אמלק: כריך תמים לכאורה של לחם יווני כפרי פרוס עבה, עם גבינת עיזים טובה, עגבניות מיובשות, ואיזה עלה רוקט, בעצם מסתיר פלפל חריף לאללה וכמה זיתי קלמטה מרירים מדי.

אין כמו קיץ בטברנה יוונית. ועוד שלי! זה נשמע כמו ספר קיץ מהמם, לא? אסקייפיזם מושלם. בדיוק כמו שאני אוהבת.
מהחדשות נפטרתי, אין לי מושג מה קורה פה במדינה כי זה מדכא מדי, אני אפילו לא סגורה על איזה מפלגות מתמודדות בבחירות הקרובות... אבל כששוקעים בהכחשה נוצר מעין ריק כזה, תחושת תלישות מזמן ומקום, שאותה רצוי למלא במשהו נפלא - ספרים על איים יווניים שטופי שמש ומענגים, למשל!
אז. אם הספר הזה היה סנדוויץ', היינו מצפים שהוא יהיה מין סנדויץ' עשיר כזה, של לחם כפרי פרוס עבה, עם גבינת עיזים טובה ועגבניות מיובשות וכמה עלי רוקט. אז, כשכל הדבר הזה מוגש על שולחן של בית קפה קטן, זה משהו. הנוף הוא חוף ים חולי, ארוך, מי טורקיז, עצי זית מכסיפים בשמש, מתחת לשמים בכחול עמוק, וסמטאות קרירות מרוצפות באבנים חלקלקות בין בתים מסוידים לבן, שמטפסות לראש גבעה בשיפועים תלולים.

בספרים של ג'ראלד דארל אותו הסנדויץ' היווני, הפשוט, הישן והטוב, ממולא בעלילות משעשעות קטנות של משפחתו הבריטית והתנגשותה בטבע ובאדם היווני... מה שמהווה תוכן מענג ומספק לכריך ומביא את תכונת השכחת המציאות שבו - לכלל שלמות.

כאן, ב"קיץ בטברנה", אנו טועמים, לצערי, כמה זיתי קלמטה מרירים מדי ואיזה פלפל חריף שהוטמן פה במרמה. נראה שהכריך הזה הוא מזונם של אלה שנשארו קצת יותר מדי זמן בטברנה, הרבה אחרי שהקיץ נגמר, והתיירים עזבו, ומצאו את עצמם מנסים אשכרה לחיות שם. שמעתי פעם שלא מומלץ לזר לפתוח עסק ביוון בלי שותף יווני, שמאוד רצוי שהוא יהיה בן משפחה מדרגה ראשונה.
עלילת הספר הזה מסבירה למה.

תום הבריטי, שחי כבר הרבה שנים ביוון, אליה הגיע פעם לחופשת קיץ כדי לכתוב, ובינתיים הקים משפחה והתמקם, עדיין חולם להפעיל טברנה על החוף בקיץ. יום אחד הוא מקבל הזדמנות ממכר מן העבר. הוא הולך על זה. זה לא נגמר טוב. תום מתעורר מהחלום היווני שלו בדרך הקשה. אבל בסוף הוא מוצא את עצמו בכיוון אחר ובא לציון (או ליוון) גואל.

ההתנגשויות בין החלום למציאות מהדהדות גם בסיפורם הזוגי של תום ואשתו הצרפתייה, שהכירו והתאהבו ביוון, קבעו בה את ביתם והולידו שני ילדים. מה כוחו של קשר כזה, שנוצר בחופשה מתמשכת, לעמוד בטלטלות היומיום והפרנסה? הדי התנגשויות אנו מוצאים גם בין הרבדים השונים של היוונים, שפערים עצומים ביניהם: בני האי - דיירי הקבע, היוונים הזרים - דיירי הקיץ, העירוניים והמבוססים, השוכרים או קונים בתי קיץ באי, ומתחת לכל אלה הזרים - הפועלים, העובדים בתעשיית התיירות, שחיים בתנאים שעל גבול העבדות.

הכתיבה טובה, זורמת, ריאליסטית. קצת עיתונאית, מזכירה כתיבה של רומן היסטורי, למרות שמדובר בתקופה די עכשווית, משהו במגורים בארץ זרה הופך את זה לדומה. ההרגשה היא כמו במעין דוקו מענין. כמו לבקר מאחורי הקלעים של מסעדה אהובה. זה לא תמיד נעים, אבל זה מרתק.

ומה יצא לי מזה לשבת?
יש מתכונים בסוף הספר! :) :)

תומס, תעשה לי סנדויץ'!

אמלק: ארוחה יוונית מענגת על חוף הים עם כוס ראקי בצד, מוזיקת בוזוקי מתנגנת ברקע, אבל בסוף הארוחה צרבת קלה ואז גביע סורבה חמצמץ מרענן שקצת מנחם.

ממה עשויים סיפורים?

מוות, חיים, אוכל, מלחמה, אלימות, אהבה, מין, תשוקה, חברות, סודות, בגידה, אבל, אושר, התעשרות, חולי, דמיון, אכזבה, גאווה, תקוות...

מספר המרכיבים הוא אינסופי. כמו בבישול. וכמות הסיפורים, או התבשילים שאפשר לרקוח – אין סופית אפילו יותר.

"בתולת הים הקדושה" היא תבשיל הרקוח ממצרכים פשוטים, זולים, מהשוק, שמלווים אותנו כבר אלפי שנים, וניזונים מאור השמש הים תיכונית. מצרכים של יומיום, שיש בכל בית. אין בהם שום דבר מתוחכם, מהונדס, צבוע או מעובד. אולי חוץ מקצת אבקת-אגדות.
גם שיטות הבישול בסיסיות. בישול פשוט, בסיר, על אש, בתנור עצים, או על המדורה.

לכפר דייגים קטן באי לסבוס, שתושביו הם פליטים יוונים מטורקיה, מגיעה תינוקת מוזרה ופלאית, שכאילו ניתנה במתנה מהים, להוריה חשוכי הילדים.
האם הילדה המדהימה השובה את כולם בקסמה היא מקור לקללה או ברכה? ואיזה סוד היא מסתירה?

הסיפור "מבושל" ו"מוגש" בצורה מאוד מוצלחת, טעימה ומפתה. הטבח הקפיד שהמים ירתחו במידה הנכונה. הירקות נחתכו בקפידה. חומרי הגלם טריים. התיבול מדוייק. על אף חוסר היומרה והצניעות שבמרכיבים או בשיטות, התוצאה מרהיבה. עריבה לעין ולחך. מעוררת תיאבון ומשאירה טעם של עוד.

אז מה יש לנו כאן?
מלח - והרבה – מהים. הרבה דגים, הרבה ראקי, הרבה קפה (יווני! אל תגידו תורכי!)
בתולות ים: אחת קדושה ואחת – כמעט.
חופן נערים יחפים.
כפר דייגים שלם (כמעט) שמאוהב בנערה אחת.
סנדק אחד חכם. סבתא אחת זקנה.
קורטוב מיתולוגיה
והרבה מוזיקה יוונית.

