#
היחס שלנו לסופרים הוא דו-ערכי. מצד אחד אנחנו מעריצים כל מי שהוציא לאור ספר. מעריצים את היכולת לארגן מלים בדרך שתשבה את דמיוננו. מעריצים את היכולת לספר סיפור ולמצוא סוף לכל סיפור – קצת לברוא את העולם בכל ספר.
מצד שני, אולי דווקא בגלל הצד הראשון, אנחנו כועסים עליהם אם הם לא משתבצים היטב בסיפור שלנו: אם יש להם דעות פוליטיות שונות משלנו, אם יש להם חיי משפחה שאינם מתאימים לדימוי שלנו את החיים הראויים להערצתינו. וככה אנחנו מנהלים עם הסופרים שלנו יחסי אהבה-שנאה. בשניוּת שיצרנו.

אליף שאפאק הועמדה לדין בתורכיה על "פגיעה ברגשות העם התורכי", בספרה "הממזרה מאיסטמבול". היא הזכירה בו את שואת הארמנים, מה שעלה לה במשפט (היא זוכתה) ובזעם ההמונים על זה שהיא מלכלכת את הדימוי הצחור של תורכיה בעולם. היתכן שגם התורכים מאמינים שמה שלא מתפרסם לא קיים? ושומרים בציפורניים שלופות על הדימוי הטהור בעיני עצמם של אומה מוסרית וצודקת, שלא עשתה דברים שלא יעלו על הדעת לאנשים חסרי אונים? כמה אוניברסלי.

הספר הזה - שאפשר היה לקרוא לו "החיים בזבל" - מביא סיפורים, תיאורים, ריחות, רעש, כאוס, קסם, אמונות, סטיריאוטיפים ואסונות בתורכיה בתחילת המאה ה-21, דרך סיפורו של בניין. הוא נבנה על ידי מי שהיה פליט רוסי לבן שחזר לעיר אחרי שהתעשר, כנראה בשנות השלושים של המאה הקודמת, ובנה בה ארמון חלומות - "ארמון בונבון" בשמו האירוני - לאשתו הסכיזופרנית. מאז הידרדר ה"ארמון" והיום אפילו פרעושים אנינים יימנעו מלחיות בו. יש בו עשר דירות וסיפורי הדיירים מרכיבים את הספר הזה.
קראתי מזמן את "מוזיאון התמימות" של פאמוק, שכתב סיפור על אותה מדינה ואותה תקופה בערך, ועיקמתי פרצוף. חשבתי שהוא מונוטוני ומעייף ולא התעניינתי באנשים עליהם הוא סיפר. והנה הספר הזה מין קליידוסקופ צבעוני עם סיפורים ששומעים במכולת או במספרה הוא אמין, מעניין ואפילו מצחיק לפעמים.

הגעתי אל הספר הזה בזכות הביקורת המצויינת של עומר ציוני (תודה!). שאפאק היא סופרת נהדרת, שהצליחה לגרום לי לדמיין בחיוב את הרחוב וה"עמך" התורכי בסיפור קולח ורהוט. היא שיפרה קצת את הדימוי הסטיריאוטיפי הלא-מחמיא שיש לי על תורכיה. אני מקווה שזה משפר מעט את "רגשות העם התורכי", מה שאלה לא יהיו.

אהבתי. אהבתי מאד.
אהבתי כי הספר מדבר על מדינה במזרח הים התיכון, מדינה שהיא מתקדמת ופתוחה למערב והשפעותיו. מדינה עם אמונות תפלות, סרטים אדומים על היידיים וחמסה-חמסה-חמסה.
נכון שהספר מדבר על טורקיה, מדינה שמאבדת בימים אלו את ציביונה המערבי במהירות וגולשת במדרון החלקלק לתוך האופל של עולם דתי פונדמנטליסי חסר סבלנות ופתיחות.
אבל בנקודת הזמן שהספר נכתב - הוא כאילו נכתב על המציאות שלנו, אבל בלי מלחמות ופלסטינים.
ולכן הנופים מוכרים, הטיפשות מוכרת, התנהגות האוכלוסייה ידועה מראש, מזג האוויר מוכר, האמונות התפלות מוכרות, מבנה המשפחות ועוד.
והסיפור קולח ומקסים, ופשוט.
הצורה בה העדיפה הכותבת להרכיב את הסיפור הגדול מסיפורים קטנים שנשזרים אחד בשני, מוסיפה חן וקסם.
נהנתי ואני ממליץ

