"אז ילדת בגיל עשרים?" שואלת פתאום הבת שלי. היא עוד מעט בת עשר.
אני ליד הכיור והיא אמורה להכין שיעורים על שולחן המטבח.
"עשרים ואחת וחצי" אני עונה, "ושבעה חודשים בעצם".
"זה ממש צעיר" היא אומרת, מהורהרת.
"זה בגיל שעוד סופרים את החצי" אומר הבן שלי, זה שנולד כשהייתי בת עשרים ואחת ושבעה חודשים ועכשיו מטלטל מחבת מעל הכיריים, מקפיץ בצלצלי פנינה כבושים בתחמיץ ומוסיף עלי תרד, מכין לעצמו ארוחת בוקר מאוחרת.

ילדתי באמצע 1991, קצת אחרי מלחמת המפרץ הראשונה, וגרתי עם התינוק שלי בסוקולוב פינת ישעיהו, בבניין משונה מיועד להריסה. מתחת למרפסת המתפרקת שקקה העיר, שכמו כל ילידת תל אביב מצויה לא הכרתי כמעט כלום חוץ ממנה. ירדתי אתו לראות סרטים בקולנוע פאר, קצת לפני השיפוץ, לקנות סיגריות ב"באבא" ופעם בשבוע, לבקר במיני מרקט של נחום ברחוב ירמיהו. שם, כמו בכל מכולת המכבדת את עצמה, ישבה דיירת קבע, הגברת שרה, ששאלה אותי אם לא קר לו, לתינוק שלי, ולמה הרגליים שלו כחולות ולמה אין לו עגלה.
בכל יום שישי הייתי קונה עיתון, מעמידה חמין צמחוני על הפלטה, וכשליל שבת ירד ושיכורים מהפאב הסמוך העשירו בחרפות וגידופים רוויי עליצות את האוויר הסמיך מערפיח, הייתי קוראת את "העיר", את השער האחורי של עוזי ווייל, עם שלום טוקשה חובב התרנגולות ואפרת ניצן בת שש וחצי ושירים מתורגמים של ריימונד קארבר. זה היה חלק מאוסף טקסים פרטיים, חסרי הדר, שיצרתי לעצמי.
כשאני מדברת על ריימונד קארבר אני מדברת על סוקולוב פינת ישעיהו ב 1991 אולי 92.

די מפליא שעד עכשיו לא קראתי אותו, פרט לשירים המהורהרים והמדוייקים של השער האחורי. עכשיו, כשקראתי, אחרי שכבר קראתי כל כך הרבה שהושפעו ממנו, לא מיד הבנתי על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים עליו ולמה מדברים עליו כל כך הרבה.

יש לו אפקט מצטבר לספר הזה. לאט לאט מתגבש משהו מהאוסף, וההפסקות שצריך לקחת בין סיפור לסיפור מתארכות ומעמיקות.
הוא טווה במינוריות לירית קרעי סיפור, עוטף בהם ליבה ריקה ומהדהדת, ומשליך את הקורא לפואנטה שנמצאת מחוץ לתמונה, במקום אחר, או שלא נמצאת בכלל.

ישנם שני סיפורים שמזכירים לי קצת את המינגווי אבל עם טוויסט משמעותי, ישנם שניים שלושה סיפורים אלימים באופן מכווץ, כמה עצובים באופן מדמיע וכמה שבכלל לא נגעו לי. בין השאר ישנו סיפור אחד, "אחרי הג'ינס", על זוג שחי יחד שנים ארוכות. סיפור קצר מאוד על השגרה, על התמודדות עם קושי גדול, על רגעים קטנים של הרגל וזיקה והתחשבות ואחריות, על רגשות מורכבים כבושים שמתפרצים לפעמים במקומות לא נכונים ועל עדינות והתבודדות וריפוי בעיסוק. זה הסיפור שנשאר לי, חי לגמרי, בראש. הכי קרוב למה שאני מדברת עליו.
כשאני מדברת.

ריימונד קארבר מתייחס לרגש כמו למקום, כמו למשל לעיר שחיים בה. ישות לא לכידה שיכולה להתקיים נקודתית בליבן של עובדות קטנות, מדקדקות לכאורה שלא לצורך, במרווחים הריקים ביניהן, בתרבות האנקדוטה.
קוצר נשימה ספוג עשן יולד תמונות קצרות, דיווחים מהשטח, שמְגַדְרים את נוכחותו של משהו אבסולוטי בלתי מוגדר.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על כל דבר שלא ניתן לתפוס במילים עצמן אלא רק לארוב לו וללכוד אותו בטבעת מילים הדוקה מספיק כדי שלא יברח, רופפת מספיק כדי שימשיך לנשום.
בסיפור.