על אף קסמו של התבשיל, בכל זאת צצו מספר בעיות אמינות. אולי בגלל עודף ראקי בדם, המשכיח את הפרטים הקטנים, או הדמיון היווני שמוסיף כמה פריטים מדומיינים לחשבון ב"שיטת מצליח" כנהוג במסעדות, אבל מתמטיקה פה היא המלצה בלבד. כאילו "אל תתקטננו איתי על קטנות". גילאי האנשים גמישים. פתאום הם מזדקנים כהרף עמוד בעוד אחרים נשארים עוללים. נערים אחדים הם זאטוטים או בחורים לסירוגין. אשה מספיקה ללדת תינוקות רבים במקביל לבתה בעוד שאמה כבר עברה את גיל מאה. אבל זה בקטנה.

יש כמה בעיות עלילה ודמויות יותר חמורות. בעיקר בסוף הספר. (פירוט בתחתית הביקורת)
משל – נהניתי עד אין קץ מהארוחה המענגת – אך חטפתי צרבת קלה בסופה.

משהו שכן אהבתי, ואולי עשוי לצנן מעט את הצרבת, כמו איזה גביע סורבה טוב לאיזון הטעמים: בסוף הספר, כשדפדפתי שוב לדף הראשון, היתה שם סגירת מעגל נחמדה. אבל זה ספוילר אז לאחר הכוכביות.

יאסו!

****************************************************************************
הבעיות - ספויילר - וסגירת מעגל נחמדה
****************************************************************************










אם ******* (הגיבורה הראשית) שמעה את מחזרה **** (בנו של הסנדק) אומר לה שאם יוודע לאביו שהוא עוקב אחריה הוא יעשה מה שיעשה, והיא ענתה לו "טוב מאוד", למה היא התפלאה שזה בדיוק מה שקרה? או יותר נכון - איך היא לא ידעה בוודאות שזה מה שעומד לקרות לו, עוד לפני שזה קרה???

אם ***, התאום, חברו של **** המחזר, ראה אותו עושה מה שעושה בליל מותו, איך זה שהוא לא אמר זאת לאביו, שריכז את החיפושים אחריו????? איך הוא חיכה 3 ימים כדי להגיד את זה ?? ולמה ??

סגירת מעגל נחמדה: הסצנה הראשונה של הספר מתארת את בית התפילה הזנוח ואת ההלך הדר בו, שכביכול מהווה מעין קישוט לפתיחה ולא ממש מהותי בה. איש זה הגיע, כנראה, מטורקיה (מרחק הפלגה קצר מלסבוס, אך עדיין מספיק רחוק, לצורך הענין). ובזמן שהפליטים - גיבורי ספרנו - מגיעים מטורקיה - הוא נעלם. "כנראה היה שם מישהו שלא היה לו נוח להיתקל בו", כותב סטראטיס. אני ראיתי בזאת תמונת מראה לבריחתו של ווארוהוס מהאי, לאחר שקרה מה שקרה עם בתו המאומצת. הוא הפליג לו לבדו לאנטאליה, וסביר להניח שאם בתו, או מישהו ממכריו היה מופיע שם יום אחד, גם הוא היה נעלם.
בדמות ההלך הזה, הדר בבית התפילה, אנחנו מתוודעים, אולי, לאיש שפשע נוראות, הרגיש נורא וברח, למקום שבו תהיה לו שכחה וסליחה. וכיוון שאנו רואים אותו מחוץ להקשר הפשע, אנו מצליחים לראות אותו כאדם רגיל וטוב (כי לווארוהוס קשה לנו לסלוח בהקשר שבו אנו מכירים אותו). וזה יפה ומעורר מחשבה,(מפצה קצת על הבעסה), ומעניק איזו עגלגלות לדמויות, שיש להן זוויות רבות.

*ביקורת כריכות*

אני רק שאלה - למה נכתב שמחבר הספר הוא דב אינדיג, שכבודו הרב במקומו מונח, אם את כמחצית הטקסט כתבה נערה עלומה בשם הבדוי טליה? זה לא קצת לא-פייר? בסדר, לא צריך לגלות את שמה האמיתי, אבל צריך להזכיר שהיא נמנית עם המחברים.

האם הדירו את "טליה" משמות המחברים מטעמי הדרת נשים? מטעמי כשרות? מטעמי צניעות?

האם זה מפני ש"טליה" סיפקה את השאלות ודב את התשובות?
האם התשובות חשובות יותר מן השאלות? אולי, אבל בלי השאלות לא היה כאן ספר. הרי מהות הספר כאן היא מענה על שאלות.

האם טליה קיימת?

מי רצח את ארלוזרוב?

האם זה קשור לכך שעורך הספר הוא חגי בן-ארצי, חברו הטוב (שגם מככב רבות כאחת הדמויות, הנערצות, יש לומר, בספר) של המחבר - וגם אחיה של שרה נתניהו, שמן הסתם מזדהה עם הצד הדתי של ההתכתבות הזו (כבעל תשובה וחתן חידון התנ"ך לנוער)?
זה מריח לי קצת מחוסר שקיפות.
אני דורשת ועדת חקירה.
או לפחות ועדת שקיפות.

והפעם, לשם שינוי, גם קראתי את הספר, ולא רק את הכריכה, וזה דווקא ספר לא רע, ואפילו חשוב.
חשוב כי הוא עונה על הרבה שאלות, כביבכול שאלות תם, אבל למעשה שאלות שהתשובה עליהן לא כזו טריויאלית, או כאלה שבדרך כלל עונים עליהם "כי כך כתוב בתורה". זה מאוד מרשים. ואין ספק שדב אינדיג הנ"ל היה בחור אינטלקטואל יצירתי וחושב.
אממה, יש קצת תחושה, שיש קצת יותר מדי תשובות. על כל שאלה תשובה. כן, זה מפתה, זה מלטף. כל החידות נפתרות. כל סימני השאלה נענים. זה קצת מפחיד.

הרי אף פעם לא באמת אומרים לנו את הסיבות לכל דבר ביהדות. הרי לאלוהים יש סיבות משלו, לא? וזה לא תמיד עניינינו לדעת אותם. או שאנחנו לא בנויים להכיל אותן. יש איזה מאסטר פלאן שזה פשוט לא העניין שלנו. וזה צריך להיות סבבה - הרי בגלל זה אלוהים הוא אלוהים ולא אחד משלנו, שלא צריך להסביר כל דבר.
הוא אלוהים, מותר לו.

ועם זאת, התשובות של דב הן תשובות מלומדות, בלימוד עצמי יצירתי (שזה אולי מה שהכי יפה אצלו. הוא חוקר בעצמו, ולא בהכרח מצטט אילנות גבוהים ממנו) ובעלות בסיס חזק של היגיון. ועל כך, הפרחים לדב.

