותיי, באמת, מהו היעד? מהי המשימה? מיהו האויב? ומה אנחנו צריכים לעשות במקרה של חתונת אמת?" (מתוך המערכון של הגשש החיוור "חתונת הדמים" מאת יוסי בנאי).
הספר "שבויים בלבנון" מאת יואב לימור ועפר שלח הינו ניסיון ראוי לבאר את הגורמים שהביאו להתנהלות מלחמת לבנון השנייה באופן המגומגם, המתגלגל והלא סדור שבו נדמה היה כי האירועים הרבים שהתרחשו במהלכה היו לכאורה לא קשורים זה לזה. בכל פעם שאני חושב על המלחמה הזו, מלחמה שלקחתי בה חלק כאיש מילואים, והיא משל לאיך שהמדינה הזו מתנהלת בעוד כאלף תחומים אחרים, אני חושב על פולי מהגששים כשהוא אומר, מזועזע, במערכון המופתי ההוא את המשפט שמופיע למעלה. עפר שלח, דאז פרשן ערוץ 10 ו"מעריב" ובעברו קצין בצנחנים ומפקד פלוגה במילואים בחטיבת צנחנים מובחרת, ויואב לימור, הכתב והפרשן הצבאי של ערוץ 1, הוציאו תחת ידם ספר שהינו כתוב היטב, באופן מהודק וקולח, המתאר את התנהלות הצמרת המדינית והצבאית בימי מלחמת לבנון השנייה. הספר בוחן כיצד התרחשה חטיפתם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב, והאם ניתן היה למנוע אותה? כמו כן מתאר הספר את כשירותו הלקויה של צה"ל, את אי מימוש התכנית המבצעית ללחימה בחיזבאללה, ואילו הזדמנויות הוחמצו לסיום מהיר ומוצלח של המלחמה. הרקע שהוביל למלחמה והסיבות שהביאו לכישלון המקצועי שנחלו יחידות רבות של צה"ל נבחנים אף הם. תחקירי צה"ל, הפרוטוקולים של הדיונים ומאות ראיונות עם שרים בממשלה, קצינים בכירים ומומחים מישראל ומחו"ל אפשרו לכותבים להיות הראשונים לספר את הסיפור המלא של המלחמה. בגב הספר נכתב כי: "ב-34 ימי המלחמה נחשפו כל הפגמים בתהליכי קבלת ההחלטות בישראל, מערכת היחסים המעוותת בין הדרג המדיני לצבא והליקויים שיצרו שנות הלחימה בשטחים בצה"ל עצמו. שלושה קברניטים כושלים – ראש הממשלה אולמרט, שר הביטחון פרץ והרמטכ"ל חלוץ – הפכו מבצע תגובה למלחמה הארוכה ביותר מאז מלחמת העצמאות, שבסופה השתלטה על החברה הישראלית תחושה עזה של כישלון וחרדה. מי שמבקש להבין ולתקן את מה שנחשף בקיץ 2006 חייב להביט בתמונה המלאה, לדעת מי היו האנשים שהובילו את המלחמה ולמה הם פעלו כפי שפעלו. התמונה הזאת מצויה בדפיו של שבויים בלבנון."