הסיפורים של קארבר הם חסרי פואנטה, לא קורה בהם כמעט דבר, סתומים. משהו אצלך בפנים מרגיש, אבל אתה לא מצליח להצביע מהו. אתה יודע שקראת סיפור טוב כאשר אתה נזכר בו לאחר זמן ופתאום הוא מתקשר לך למשהו אחר.

לא יודע למה ואיך, אבל מאז ומתמיד, סוגת הסיפורים הקצרים לא עשתה לי את זה ולא משכה אותי אליה. תמיד העדפתי את הרומנים המלאים (ואין באמירתי זאת לומר שהסיפורים הקצרים הם זניחים לעומת הרומנים). לבלות יותר עם הגיבורים, להתגורר יותר זמן באותו עולם וכו', זה מה שאני מחפש, וזה מה שכן מושך אותי. אבל, מן הסתם, כמו בכל דבר, ישנם היוצאים מן הכלל, שבראשם עומד ריימונד קארבר, ובעיקר קובץ הסיפורים שלו "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה", שעל אף החסרונות (מבחינתי, מבחינתי) של הסיפור הקצר, דילג מעל כל הציפיות המפקפקות שלי כשאני מגיע לקובץ סיפורים כלשהו. הכתיבה של קארבר היא משהו שלא פגשתי לפני שקראתי מסיפוריו, וזה משהו שטלטל אותי לחלוטין ושינה את השקפת עולמי הספרותית. לא ראיתי דבר כזה קודם לכן, לספר סיפור נטול כל הבעת רגשות ובכל זאת, בסוף כל סיפור, העולם המסופר רועד ומזדעזע מכל הרגשות שבסאב טקסט. וכך גם אני. מרוב עוצמה וטילטול לא יכלתי לקרוא יותר משניים שלושה סיפורים ביום. כל סיפור הוא מתיש, מכאיב, מכמיר לב ודורש מחשבה עמוקה לאחר כל סיפור. וכתוב כל כך יפה, על אף דלילות האמצעים.
לא אומר שזה מה ששינה את כל התפיסה שלי לסיפורים קצרים ושמאז זה כל מה שאני קורא, כי זה רחוק מאוד מהאמת, ואני עדיין הרבה פחות נמשך לסוגה הזאת. אבל מאז יש לי יותר כוח רצון להתמודד איתם ולגלות עוד "קארברים" שכאלה.

למרבה ההפתעה, קארבר לא מוכר למרבית הקוראים בארץ. וזה חבל, כי לעניות דעתי הוא אחד הסופרים האחרונים ששינו את הכתיבה ולקחו אותה לכיוון חדש. ומעל לכל, הוא פשוט מרגש מאוד.

אני אוהבת את הסופר הזה.
הוא אמן של סיפורים ונובלות קצרות. אני נשארת עם הלשון בחוץ כשהוא מפתיע אותי ברבים מסיפוריו, בסוף ולפרקים באמצע הסיפור.
למי שרוצה לכתוב סיפורים קצרים, יחד עם ויליאם פוקנר, מול היערות של א. ב. יהושוע עם קנז ועם ישעיהו קורן על המדף - קחו דוגמה איך ולימדו לכתוב.

לכל אוהבי הסיפור הקצר ספר חובה.
קארבר בסגנון ריאלסטי, מתאר סיטואציות בשפה פשוטה, קרה ולכאורה מרוחקת, אבל פוגע בדיוק במקומות שגורמים לקורא להתכווץ. סיפורים מלאים ברגש על יחסים בין אנשים.
מדהים עד כמה הכתיבה, גם במגבלות התרגום, טובה בהרבה מהסופרים המוכרים יותר של הסגנון הזה בארץ.

אם תרצה לדעת מניין ינקו קרת וחבריו את מהפכת הספרות הרזה בספורת הישראלית - קרא את קארבר. הסיפורים הקצרים של קארבר כתובים בכשרון נדיר, בתמצות גאוני, באיפוק מדויק שאינו מסגיר דלות (כמקצת מחקייניו) אלא עושר רגשי הנזהר מגלישה לרגשנות. חובה.