***(ביקורת כריכות אומרת שאני לא באמת חווה את דעתי (המלומדת) על הספר אלא על כריכתו - התמונה, השם, המחברים ועוד פרטים ממיני פרטים שלעתים אינם זוכים כלל לתשומת הלב הרצויה. וזאת, לפעמים - השם ישמור - מבלי שקראתי כלל את הספר. לכן - ביקורת כריכות ולא ביקורת ספרים).

אחרי "חיות, ציפורים וקרובים", התחשק לי עוד ספר אסקייפיזם נחמד, עם נושא קליל כמו חיות. "כל הדברים, מבהיקים כיפים", עם הדירוג המרשים של 4.6 כוכבים בסימניה (שעכשיו ירד ל-4.577 אחרי שנתתי לו רק 4 כוכבים), המלצה של קולגה-לשעבר (העבודה לשעבר והקולגה גם), ותחת של כבשה על הכריכה, נראה מבטיח.

למה התקמצנתי על כוכב? התלבטתי במהלך הקריאה. מצד אחד – זה רהוט, זה משעשע, יש עלילה (שמזכירה קצת סגנון של ספרי נוער, שאני אוהבת) ויש אמינות. הכוכב החמישי נפל, כמעט אך ורק בגלל אורכו המייגע של הספר – 347 עמודים די גדולים בפונט קטן ובלי הרבה רווחים. אחד הספרים הארוכים שיצא לי לקרוא לאחרונה.

מדובר בחוויותיו, המסופרות בגוף ראשון (שהן כמעט אוטוביוגרפיות – שמות הדמויות שונו) של ווטרינר המתגורר בעיירה (הבדיונית) דארובי שבמחוז יורקשייר שבאנגליה, על אף שבמקור הוא סקוטי, כמו, כנראה רבים מהווטרינרים באזור. הסיפורים מתרחשים בשנות ה-30, אבל אם זה לא היה כתוב על הכריכה האחורית היה אפשר לפספס את זה בקלות עד נקודה מסוימת בספר. זה לא מרגיש מיושן, וזה נחמד. אני תמיד מעריכה יצירות שיכולות להתאים בקלות למיקום ותקופה אחרים. זה עושה אותן על-זמניות, כמו מחזות יווניים. (זה בעצם אומר לדעתי, שיש יותר סיפור).

אז הבחור אוהב את העבודה שלו, ופשוט נהנה מהחיים ומהעבודה. הוא מתאר איך הוא מאבחן בעלי חיים שונים כמו כבשים, כלבים, סוסים ופרות במחלות שונות ומשונות ואז מטפל בהם. תוך כדי, הוא מתאר גם את האיכרים, או בעלי החיות, שהם טיפוסים מעניינים לא פחות ואת אורחות חייהם הטיפוסיים. בין לבין הוא גם משוטט בנופי יורקשייר בהם הוא מאוהב, כך נראה.

ספר שיש על הכריכה שלו חלק אחורי של כבשה, לא יכול לקחת את עצמו ברצינות רבה מדי. ואכן, הקריאה בו מעלה חיוך תמידי. זה לא ספר שגרם לי להתגלגל מצחוק בקול רם, לפחות לא יותר מפעם- פעמיים, אבל הוא כן משעשע והיה כיף לחזור אליו. ההומור שלו מזכיר סטנד-אפ-קומדי: סיטואציות קומיות יומיומיות שגורמות להעלות חיוך ולהזדהות. וכל זאת עם המון כבוד לאנשים (ולחיות) שעליהם צוחקים. כמו שאומרים "צוחקים איתך, לא עליך" (משפט, שאגב, אף פעם לא האמנתי בו).

עוד דבר שהספר מלא בו הוא אהבת חיות, כבוד לחיות, וגם קצת האנשה מהסגנון הישן (והטוב. כמו של ג'ראלד דארל). כשאף אחד עוד לא חשב אם לכבשה יש או אין רגשות, ואיזה, אלא פשוט ייחסו לה, בלי לחשוב על זה יותר מדי. בפשטות ובטבעיות.

"הנעתי את ידי בזהירות סביב הרחם והתחלתי במלאכה המקסימה של התרת הסבך, שהיא המלאכה החביבה עלי במקצועי. כדי ליילד טלה אחד היה עלי למשוך ביחד ראש אחד ושתי רגליים; אולם היה עליהם להשתייך לאותו טלה, אחרת מועד הייתי לצרות... מקץ כמה דקות הצלחתי לאסוף טלה אחד על כל נספחיו...

...הכבשה רכנה מעליו והחלה לוקקת את פניו ואת צווארו בתנועות לשון קלות ומהירות; ואגב כך פלטה אותו ציחקוק עמוק של שביעות-רצון שאינך שומע מכבשים אלא בעונה הזאת. ההצטחקקות נמשכה בשעה שהוצאתי עוד צמד טלאים מתוך גופה.... כאשר ניגבתי שוב את זרועותי ראיתי אותה מרחרחת בעונג את השלושה".

אני מוצאת את עצמי חושבת תוך כדי הקריאה: איזה כיף זה לעבוד במקצוע שאתה אוהב. לא צריך בעצם הרבה יותר מזה. הבחור גם התחתן לא-מכבר עם בחירת לבו, נערה בת-יורקשייר. נראה שגם זה מסב לו עונג. הוא גר בקומה העליונה של בית גדול, שבקומות התחתונות שלו גרים שותפו למרפאה הווטרינרית, ואחיו הקטן, סטודנט לווטרינריה שגם הוא עובד איתם במרפאתם כסטאז'ר.

החיים שלהם נראים שלווים ונחמדים, והדבר היחיד שאולי מפר קצת את השלווה הם רוחות עזות, קור עז, הקפצות באמצע הלילה כדי לרפא חיות חולות, כלב גדול שמפחיד לטפל בו וכד'. הוא מציין בתחילת הספר שהוא התנדב לצבא הבריטי, כדי להלחם במלחמת העולם השנייה. אבל עברו כמה חודשים עד שהגיוס אכן קרה, וקורות חודשים אלה מתוארים בספר. כך שהמלחמה כלל לא מוזכרת בספר.

הספר נכתב בתקופה שבה, או באיזור שבו, או לפחות – במעמד שבו - נשים היו רעיות ועקרות בית (ביטוי לא משהו אבל בהיעדר ביטוי אחר -). מדי פעם הוא מוזמן לארוחות, כוסות תה וכיבודים אצל לקוחותיו האיכרים. וכמעט תמיד, אשת האיכר היא זו המגישה את התקרובת. באחד הפרקים הוא גם מספר על אשתו הטרייה, אשר מגישה לו מדי בוקר ארוחת בוקר, ובצאתו לעבודה מנפנפת לו מהחלון כשמגבת המטבח בידה. ואם במקרה הוא יצא לטפל במקרה דחוף, הוא יקבל את ארוחת הבוקר לאחר מכן והיא תשב ותארח לו חברה בזמן שהוא אוכל.