הספר מתאר את הפיקוד העליון של הצבא כמי שהוכה בליקוי מאורות. הרמטכ"ל, רא"ל חלוץ, כמעט שלא נועץ בכלל הפורום ולא טרח לכנסו. מוצב הפיקוד העליון לא הופעל ובכלל הדיונים לא היה מי שהעז לצייר לנוכחים את המצב נכוחה. ראש אמ"צ, האלוף גדי איזנקוט, "גם הוא מח"ט גולני לשעבר" (עמוד 179), מצטייר מן הספר כאחד האלופים הבודדים במטה הכללי שהעזו לחלוק על הרמטכ"ל, דני חלוץ, ועל המהלכים שהציע. ראייתו המפוכחת גרסה כי: "אסור להיכנס לקרב היתקלות ולפעול מתוך כעס." (עמוד 42). היה זה הוא שהמליץ, בשל הפער שזיהה קודם לכן כי : "אני ממליץ לתקוף תשתיות לבנוניות ולהפעיל את 'שוברת הקרח': זו היתה התוכנית הצה"לית לתקיפה נרחבת של יעדי חיזבאללה בלבנון כולה." (עמוד 42), ואף טען שבמקביל יש לגייס מילואים בכדי שתהא יכולת, אף שהתנגד למימושה, לבצע מאמץ מתמרן אפקטיבי. לו היו מקשיבים לעצתו יתכן והמהלך הקרקעי במלחמה היה נראה אחרת. "בישיבת המטכ"ל שלאחר התפטרותו של חלוץ בינואר 2007, נפרד שר הביטחון פרץ מהרמטכ"ל במילים 'אני מעריך אותך על שנתת לקצינים שדעתם לא היתה כדעתך לדבר'.
'איזה קצינים,' אמר חלוץ, 'קצין אחד בדיוק.' הקצין הזה היה אייזנקוט." (עמוד 400).
אחד הפרקים שמדגים יותר מאחרים את חוסר הכשירות של הצבא לבצע מהלכים קלאסיים של צבא מתמרן הינו "האוגדה שהביסה את עצמה". בפרק זה מתוארים מהלכי הקרב של עוצבת נתיב האש, אוגדת מילואים משוריינת של צה"ל אשר ניתן לראות בה מיקרוקוסמוס לדרך שבה הזניח צה"ל את מערך המילואים מחד, וקידם מפקדים נועזים ללא הכשרה מתאימה לפיקוד על מסגרות שבמובהק אינן "הלחם והחמאה" שלהם. תא"ל ארז צוקרמן, מהנועזים שבקציני ומפקדי צה"ל, "לוחם של לוחמים" (עמוד 357) אשר צמח בקומנדו הימי, הקים את יחידת אגוז, פיקד על השייטת ועל חטיבת גולני, דרש, בהתאם לאתוס על-פיו חונך לקחת חלק בלחימה. הדבר יותר מראוי להערכה – הוא מחייב. הוא תכנן, בעצת מורו ורבו, האלוף במיל' עמירם לוין, תוכנית יצירתית: "אבל הרבה יותר חשובה היתה העצה של לוין ביחס למשימה: עזוב את אל-חיאם ואת כיבוש הכפרים, אמר לצוקרמן, לך על משגרי הקטיושות." (עמוד 362). הרבה תיחכום וחשיבה היו בתוכנית הזו, מן הסוג שחסר כל כך במלחמה, אולם היחידה עליה פיקד לא היתה עוד כוח רגלי סדיר ומעולה אלא דיוויזייה. כוח גדול, כבד, משוריין. אומץ לב, קריאת אחריי וכושר גופני כבר לא יחפו במקרה שכזה על היעדר מיומנות וניסיון בהפעלת מסגרת מתמרנת כה גדולה, ואם הדבר נכון למי שנשמת אפו היא הצבא ובו הוא עוסק כל העת, קל וחומר שהדבר נכון למפקדי האוגדה ולוחמיה שבמילואים: "בשעות אחר הצהרים של יום חמישי, 10 באוגוסט, עמד תא"ל ארז צוקרמן, מפקד עוצבת עמוד האש, ליד גדר הגבול עם לבנון באזור מטולה. מולו, בראש מורכן, ניצב סא"ל בני, מפקד אחד מגדודי השריון של האוגדה. למילים שאמר המג"ד למפקדו הייתה משמעות ברורה: הוא אינו מוכן להיכנס ללבנון בראש גדודו, כדי להצטרף לכוחות הנמצאים באזור מארג' עיון, צפונית-מזרחית למטולה. תרחיש זה, שלא היו רבים כמותו בתולדות צה"ל, הוא מהדרמטיים ביותר במלחמת לבנון השנייה. 