הספר הוא מעין דירה להשכיר הטורקי. הספר מתאר את חווית חייהם של הדיירים בבניין שקיבל את השם : ארמון בונבון. השם שנותן לו המספר בשם הספר הוא : ארמון הפרעושים.
אך אין הוא ארמון כלל. הבניין נבנה על שטח בתי קברות בעיר איסטמבול על ידי אדם שהיגר מרוסיה עם אשתו.
הספר מספר על כל הדיירים בבניין ,כל פרק לכל דייר עם מספר הדירה של. על היחסים בין בני הבית וגם בין שכנים. מין מיקרו קוסמוס קטן . המספר גם כן גר בבניין כך שסיפור חייו שזור בו.
עיקר הסבל של הדיירים מלכלוך ,זוהמה וריח רע, אך בעצם הם גם המייצרים אותה
הספר מדבר בעיקר על בתי קברות ,על אשפה , לכלוך ,סירחון חרקים ,חתולים ושאר זוהמה. התיאורים האלו יוצרים אוירה לא נעימה, דוחה. כי לא נעים לקרוא על דברים כאלה , אך הסופרת מצליחה באמצעות לשונה המשעשעת להתגבר על הדחייה הזו.
הרבה ביקורת יש למספר שנקרא : "אני ", על הטורקים ,על הפסיביות של האוכלוסיה , על יחסי משפחה , זוגיות על הלכלוך בעיר וכל זה נשפך בספר הזה בכמויות.
אני הבנתי את הספר כמטפורה, כציניות .הסופרת מכנה את הבניין המעופש כארמון והשם שניתן לו מזכיר את ארמון בורבון בפריז (בורבון/בונבון).גם הדמויות , ססגוניות בחלקן , גם מתוארות בציניות ובביקורתיות .
הדמות הראשית בספר היא גבר ,אך למעשה כותבת הספר- היא אישה. הסופרת מנסה להראות כיצד גבר רואה ופועל במרחב הטורקי העירוני, באיסטמבול , כיצד הוא מנסה להשפיע ולהזיז דברים . כנראה שבטורקיה אין לנשים אפשרות להביע דעה ולהשפיע , לגברים יש יותר , גם אם משלמים על כך... ולכן בחרה בדמות גברית שבפיו היא שמה את כל חיצי הביקורת שיש לה על העיר איסטמבול. היא רוצה שינוי שיפור ומודרניזציה לעיר הגדולה והחשובה הזו.

לאורך הספר אין עלילה מתפתחת, אלא רק תיאורים. רק לקראת הסוף מתחברים כל מיני קצוות של הסיפורים על הדמויות /הדיירים ושל המספר ומתגלה הסיבה לסירחון.

אהבתי את עמוד הכריכה , שמתארת בדיוק רב את אווירת הספר , בניין שתקופת זוהרו -עבר.

קשה לי להחליט אם להמליץ עליו או לא.