במקום אחר מוזכרת גברת שסיפרה שלפני נישואיה היתה אחות זמן מה. כל זה הזכיר לי את לורה אינגלס, מחברת סדרת "בית קטן בערבה". שם הנורמה היא כי בחורה אשר נישאת מפסיקה לעבוד מחוץ לבית (גם אם למדה מקצוע, כגון מורה או אחות) ומתחילה לעבוד במשק הבית ובגידול הילדים (אם יש). היום זה נראה כל כך רחוק, לחשוב על אשה שמגישה לבעלה את ארוחת הבוקר, ויושבת לידו בזמן שהוא אוכל. במושגים של ימינו, זה נשמע כמעט כמו התעללות. כל כך הרבה השתנה מאז, בתפיסת תפקיד האשה, מעמדה, זכויותיה, שקשה בכלל לדמיין סיטואציה כזו. עבודה במשק הבית למען טיפוח הבית ויושביו כעיסוק עיקרי – הם מילה גסה היום.

אבל מה איבדנו בדרך? גברים רבים איבדו את ארוחת הבוקר שלהם. נשים רבות איבדו את שפיותן בניסיון להיות גם עובדות בשכר (או נשות קריירה) וגם מנהלות-משק-בית, אמהות ורעיות. אולי זה אחד ההסברים למגיפת ההשמנה התוקפת את דורנו - כבר אין מי שיגיש ארוחות בוקר. זה כבר הפך לקלישאה - עד כמה ארוחת הבוקר חשובה לשמירה על משקל תקין.

האם זהו סוף הסיפור? האם ככה זה ישאר? בלי ארוחות בוקר? מסופקתני. הציפייה הנפוצה בזמננו להיות גם וגם, ספק אם היא מציאותית וספק אם היא מיטיבה. בתים, בעלים וילדים יוצאים חסרים, וכפועל יוצא, אי אפשר שלא להודות – שגם נשים. אז נשים יחזרו להגיש ארוחות בוקר יום אחד? לצד שימור זכויותיהן ומעמדן שהושג בעמל רב? אולי. ואולי יסקלו אותי בעגבניות.

ואולי בכלל גברים יתחילו להגיש ארוחות בוקר?
בשביל זה צריך לקרות איזה שינוי אבולוציוני בגנום האנושי.

ולסיום הרשו לי לצטט את (חלק) מהסולם של הקורא חנן:
☺☺☺☺ האם השכלת
☺☺☺☺ האם נהנית
☺☺☺☺ האם תרצה לקרוא יצירות אחרות של הסופר(ת)
☺☺☺☺☺ האם נשאר משקע

שעת צהריים. גן משחקים חבוי בין חצרות אחוריות של שכונה. רוב הילדים נמצאים בגנים ורוב האימהות בעבודה. אני והתינוק (שהוא בעצם כבר פעוט, רשמית), נהנים לנו משפע נדנדות בלי שום תחרות.
שלושה עורבים יושבים על העצים שמסביב לגינה. התינוק משמיע צווחה בסולם גבוה במיוחד, השמורה להתלהבות שהוא מגלה כשהוא מבחין בבעלי חיים כלשהם, ללא אבחנה בין כלב לחתול, או בין עורב לדרור.
אחד העורבים מתעופף ונעמד לו, מצטופף, על אחד ממוטות הגדר. הוא מסתכל סביבו בהבעה זועפת, כאילו קם על צד שמאל משנת הבוקר שלו. הוא מקפץ לו ומתחיל לסייר על משטח הגומי הירקרק של גינת המשחקים. מקפץ כה וכה, תוך כדי שהוא כאילו רוטן, על כך שמישהו במעמדו צריך לחפש פירורים. הוא מוצא חתיכת ביסקוויט, ומרגיש שהצדק סוף סוף שב על כנו. בנונשלנטיות הוא פורש את כנפיו ובלי לעורר יותר מדי תשומת לב הוא נוחת על ראש פנס-הרחוב. שם הוא פורש את ארוחתו. ומתכונן בחדווה לסעוד את ליבו.
אך אבוי, כי שני חבריו, העורבים, או שמא אויביו, כבר דולקים בעקבותיו ובעקבות הביסקויט אשר לו. זועף, הוא מעמיס שוב את הביסקויט ומתעופף לו הרחק מהגינה ומטווח העין, כששני חבריו רודפים אחריו בתעופה....
_____________________________________________________________________________________________________________________________

אני לא שומעת חדשות. גם לא רואה אותן. גם לא קוראת. לא רדיו, לא טלויזיה, לא עיתון, לא ynet. אני צורכת תוכן תרבותי נבחר באינטרנט או סדרות בטלויזיה ושומעת מוזיקה ב-youtube עם חוסם פרסומות. לדיוני אקטואליה אני לא צריכה תחליף. החדשות הממש גדולות מגיעות אלי בצורת שיחות חברים, וואטסאפים, או מערכונים של ארץ נהדרת.
אני כמעט ולא יוצאת מהשכונה. כל מה שאני צריכה נמצא במרחק הליכה עם עגלה. 25 דקות מקסימום. מה שלא, מגיע במשלוח. אני מגלה את השטח לעומק, ולא לרוחב. מסתבר שבשכונה יש יותר ממה שנראה במבט ראשון. וזה ממשיך להתגלות. אני תמיד אומרת שאני לא חיה בעיר הגדולה, אלא בשכונה שלי.
אני ישנה שנ"צ עם התינוק וקמה אחרי הצהריים, לשעת התה. שבה אני שותה קפה והוא חלב, ושנינו אוכלים משהו טעים ליד. בחלון חדר השינה שלנו, שנמצא בקומת קרקע, יש עץ קלמנטינות, והאור חודר ומטיל נקודות זהובות קטנות על הקיר שממול. הרחוב שקט. מבחינתי אני בכפר.
לפעמים מרוב ניתוק, מהמצב, מהאקטואליה, אני כמעט מרגישה שאני בארץ אחרת. ביום גשום ולח אחד, בזמן שעצרנו לנוח בגינה מוצלת בעצים ענקיים – לא יכולתי למצוא סביבי שום הוכחה חותכת לכך שאני לא בעצם בברזיל. גם האנשים שעברו שם באותם רגעים רק חיזקו את הרושם. ואולי זו היתה מין תקלת-יקום כזו. כמו מנהרת זמן, רק של מקום.
_____________________________________________________________________________________________________________________________

כשהתחלתי לקרוא את חיות, ציפורים וקרובים, הרגשתי שהמציאות שסביבי מאבדת את אחיזתה, וששום דבר לא ישכנע אותי שאני לא ביוון – אלא בישראל. והאשליה היתה מתוקה.
ג'ראלד דארל הוא אמן ההאנשה של בעלי החיים. קראתי שהוא אמר שכיוון שהגיע ממצב של בורות, הוא נתן לסקרנות להוביל אותו בתצפיותיו על בעלי חיים. הוא לא מהסס להאניש בעלי חיים, החל מגמלי שלמה, ועד דיונונים וחמורים, ואפילו נמלים! בצורה כל כך מעוררת השתאות, שרק ילד חסר השכלה פורמלית (ג'ראלד דארל גדל בסוג של חינוך ביתי, חלק מהזמן עם מורים פרטיים, אבל כנראה עם מעט ידע תאורטי בזואולוגיה והמון תצפיות על בעלי חיים) ושבית ספר לא הרס לו את הסקרנות, ולא מילא את מוחו באמונות מקבעות, מסוגל.