'אני לא מוכן להיכנס פנימה כמפקד', אמר בני, 'אני לא כשיר לזה'. צוקרמן ניסה לשכנע. 'זו מלחמה, בני' אמר למג"ד, 'אני רוצה שתבין לגמרי את המשמעות של מה שאתה עושה'. 'אני מבין, ארז', אמר המג"ד, 'אבל תבין אתה אותי. אני לא כשיר לפקד על הגדוד הזה. אני לא מפחד אישית. מוטי, המג"ד הקודם (שהוחלף על ידי בני כשנה קודם למלחמה) נמצא בדרך לכאן, וכשהוא יגיע אני אכנס איתו לטנק המג"ד, אבל אני לא מוכן לפקד על הגדוד הזה בלחימה'." (עמוד 355). בפועל התנהלה האוגדה בחוסר סדר, התגלגלה ממהלך התקפי לא שלם ולא סדור אחד למשנהו ובסופו של דבר כמעט שלא השיגה יעדים, לא עמדה במשימותיה ואף שאנשיה הצליחו לפגוע במספר פעילי חיזבאללה הרי שהאוגדה התנהלה באופן שהדרך הטובה ביותר לתאר אותו במילה אחת היא "ברדק". האלוף במילואים אורי שגיא, שבעברו פיקד אף הוא על חטיבת גולני ועל אוגדה 36, אמר לאחר המלחמה כי: "אם ארז צוקרמן יכול לפקד על אוגדה משוריינת כנראה שהתפקיד הזה איבד כל משמעות." (עמוד 360).
עם זאת ראוי לציין שהספר מתנהל בציר הזמן קדימה ואחורה, בניגוד גמור למשל (וההשוואה בלתי נמנעת), לספרם של עמוס הראל ואבי יששכרוף (אשר מתאר ציר זמן ברור מימי שהיית צה"ל בלבנון ועד כשנה לאחר המלחמה). אולם זולת הערה זו מדובר בספר מרתק, חשוב שבעיקר גורם לקורא לזעם רב. מילותיו של האלוף יורם יאיר אשר תחקר את לחימת אוגדה 91 (שלחמה טוב מן האחרות תחת פיקודו של תא"ל גל הירש, אשר ניזוק קשות מן המלחמה בשל אחריותו לחטיפה אף שהיה אולי המפקד היוזם והלוחמני ביותר בדרג הטקטי) נקראות כמשל למלחמה כולה: "קחו את עיתא א-שעב ותשמרו את החומר הזה. בכל פעם שתרצו לדעת מה לא לעשות, איך לא עובדים, תפתחו את התיק הזה." ( עמוד 237). בספר גם מופיע ציטוט מדו"ח אודות תפיסת ההפעלה של צה"ל במלחמה, שהינו מטריד לא פחות: "'תפיסת ההפעלה של צה"ל', כתב עמירם לוין בדו"ח המיוחד שלו לאחר המלחמה, 'לא נשענת על עקרונות המלחמה ומסורת צה"ל, אלא בנויה סביב המפקד- כשרונו וגאוניותו. היא לא היתה יכולה להצליח ואסור היה לפנות אליה מלכתחילה'." (עמוד 198).
הקריאה בספר מבהירה עד כמה היה נחוץ לצה"ל אותו "אימון הקמה" שהעביר אותו רא"ל אשכנזי. בקיצור ספר חזק, שהולם בקורא ולא מרפה. ירתק את קציני צה"ל בסדיר ובמיל', את חוקרי מדע המדינה וההיסטוריה הכללית וכמובן את כלל אזרחי ישראל ששאלו את עצמם מה קרה בקיץ ההוא ב-2006 ולאן נעלם צה"ל שהכירו. מומלץ בחום!!!
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