ארמון הפרעושים / אליף שאפק

הוצאת כנרת זמורה ביתן

400 עמודים

הספר התקבל לסקירה מתפוז



ארמון הפרעושים הוא "ארמון בונבון", אשר נבנה על ידי מהגר רוסי על חורבותיהם של בתי קברות באיסטנבול (כמו גם חלק גדול מהעיר). תהילת העבר של הארמון עברה הלכה לה, והיום הוא עומד מוזנח, מוכה פרעושים וחרקים נוספים אחרים. לאורך כל הספר מתואר ריח הזבל העומד באויר. שקיות זבל נערמות מחוץ לביניין וכל הדירות סובלות מהריח, אך אף אחד מהדיירים לא מצליח לגרום לכך שאנשים פשוט יפסיקו לזרוק שם את האשפה שלהם. אותם "דיירים" הם בעצם תושבי עשר הדירות בביניין, כל אחד יותר ציורי מהשני. יש זוג ספרים שהם אחים, סטודנט לרפואה וכלבו, המספר עצמו, ועוד כהנה וכהנה. סיפור המסגרת של הספר הוא תעלומת שקיות האשפה הגנובות שמטרידה את כל הדיירים, כל פרק מובא מנקודת מבטו של דייר אחר וכך לאט-לאט הכל מתבהר. האמת היא שהעלילה לא כזו משנה, הדמויות הן הן העיניין בספר הזה. גם השמות שלהן משעשעים (ג'אמל וג'לאל, משפחת יצר-להט וכו') וגם מרמזים על הדמויות עצמן - המאהבת הכחולה, מאדם דודה וטז'ינה היגיינה.

על גב הספר כתוב שהספר בנוי במבנה ספרותי דמוי "סיפורי אלף לילה ולילה", וזו אכן התחושה, כאילו אנחנו במין סוג של אגדה הזויה שהיא, באופן מאוד ברור, מטאפורה לחברה ולריקבון באיסטנבול. זה מדהים שדמויות כל כך שונות, כל אחת קיצונית לכיוון אחר, כל אחת מגיעה מרקע אחר, גם דתי וגם אישי בכלל ועדיין איכשהו הן מצליחות להסתדר בביניין ההזוי הזה, שפעם היה מפואר והיום הוא פשוט מסריח ורקוב, מבפנים ומבחוץ.

הספר מחולק לכמה חלקים - יש הקדמה קצרה, אחריה פרק שנקרא "לפני כן...", אחריו "אפילו לפני כן...", "והיום..." (שהוא בעצם החלק המרכזי של הסיפור) ומסתיים ב"אחר כך..." - לי, אישית, זה באמת הזכיר מבנה של אגדה, כאילו ממש מתבקש לעבור לעמוד האחרון ולראות את המשפט "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה...".

זה ספר מצחיק. מצחיק מאוד אפילו. אני מניחה שתצליחו להבין את הרוח הכללית משפע הציטוטים שהבאתי. אליף שאפק כותבת מקסים, לא גבוה מידי ולא נמוך מידי. היו מקרים שהרגשתי שהיא חוזרת על כל מיני "שטיקים", אבל זה ממש לא הפריע לי. הדמויות מוגזמות והסצינות לפעמים פשוט הזויות, אבל יחד עם זאת גרמו לי לרצות לבקר שם, בארמון המסריח הזה ולקשקש עם מאדם דודה ולהסתפר אצל ג'מאל וג'לאל.

לסיכום - זה ספר חמוד, עם הרבה ביקורת על החברה הטורקית באיסטנבול (משיטוט קצר באינטרנט אפשר לגלות שאליף שאפק היא אקטיביסטית לא קטנה שאפילו נתבעה על ידי הממשל הטורקי פעם), שאפשר להעביר איתו בכיף כמה ימים משעשעים. מומלץ לשים לב טוב לשמות של הדמויות ולהסברים שלהן כי זה עושה את הכל אפילו יותר משעשע.

דירוג הקואלית:
שלוש וחצי קואלות מתוך חמש

פינת העטיפה:
כשאני באה לדמיין לי את ארמון בונבון, ככה בדיוק הוא נראה בראש שלי - גרם מדרגות עם מעקה מעוטר, פסל שבור, קיר מתקלף - ברור שהוא ראה ימים יפים יותר. ברור שהוא היה מקסים ומפואר ב"זמנים הטובים שלו". לא ברורה לי הבחירה להוציא את החלק העליון של התמונה מפוקוס, זה גורם לחלק מהכתמים להיראות כאילו הם על הספר עצמו ולא בתמונה. אולי זו המטרה בעצם, להרגיש שהלכלוך מגיע עד אלינו? אולי. סך הכל אפשר להגיד שהתמונה מעבירה את האווירה הכללית של הסיפור ואת התחושה בביניין.

