ביקורת ספרותית על תיק רבין | איך תפח המיתוס מאת אורי מילשטיין
ספר טוב

---

ספר מטריד.
הספר מציג תזה נגדית כי הפלמח היה יותר אירגון פוליטי מאשר צבאי, חסר נהלי פיקוד ועבודה מסודרת
וקידם אנשים "משלנו".
יש ניתוח של קרבות, הסתכלות שונה על מספר מבצעים בצה"ל, כולל ששת הימים.בסוף יש ניתוח של רצח רבין שאינו תומך בתיאורית הקונספירציה אלא בתיאורית ה"ברדק".
הספר חשוב.מאידך הוא חולה במחלות שהוא טוען כנגדם.
חשיבות הספר שהוא אילץ אותי להתעמת עם דיעותי, אקסיומות שגדלתי עליהם ודרך מחשבתי.
כמה שאלות עומדות בסוף:
א. האם האי סדר במערכות החיים שלנו הוא אינהרנטי מתקופת הפלמח ו"אנו באנו"?
ב. האם יש תהליכים מתקנים.

לגבי רבין, התשובה חיובית לשאלה הראשונה ושלילית לשניה.בעיני המחברים, רבין לא השתנה כל התקופה.
הספר חוטא כאמור במה שהוא מאשים את ה"מימסד", הוא כתוב פרטצ'י, באותם עקרונות עליהם הוא מוחה.
לדוגמה התיזה המרכזית שלו כי רבין סבל התמוטטות נפשית בפלמ"ח ובמלחמת השחרור וזו ליוותה אותו כל חייו ובהחלטותיו ואי החלטותיו.
הספר חוזר על המנטרה הזו פעם אחר פעם בכתיבה בוטה, כדי שלא תשכח. היתה לי הרגשה שאין הוא סומך על התבונה שלי , אלא דוחס את המנטרה בכוח למוחי.
בכל מחקר, יש קבוצת ביקורת. היה על המחבר להראות מדינה צעירה שמתמודדת בבת אחת עם מיליון בעיות ומניפה הרבה דגלים, כמו עליה, בעיות כלכליות, הגדרת משאבים לאומיים ועוד, שעושה את הדברים טוב יותר.
שנית, בחיים יש דינמיקה ורב גווניות. אין רק חושך או אור ( זה מה שסבלנו מהסוציאליזם בתחילת הדרך). הספר מציג רק חושך.
אני מקבל את התיזה כי במלחמת ששת הימים, היה בלגן, עקיפה של שרשרת הפיקוד (כמו ההוראה של משה דיין ישירות לדדו לכבוש את הרמה) וכו.
מאידך, היו המון נקודות אור : ההצלחה של חיל האויר, נחישות הלוחמים ואפילו תיחכום של הונאת הצבא המצרי שגרמה לשחיקת השיריון שלו בריצה לרוחב מדבר סיני. ועוד ועוד.
אני מסכים איתו כי לא היתה הפקת לקחים מסודרת דבר שהוביל אותנו למלחמת יום כיפור.
אני מסכים איתו כי הערבים שינו את צורת הלחימה והיום הם משלבים גרילה,פעילות הטרדוה עם תעמולה ארסית תוך ניצול סוכני סיוע אצלינו.
אבל החברה שלנו משתנית, אני אופטימי שזה לטובה.(אל תאמינו לעיתונים ).
גם הביקורת על הצבא, מציפה בעיות וזהו השלב הראשון לפתרונן.
הביקורת שלו נתמכת גם על ידי היסטוריונים אחרים. לדוגמה: אניטה שפירא כותבת בספרה על יגאל אלון, כי הפלמח לא פעל בסוריה בצורה רצינית. והיו יותר צ'זבטים מאשר פעולות. למרות שחיים חפר כתב שיר כי "עת בסוריה פעל הפלמח".
אני ממליץ על הספר כי הוא חשוב. איך הפגם אומר: "מחמאות הן כבושם, מותר להריח אסור לבלוע", כך גם ביקורת שבספר, ידיעות בעיתון או במכשיר הטימטום.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על תיק רבין | איך תפח המיתוס