הסקרנות הזו, והתעוזה הזו להאניש בעלי חיים – מדבקת. ואולי היא בעצם הגיונית. לימדו אותנו שלחיות אין ממש רגשות, לפחות לא כמו שלנו, שאין להם שכל מפותח, אלא אינסטינקטים. אולי כל זה לא נכון? אולי גמל שלמה שנראה עצוב, הוא באמת עצוב? אולי עורב שמביט לצדדיו במה שנראה כחשדנות ותחבולנות – אכן זומם מזימות? איך נדע? כמו שאומרים – אם זה הולך כמו ברווז, שוחה כמו ברווז ועף כמו ברווז – אולי זה באמת ברווז?!
בשם אילו אינטרסים לימדו אותנו להאמין שמה שאנחנו רואים אצל בעלי חיים זה לא באמת זה, שהם הרבה יותר קשוחים וחסרי רגשות ממה שנדמה לנו?! (רמז: תעשיית הבשר. והחלב. וכו').
_____________________________________________________________________________________________________________________________

מאז "חיות, ציפורים וקרובים" אני לא מסוגלת להסתכל יותר על בעל חיים, בלי לקבל כפשוטן את המחוות שלו, ואת מה שנראה כמו ביטוי של – כן, הרגשות שלו! הרצונות שלו! והמחשבות שלו! ולא רק כלבים וחתולים. גם ברווזים, תוכי דררה ודרורים. כל בעל חיים סביבנו מייצר בכל רגע נתון סרט טבע. אנחנו רק צריכים לספק את הקריינות. וגם זו דרך לגלות את השכונה לעומק.
והמתנה השנייה של דארל לאנושות – או לפחות לפיסת האנושות הקטנה שהיא אני – היא האסקייפיזים הטהור, המנחם והמדהים שהוא עוטף בו את קוראיו. אין כל יאוש בעולם. אין כל מלחמה בעולם (למרות שעלילת הספר קורית בשנות ה-30 ועל סף מלחמת העולם השניה – אך זה מוזכר אך ורק בשולי הספר – בתחילתו ובסופו). יש רק שעות תה, מנוחות צהריים, חופים יווניים שלווים. חורשות זיתים. מפרצים קסומים. ארוחות משפחתיות. שעות פנאי. תחביבים. בעלי חיים.
אח.

ויהי ספר זה וצבעו כצבע הכרכום, ויצהיב ויתפורר מזוקן, משל התגולל בעפר הארץ, ויתגלגל לידיי והוא כרוך במיני מגילות ממגילות שונות, אשר נזנחו בקרן רחוב פלוני, או –אפשר כי נתקבל מידי אי-מי.
ויהי יום אחד ויקם העולל, כי חדוות-קריעה תקפתהו, ויקרע בספר קריעה גדולה, ויתגוללו קרעיו על אדמת הארץ... ואחבר להם יחדיו העמודים בצלוטייפ.
ואקום ואשאל – מה לו, לספר? מה טיבו? ואקם ואבדוק באתר "סימניה" – וארא כי טוב, יען כי 4.568 כוכבי-שמיים הוענקו לו, יען כי מעולה שבמעולים הוא, ויהולל ויקולס בפי 22 בחורים ו-15 עלמות-חן, ומניין שנותיהם ל"ח שנים.
ויספר הספר במלחמות אבותינו גיבורינו המכבים בצוררים היוונים, יען כי – הסלאוקים, אשר באו עלינו לכלותינו.
ואסע ואחנה, ואפתח ואקרא בספר. ויהי הספר טוב בעיניי. ויהי הספר רומן היסטורי.

בנים חמישה לו למתיתיהו בן יוחנן בן שמעון החשמונאי – וייקרא שמם בישראל: יוחנן, שמעון, יהודה, אלעזר ויונתן. ויקומו החמישה, הבחורים המעולים שבמעולים, ויאמרו: הבה לנו כי נציק לצוררים למען יסורו מעלינו.
ויאספו סביבם מתיתיהו ובניו את הבחורים מכפר מודיעין ומכפר גומעד, אשר עובדי אדמה ורועי צאן הם, ולא תאחוז ידם בחרב, ולא ידעו מלחמה. ורק קשת וחץ להם נשקם למען יצודו צידם.
ויקומו מתיתיהו ובניו והבחורים עמם – ויסעו ויחנו ויהרגו ביוונים ובשכירים אשר להם. ויעזבו בתיהם וישרפו כפריהם תחתיהם ויברחו ויסתתרו בהרי שומרון. וישמע העם היושב ביהודה את שמעם.
ויתעלה ויתגדל יהודה מביניהם. ויכנו כל העם את יהודה – המכבי! יען כי גיבור חיל הוא – כי לא יירא מפני היווני וצבאו ורכב הברזל אשר לו. וייתקהלו כל העם אל דגל המכבי. ויקומו ויעזבו איש את שדהו ואת מקנהו וישרפו כפריהם תחתיהם ויבואו כי יילחמו אצל המכבי. ויהיו לעם גדול ורב. ויהיו לרבבה.
ויאמנו המכבים את הבחורים וילמדום מלחמה והיו לצבא.
ויהי המכבי גיבור ישראל, ובצע לא ירדוף ולקח לא ייקח. ויעריצו העם את המכבי ואת אחיו המכבים ויעשו להם כבוד.
ושריון לא לבשו, ורכב לא רכבו. ויסעו ברגל, ויחנו בשדה, ויילחמו בקשתות, ולא פגיון להם ולא חרב. והיו קלים כאיילות ועזים כנמרים. ויעלו בגבעה וירדו בגיא וידעו את הארץ. ויידעו לנווט בלי waze. ויתחבלו מיני תחבולות מתחבולות שונות ויכו את היוונים שוק על ירך. יען כי המציא המכבי את מלחמת הגרילה. ויילחמו היהודים מעטים מול רבים, ויהרגו ביוונים אשר הם רבים כחול אשר על שפת הים.