ציטוטים:
"הוא היה מהאנשים שמוכרחים לקבל עליהם אחריות לאנשים אחרים כדי לשרוד - הוא היה גבר כזה שאוהב נשים חלשות או מחליש בהדרגה את הנשים שאהב".

"הוא היה זקן מידי: תמיד הקדים את גילו בכמה צעדים, ועכשיו פשוט נשאר במקום וחיכה שגילו ידביק אותו".

"אגריפינה פיודורובנה אנטיפובה הבינה שיש דימיון רב ומטריד בין תינוקות שמתו לפני יום הולדתם הראשון לבין ערים שננטשו לפני שגרו בהן שנה שלמה. תינוק שנולד אחרי תינוק מת לעולם לא יוכל לנתק את קיומו מאי-קיומו של אחיו המת, ממש כפי שעיר חדשה לעולם לא תוכל לקדם לגמרי בברכה את מי שהוגלה אליה מעיר אחרת".

"כל ניצחון, לא משנה איך הושג, תמיד מפנה את פניו אל העבר. מי שניתח בחייו הפרטיים הוא לא מי שהצליח לבנות לו עתיד ורוד יותר ממה שראה בחלומותיו, אלא מי שהצליח לקשם עבר לא ממומש ולהחזיר לחייו רעננות מחודשת".

"אילו זה היה תלוי בהם, אנשים היו מקבלים קצבת מילים חודשית. על אנשים להבין שמילים שנהגות בקול הן כמו מי שתיה ואדמה חרושה, כלומר משאב יקר, ושבכל שיחה הם מכלים את מנת חלקם הקצובה".

"בורגולים מסכנים שנדמה להם שהם קטניות מבורכות".

"הרי זו מהות העבר - כל אותם דברים שאי אפשר להיפטר מהם. העבר אינו כמו פירורים שהתפזרו על השטיח. אותו אי אפשר לנער מחוץ לחלון".

ציטוטים נוספים בבלוג:
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1675438

לקח לי המון זמן לסיים את הקריאה כי הספר לא כזה סוחף והיו לי הפסקות ארוכות בקריאה. ההתחלה מעיקה משהו אבל ההמשך הרבה יותר טוב.
זהו סיפור יוצא דופן על בנין שידע ימים טובים יותר ודייריו.
הסיפורים על הדיירים השונים לא ממש נשזרים זה בזה אלא לקראת הסוף.
תעלומת האשפה בחצר הבנין הולכת ונפתרת לקראת הסוף. הספר מלא דמיון ולדעתי יכולים להנות ממנו כל מי שמחפשים לקרוא סיפור נחמד, קצת שונה.
אם אני מנסה לחשוב על מסר כלשהו שהסופרת מנסה להעביר הרי שזהו: מקור הצחנה הוא לא תמיד במה שמצוי בחוץ וגלוי לעין. כדי לגלות את מקור הסרחון צריך להתבונן קרוב יותר ,בפנים. זהו מסר שיכול להיות מכוון אל כל בני האדם באשר הם כולל החברה הטורקית (הסופרת ממוצא טורקי)וכל ענייני המשט שלה.

הספר שווה בהחלט גם אם מצריך קצת מאמץ.

הסקרנות הובילה אותי אל הספר הזה... איסטנבול, אוסף מוזר של דמויות שנרקמות לעלילה אחת, עפ"י כריכת הספר... מצאתי יותר מדי דמויות מוזרות, גרות בכפיפה אחת באותו בנין הזוי. הדילוגים מדירה לדירה עייפו אותי ויחד עם זאת הסתקרנתי לדעת את פשר החידה שבסיפור. לא הייתי משווה את אליף שפאק לאורחאן פאמוק.

מרתק, מעניין ושונה. מומלץ בחום!