גם בספר זה, כמו באחרים של וולבק, אהבתי את הסגנון המריר ראליסטי שלו של הקדרות, הבדידות והמין, ואת הדרך שבה הוא מוביל את העלילה המופרכת לכאורה והאינטליגנטית על עליית שלטון אסלמי נאור בצרפת. כשמדובר בוולבק, כל אחד צריך לנסות כדי לדעת אם הוא מתחבר ובמקרה הזה לא תמיד לשמוע לאחרים אלא ללב.

אפשר לומר שמדובר בספר מתח. המהלכים המדיניים שקדמו וגרמו להקמת חומת ברלין. קנדי הצעיר, שרק התחיל את נשיאותו נדרש לקבל החלטות ולהגיב מול חרושצ'וב המבוגר, הוותיק, המנוסה והשונה ממנו כל כך באופיו, בזיקה הדתית שלו ובמוצאו כאיכר חסר השכלה, שלא לומר במראהו ובאידיולוגיה שלו. שחקני המשנה הם כל העולם של 1961. ברה"מ מאיימת דרך קובה על אמריקה ודרך ברלין על כל אירופה. בסופו של דבר חומת ברלין הוקמה ונמנעה מלחמת עולם נוספת, גרעינית, וכנראה הרסנית הרבה יותר. כמו בכל ספר מתח יש גם סיפורים אישיים שמציירים את האווירה ואת הגיבורים הראשיים. זהו ספר מתח משובח עם חומרים אמתיים לגמרי.

נקרא כספר מתח וקריא למרות העובדות היבשות. לפרקים אפילו מרגש. המחבר מכניס את אישיותו ורגשותיו לסיפורי ההתמוטטויות הגלובליות האלה ומסתבר שהם נוגעים לכל אחד מאתנו. ספר בסגנון שאני אוהבת. עבה אבל מעניין בכל דף ודף. עכשיו צריך לקרוא שוב את חיידקים רובים ופלדה (לא בטוחה בסדר) ולחלום על עתיד (או עבר) טוב יותר.

הספר הזה מספר סיפור של משפחה יהודית עשירה. והוא גם כמובן מספר היסטוריה.
כבר מהפרק הראשון נשבתי. אבל לקח לי כמה פרקים וכמה עשרות שנים עד שלא יכולתי להניח לספר. בהתחלה זה היה פרק ועוד פרק ועוד תקופה.
יש כאן תעלומה וחפצים ומכתבים ישנים. והסופר לוקח אותנו למקורות של כל אלה, למשפחה שלו. משפחה יהודית עשירה ואינטלקטואלית. שנודדת בין רוסיה פריז ווינה דרך אוסף פיסלונים יפניים.
הסיפור הוא אמיתי ודמויות כמו פרוסט, דגה, רוטשילד הם חלק מחייה של המשפחה.
הכתיבה הצליחה להעביר מהקסם של אישיות הסופר. משהו בסגנון הזכיר לי את HHHH. בשני המקרים גברים עם רקע יהודי בעברם מספרים סיפור שיש בו מעורבות אישית. בשני המקרים הלכתי לחקור קצת על הסופר.
מרגש...

היום יש המון מתכונים באינטרנט אבל הספר הזה הוא פשוט, בסיסי ומוצלח. למאותגרי בישול, יש כאן רעיונות לארוחה שלמה כמעט בכל סגנון ולכל אירוע.

קודם כל זה פיליפ רות שאין עליו. אחכ זה סיפור בידיוני שכתוב בצורה מרתקת מדוייקת ואמיתית. חוץ מזה רות שילב בבדיון הזה את האוטוביוגרפיה האמיתית שלו. העירוב הזה בין בידיון ואמיתות נפלא ונותן לספר אמינות עניין וערך מוסף. המידע הזה על חיי היהודים בתקופת מלחהע השניה מרתק כשלעצמו. כאשר זו חוויה אישית אותנטית של רות. בנוסף, למרות ההיסטוריה החלופית עדיין המציאות שבספר נכונה ברובה. רק קצת שונה. הספר מותח, מרגיז ומעורר מחשבה. גולת הכותרת היא לטעמי ההבנה למשמעות שם הספר שעד הסוף כמעט לא הייתי בטוחה שהוא באמת מתאים. רק בדפים האחרונים הפאזל הזה הושלם ומשלים את חווית הקריאה (שלאורך כל הספר קיימת). ואין כמו להשלים פאזל ברגע האחרון. נפלא.

אחרי הקריאה בספר השיר של מאיר אריאל כבר לא יישמע לי אותו דבר. אהבתי את האותנטיות של המסע בזמן, בעיקר לזמן של המינגווי, שנות השלושים עד מלחמת העולם השנייה, אבל גם, ברקע, לכוחותינו בסואץ. התרגום של אמיר בסגנון מיושן ומאוד נכון לאווירת הספר. אוירה של איים וטבע וחופש ורום וכישוף. ואהבה. וגם מלחמה ומוות. תיאורי טבע שרק המינגווי יכול להיות חתום עליהם. חוויה קריאה שצריך לחזור עליה שוב, אולי הפעם בתרגום החדש, מכיוון שכמו שאמרו לפני, הקריאה לא קלה. ובכל זאת לא יכולתי להניח את הספר מהיד.

אמנם ספר שואה אחד מיני רבים, אבל בשבילי הוא מיוחד כי זה הסיפור על הורי, במיוחד של אבי. יש הרבה דמיון במסע של הנער היהודי מבודפשט מספר הסיפור, כולל הגיל הזהה, ובין אבי. הספר מצליח להעביר את הלך הרוח של התקופה בדרך עדינה ולא דרמטית. איך הרגישו לנוכח האיום הלא ברור, מה קרה "שם" וגם הדרך חזרה, בסוף התופת. הוא חוזר לאותו מקום, לאותם אנשים שחלקם חסרים. הוא מספר את הסיפור על "שם". כאילו הוא אותו דבר. והוא כמובן כבר לא.

את הספר קניתי בגלל החתול. בקריאה היתה לי הפתעה כשגיליתי שבאר-שבע היא מקום העלילה. שנה וחצי גרתי בעיר הדרומית והספקתי להכיר אותה קצת, כך שהקריאה בספר היתה לי מסע בזמן למקומות מוכרים וחביבים. באר-שבע של לפני שלושים שנה, יש לציין, כך בערך בספר וכך גם אצלי.
יש כאן סיפורים וקטעים קצרים, כשהחתול במרכז. וגם באר-שבע. ממבט של ההשרדות וגם של פילוסופיה רחבה יותר. היו קטעים שהיו לי קצת אקדמיים מדי (ודילגתי עליהם ...) אבל הרוב היה קריא ומעניין מאוד. פדיה מספרת על אנשים מיוחדים שמקדישים את עצמם לחיות, וגם על כאלה שאינם חובבי חתולים, אבל תמיד, אף פעם לא בשיפוטיות. למעשה זה מה שהכי הקסים אותי בספר הזה. וגם הצצה לחייה, פעילותה למען החיות, והדעות שלה. וגם באר-שבע וסיפורי החתולים, כמובן. היה תענוג.