ותשקוט הארץ. וישלח המכבי צבאו מעליו, יען כי יאמר: לכו לבתיכם וחדשו ימיכם כקדם ועבדו את אדמתכם.
ויעלו היוונים על הארץ בשנית.
וימציא המכבי את המילואים. ויזמן את הבחורים, ויעלו ויילחמו. ויהרגו ביוונים.
ויעלו היוונים בשלישית וברביעית ובחמישית על הארץ. ויגייס המכבי מילואים. ויילחמו ביוונים ויגרשום מעל הארץ.

ואשא קולי ואשאל: הכיצד, כי בספר-דברי-הימים אשר למערכת-החינוך, לא נלמד כדבר הזה? יען כי, ספר יסופר בחנוכת בית המקדש ובנס פח השמן.
אך, הכיצד זה לא יסופר, איכה קם יהודה, והוא נער קטון ועול ימים, יען כי לגיל השתייה מעט-מעט הגיע, ויקרא אל העם קריאה גדולה, ויבנה צבאו, ויקהיל קהלו, ויכשיר לוחמיו, ויתקין נשקם, וימציא את מלחמת הגרילה ואת המילואים! ולא שרים לו ולא ממשלות, ולא תקציב, יען כי מאפס ימציא צבאו ויהי לשר-צבא גדול ורב! ויילחם בגוי עצום ולא יירא!

ואקרא קריאה גדולה אל אדוניי: יהודה המכבי, תעשה לי מרד!

יום אחד שמתי לב, לא זוכרת איך כבר, ששיקו בוארקי, אחד המוזיקאים הידועים בברזיל, כתב כמה ספרים, ואחד אפילו תורגם לעברית: בודפשט. והוא אפילו כנראה טוב, לפי הדירוג הגבוה בסימניה. טוב, בתור חובבת תרבות, שפה ומוזיקה ברזילאית, הייתי חייבת לבדוק את העניין. תוך שבועות ספורים נחת הספר בביתי והמתין בסבלנות לתורו.

כשהתחלתי לקרוא את "בודפשט", התיישב זבוב על קיר בתוך מוחי, הפעיל טייפ והקליט את המחשבות הבאות:

"(בעמוד הראשון): זה ממש מצחיק!! , וואו, כבר הרבה זמן לא קראתי ספר שצחקתי ממנו בקול רם, ועוד בעמוד הראשון! זה באמת ספר מעולה. לא סתם הוא בטח קיבל 4.67 כוכבים בסימניה.

(עמוד 10): בראזיל, לה לה לה לה לה לה לה לה....איזה כיף לו, הוא שותה קוקוס על חוף קופקבנה...איך בא לי קוקוס...

(עמוד 26): אוף, אני לא אוהבת את הגיבור הזה. יש בו רוע, וזה לא מוצא חן בעייני. הוא מתנהג לא יפה לאשתו, לבן שלו, ובאופן כללי – הוא טיפוס קצת אפל שאני לא מצליחה להתחבר למניעים שלו. וגם ההתחלה קצת קלושה. נו, באמת, להתאהב בשפה ההונגרית – סירייסלי?

(עמוד 40): איך הספר הזה קיבל 4.67 כוכבים בדיוק? היו 2 מדרגים שהם אמא שלו ואחותו? שיקו, אתה מוזיקאי לא רע בכלל (בעצם אני מכירה רק כמה שירים שלך ממש טוב – למשל – Fado tropical - שיר מצוין ורואים לפי המלים שלו שיש לך קטע עם מלים. ואתה גם כמובן הכותב של "O que sera" האלמותי - שיר שכל ישראלי מכיר כ"הו, מה יהיה, מה יהיה" של מתי כספי) – אבל אולי תחזור לעשות את מה שאתה טוב בו – או לפחות יותר טוב בו מלכתוב ספרים – מוזיקה?

(עמוד 50) אני נותנת לו 2 כוכבים. לא משהו.

(עמוד 55) אולי בעצם אחד. בזבוז של זמן. אבל מה עם התיאורים של חוף קופקבנה? והר הסוכר המואר בצבע דלעת?

(עמוד 62) בכל זאת הצלחתי להגיע לעמוד 62 תוך ימים ספורים. טוב, הרווח בין השורות פה שערורייתי והפונט ענק. אז כמה עמודים יש פה בכלל? המממ. 178. אני בערך בשליש. נו, אם הצלחתי להגיע עד פה בלי להעיף אותו לכל הרוחות, אולי בכל זאת יש פה משהו. כתיבה קולחת, אני חייבת להודות שיש. עלילה – מזכירה לי מדי את העלילות של הספרים הישראליים שלא קורה בהם כלום חוץ מזה שהגיבור שותה קפה ומתקלח. ואז אוכל ענבים. ומביט מחלון דירתו בת השלושה חדרים אל המדבר. עלילה אורבאנית מדי. לא גדולה מהחיים. אז לא מי יודע כמה, בעיניי. אבל כיוון שההשקעה היא מזערית אם בכלל, נמשיך איתו עד הסוף המר (בשביל מה יש לי רבע פולני? טוב, נו, יקי, אבל אם קצת מגרדים...), נראה אם משהו משתנה. אם לא – נסבול בשקט. התחלתי כבר יותר מדי ספרים בלי לסיים – זה לא יקרה גם הפעם!

(עמוד 73): התינוק התעורר. נו, אני אשמח לקרוא עוד כמה עמודים בזמן שאני משכיבה אותו בחזרה לישון. סה"כ זה ספר חביב. לא מזיק. 3 כוכבים כזה. הלב שלי דופק פתאום. הוא גורם יותר להרגיש מלחשוב. הוא זז הרבה ממקום למקום, הגיבור, עושה פעולות מהירות בזו אחר זו, לא ישן... אולי זה מה שקוראים רומן קצבי וסוחף. אף פעם לא הבנתי את המונח הזה. Page-turner כמו שאומרים. דווקא אני נהנית בדרך כלל לקרוא לאט – להתעכב על קטעים שאהבתי או לחזור אחורה. למה הפיכה מהירה של דפים נחשבת מחמאה לספר בימינו? האם כמות הדפים, או המהירות שבה הופכים אותם, חשובה יותר מהאיכות?

(עמוד 89): הי, אני כבר בעמוד 89. עברתי את החצי. אז באיזה שעה מפרסמים ביקורות בסימניה כדי לקבל כמה שיותר לייקים? דירוג של 4.67 כוכבים. בן אחד ושתי בנות. גיל ממוצע: 45. מתאים. בערך כמו הגיל של הדמות הראשית, אולי. פלוס-מינוס. 1387 אנשים התעניינו בספר. זה לא מעט. הכריכה ממש יפה. ויש בה קטע מתוחכם שקשור לעלילה. (צריך לראות את הספר עצמו כדי להבין).

(עמוד 98): רגע, יש כאן קטע מגניב גם עם הצבע של הכריכה... הייתי צריכה בעצם להבין את זה כבר לפני 20 עמודים... יצאתי פיתה...

(עמוד 120): אוקיי. זה מתחיל להיות מתוחכם. קצת סיפור-בתוך-סיפור. לא, זה כמו הסיפור שאינו נגמר! לולאה, נחש הנושך את זנבו... זה קצת מתחיל להזכיר את דון קיחוטה כרך ב', שבו דון קיחוטה מודע לכך שכתבו עליו ספר והוא מתהלך בין הקוראים של ספרו, בידיעה שכל מה שהוא עושה ייכתב גם-כן בספר ההמשך...המממ...

(עמוד X – הפרק האחרון בספר): לא, לא יכול להיות....רגע, מה הוא עשה כאן... זה גאוני!!!! זה גדול!!!! 5 כוכבים!!! הוא מטורף!!!! איך הוא עשה את זה? ואו!!! הוא פשוט ענק, שיקו. שקט שקט, ובסוף – ואו. איזה מהפך! רגע, ואם זה השם של הספר אז... יואו, זה מטורף. מצמרר. עכשיו זה ברור למה XXX ולמה הגיבור כל כך XXXXX (צונזר מחשש לספוילרים) לאשתו ולילד. מי כתב את התקציר הזה? הוא בטח לא קרא את הספר עד הסוף. כי זה כל כך לא מתאר את הספר הזה... הוא תיאר אותו כאיזה רומן פסיכולוגי בזמן שזה גם לא מדויק וגם כל כך שונה מזה! הספר הזה הוא כמו טבעת מביוס! מתחילים ללכת מבפנים ופתאום נמצאים בחוץ, בלי לעבור צד... ואו, כמה גאוני. הכתיבה הסוחפת היתה רק מילוי לתבנית הגאונית הזו, רק הממרח של הסנדוויץ', שגם הוא היה טעים במידה, אבל כלום לעומת הקונספט הגאוני של הסנדוויץ' הזה. שאפו, שיקו. יש לך את זה. תמשיך עם הספרים. וגם עם המוזיקה."

שיקו בוארקי - תעשה לי בגד! (בהונגרית זה נשמע יותר טוב)

קראתי את הספר לפני המון זמן, ורציתי לכתוב עליו ביקורת. בין היתר כי עוד לא היו עליו ביקורות. אבל ממש לא ידעתי איך לגשת לזה. כי לא רציתי להסתבך עם ה"רשויות", אם אתם מבינים למה אני מתכוונת. הספר סובל מבעיית אמינות קשה. ואני לא יודעת אם הבעיה במקור או בפרשנות על המקור או שבכלל אין קשר למקור.

מדובר בספר לילדים או נוער צעיר, המורכב מסיפורים שכביכול סופרו על ידי הבעל שם-טוב, תלמידיו, הסבא משפולי וכיוצא באילו חכמים. יש לי פינה חמה בלב לז'אנר, שאני אפילו לא יודעת להגדיר אותו ממש, אבל הוא מזכיר לי סיפורים שלמדנו בשעתו במסגרת שיעור שנקרא "חגים". זה היה פחות או יותר בכיתה ג', כשעוד הכנתי שיעורים (בזמן). (אחר כך הכנתי עדיין הכנתי שיעורים לפעמים, אבל רק ביום שלפני השיעור). היתה מקראה כזו, עבת כרס, שממנה היינו קוראים סיפורים בכל מיני נושאים, נראה לי שאז קראו לזה "עברית" ולא ספרות. וחלק מהסיפורים היו מעין סיפורי-חכמים כאלה. היה למשל סיפור על הרבי נחמן מברסלב, לדעתי, שדיבר על בחור שבמקום להתפלל היה מתבודד ביער על עץ ושורק. ורבי נחמן היה הראשון שהכיר בעצם בענין הזה כסוג של עבודת הבורא.

אבל היו גם סיפורים שקשורים לכל מיני חגים.

כיתה ג' היתה מבחינתי הזמן האחרון שבו עוד היה לי זמן-תגובה. כלומר, זה היה הזמן האחרון שבו עדיין לא הייתי דחיינית. אחר כך, הבנתי ששיעורים מספיק לעשות לא ביום שמקבלים אותם אלא יום לפני שבודקים אותם. מהרגע שהבנתי את זה - הפכתי לדחיינית. יש אולי יתרונות בדחיינות (אחרת למה כל כך הרבה אנשים הופכים לכאלה?), אבל עם הפיכתי לדחיינית (כרונית) איבדתי איזושהי יכולת להתכונן לדברים. למשל, אם סוכות מתקרב - צריך לפנות זמן כדי לבנות סוכה, נכון? לדחיינים אף פעם אין את הזמן "אקסטרה" הזה כי מבחינתם הדד-ליין של הסוכה הוא יום לפני סוכות. אז הם לא עושים שום דבר עד יום לפני החג ואז ביום האחרון נלחצים ובונים בלחץ, ואז לא תמיד מספיקים את הקישוטים שרוצים, ומגיעים לסוכה עם הלשון בחוץ (במקרה הטוב. ובמקרה הרע לא מספיקים לסיים).

כנ"ל לגבי נקיונות לפסח, ובעצם כל דבר אחר. והרי חלק מהחג, כך לפחות חשתי עד כיתה ג' כולל, הוא ההתכוננות אליו. וגם כיף - להגיע אל החג כשהכל מוכן ומזומן, ומדויק, כמו שבאמת רוצים, ואפשר לנשום רגע לרווחה ולהתפנן על החג, ובאמת להנות ממנו.

פעם (מתי זה פעם? לפני שהעולם הפך להיות מטורף כל כך. אולי בשנות ה-80, אולי לפני) אם לכל אדם היו נשארות ביום 2-3 שעות פנאי אמיתי, אז בתקופה שלפני החג הוא היה מקדיש אותם לחג. ובשאר הזמן הוא היה מקדיש אותן ללא לעשות כלום, או לעשות משהו מאוד רגוע וחסר תכלית מיוחדת, חוץ מהנאה.

יש לי תחושה שהיום רוב האנשים הם דחיינים, וההתארגנות הזו של לפני חג, קצת הלכה לאיבוד. וזה גם לא סתם שכולם דחיינים, זה גם שאורח החיים המקובל, המיינסטרימי שלנו, הוא עמוס לעייפה, ולא באמת משאיר את הזמן אקסטרה הזה, להתכוננות. כשעובדים משרות מלאות וחוזרים הביתה לאינסוף משימות, לא נשאר הזמן הפנוי הזה. אין גם שעת תה, ולא שנ"צ, ולפעמים גם לא ארוחת ערב משפחתית.

ולזה אני מתגעגעת. לתקופות האלה שהיה באמת זמן פנאי אמיתי. לגן העדן האבוד הזה שהיה חי כל כך בסיפורים האלה, מהמקראה. וכבר כמה זמן שאני מחפשת ספרים שיחזירו לי את הטעם הזה. כך קיוויתי, במקרה של הספר הזה.

אני לא רוצה להסתבך כאן עם אף אחד. יש לי כבוד גדול לחכמינו, זכרונם לברכה. ואני לא יודעת עד כמה הסיפורים האלה באמת נאמנים למקור, אם אכן הוא המקור. יש לי גם כבוד גדול לערכי היהדות ואני מאמינה שכל המצוות בבסיסן (ובמקורן, לא בהכרח בפרשנויות שנערמו עליהן במהלך השנים) נועדו להיטיב את חיי האנשים, את בריאותם ואת רווחתם, אבל. יש בספר בעיית אמינות קשה. רוב הסיפורים, אולי חוץ משניים, עוסקים במעשי ניסים שונים שעשו רבנים אלו ואחרים. אז חבר'ה, תהיו רציניים שנייה. באמת? האם זה הקטע? האם זה בכלל ערך יהודי, שרב אמור לעשות ניסים? אני לא יודעת. אולי אני בורה. אבל התאכזבתי קשות פה. לא רוצה להשמיץ שום דת, אבל נראה לי שאמונה בניסים וקסמים זה פחות קטע יהודי. אנחנו מתיימרים הרי לא לייחס תכונות אלוהיות לאנשים, בניגוד לדתות אחרות. אז מה נהיה?

במילה אחת, אכזבה.

ובכל זאת מילה טובה על הספר. מי שרוצה ללמוד על חיי יהודים בשטייטל, ימצא פה אינפורמציה מעניינת. ככה, על הדרך מתוארים חיי היום-יום של היהודים בעיירה, הסובלים מהצקות קטנות וגדולות, ואפילו על סף ההתעללות, מהגויים, והם לא עושים מזה עניין גדול, כי זה עניין כל כך יומיומי בחייהם, כנראה, מה שדי מזעזע. אבל מלמד.

התחלתי לקרוא את הספר לפני 5 שנים ו-6 חודשים.
כמובן שעזבתי אותו ועכשיו חזרתי אליו במסגרת מבצע סיום 300 הספרים שאני קוראת במקביל. נמאס לי לקרוא 300 ספרים במקביל. אני מנסה להשתלט על הפרעת הקשב שלי ולנסות להתרכז בדבר אחד.
אז. ציפי העצני מציבה כאן מראה לא-נעימה בעליל בפני קוראיה השמנמנים. (תסלחו לי על חוסר הנימוס. אני אקרא לכל השמנים, המלאים, הכבדים ומאותגרי המשקל - בשמם).
צריך, היא אומרת, לאכול פחות ולהתעמל.
היא כמובן לא אומרת איך לעשות את זה, בשביל זה יש טונות של ספרים אחרים, אלא מתמקדת בלמה אנחנו לא מצליחים לעשות את מה שהחלטנו שיעזור לנו לרזות, ומנסה להסביר איך אפשר כן להצליח לעשות את זה.

רגע, רגע רגע. לאכול פחות ולהתעמל??

חשבתי שזה ספר עזרה עצמית! איפה הליטוף? איפה האשליה המתוקה? איפה הסיסמאות הנפלאות שהתרגלתי אליהן בשאר ספרי העיון (הרבים) שקראתי בנושא ההשמנה?
אלה שאומרות שלא צריך לרעוב, לא צריך לסבול, לא צריך להתעמל?....
מה, כן צריך?

זה לא "אכול כפי יכולתך והתבטט ותהנה מאוד מהקריאה ותפנטז איך אתה רזה אבל לא באמת תרזה ותמשיך להיות שמן עוד 10 שנים בלי לשים לב"?...
הרי אם אנחנו אכלנים רגשיים צריך להיות רגישים איתנו, לא? שלא נתעצבן ונאכל את כל המקרר.

אסור לשים לנו מראה אכזרית כל כך מול הפנים.
שילמתי מחיר מלא על הספר! היי! ציפי!! בחייך!!

אז מסתבר שלשמנמנים יש גם בעיה של אסרטיביות (עשו על זה מחקרים) והם לא יודעים לדרוש את התמורה לכספם.

*******

זה הספר הכי מקיף שקראתי בנושא הזה (וקראתי הרבה, כאמור...) שנותן יותר הסברים לאכילה רגשית (=כל אכילה שהיא מעבר לצורכי הגוף) מאשר "אתה אוכל כי אתה כועס", או כי אתה מתוסכל, או כי אתה עצוב, או whatever. המציאות הרבה יותר מורכבת. ולא כולם שמנים בגלל שהם אוכלים כשהם כועסים, מתוסכלים או עצובים. מסתבר שלשמנמנים יש בעיה של אסרטיביות. ובעיות ביחסים בין אישיים. וכל מיני נטיות כאלה ואחרות שנמצאו במחקרים. אולי פשוט נולדנו להיות שמנים! וזו העבודה שלנו להתמודד עם זה.

לא נעים ומעליב קצת לשמוע את האמת הזו. שלהיות שמנמן זו בעיה אמיתית. לא סתם הקילוגרמים יושבים שם שנים. יש פה עבודה לעשות. ושכדאי לא לריב עם כל המשפחה בדרך לשם. כשהם מנסים להעיר לך ואתה שונא אותם בתמורה. ציפי לא עושה לנו חיים קלים כאן.

אז אתם מבינים למה לקח לי 5 שנים ו-6 חודשים לקרוא את הספר הזה? בסיבוב הראשון פשוט החלטתי שהיא ממש מגזימה, ציפי. שהיא שוב רוצה שנעשה דיאטה, וספורט. ושזה לא הולך ככה. היא לא מבינה.
היא לא מבינה כמה קשה אני עובדת בקריאת ספרי עזרה עצמית תוך כדי אכילת חטיפים. וכמה רגישה אני.

אומרים שהמורה מגיע כשהתלמיד מוכן. הספר הזה מיועד לתלמידים מוכנים. הם באמת יוכלו לקחת ברצינות את הדברים שכתובים כאן. מי ששקוע בהשמנתו ברמה שאינו מכיר בה, או אינו מוצא בו את הכוחות לעשות דבר כדי לשנותה - ואין בי טיפת שיפוטיות כלפי המצב הזה - אני מכירה אותו מצוין - לא ימצא בספר הזה עזרה. וכמעט שלא מזור או נחמה. לכך יש ספרים אחרים.
הספר הזה יתאים למי שכבר מצא את הכוחות להתמודד ולשנות. ובמידה מסוימת זה יהיה לחפש תחת הפנס.

מחיאות כפיים לציפי - א. על הכנות. ב. על ההרחבה והתיאור המקיף של מושג ה"אכילה הרגשית".
ואגב הספר השני שלה - לשקול מחדש - ריסטארט - הוא מצוין והרבה יותר מלטף. ומיועד יותר להחזרה למסלול של כאלה שנפלו ממנו. והוא באמת מוצלח בזה. אולי אנחנו השמנמנים, כשמלטפים אותנו אנחנו מסכימים לחזור יותר מהר. אותו לקח לי איזה 3 חודשים לקרוא.
תוך כדי אכילת חטיפים.
אבל בריאים.