- אמא, את הולכת ואני מִישָאֵר לבד?
הקטנצ'יק שלנו נבהל כשראה את המעיל של אמא, שנוא נפשו, יורד מהמתלה.
- מה פתאום? איל בבית וגם הבנות, ותכף גם פפריקה תגיע.
אבל הילד לא נרגע:
- לא, את הולכת ואני מִישָאֵר בלי את!
מה שנכון.
אז אמא נסעה, ואנחנו בכינו לנו כחמש דקות; אחר כך הצצנו בתיק שלי, שמא יש בו משהו לעיס, ולמרבה השמחה מצאנו חבילת שוקולד במצב טוב. ואחרי שהתאוששנו, ושמנו את שתי הקוביות שנשארו בארון בשביל אבא, הגיע הזמן להכין ארוחת ערב.
- אני רוצה פיצה.
- אין לנו גבנ"צ, אני אומרת.
- גבנ"צ, גבנ"צ, גבנצנצנצ!
במשך שתי דקות תמימות הילד מתרוצץ במטבח ומתענג על המילה. אחר כך הוא נעמד לידי וסוקר בארשת רצינית את המקרר.
- נקניקיות.
- נקניקיות הן לא ארוחת ערב, אני מציינת.
- נקניקיות עם תירס וגם אורז. ותוציאי לי את התירס.
אין מה לומר: הילד יודע מה הוא רוצה.
כמובן שאני שוכחת להנמיך את הלהבה של האורז, ויש רגע מבהיל אחד כשהאש מתלקחת, אבל אנחנו שומרים על קור רוח: מנמיכים, פותחים חלון וקופאים מקור בזמן שהעשן מתנדף.
כשהריח המפתה מתחיל להתפשט דוהרת להקת סוסים במורד המדרגות, ככה לפחות זה נשמע. הבנות באות לראות מה יש.
- אוף!
זה הפתיח של כל ארוחה. יש לנו אפילו קינוח בשם "פאי אוף", על שם שלהבת.
- אני לא אוהבת תירס!
- אני לא אוהבת נקניקיות!
- אל תאכלו, אני אומרת ומספרת להן על המלחמה האיומה על החמאה. זה מצחיק נורא והן רוצות עוד אורז.
בבקשה.
- מי שסיים לאכול יכול ללבוש פיג'מה ולצחצח שיניים, אני מכריזה.
אז אמרתי.
בסלון גלגולי ראש, מלחמות שוורים והוקי קרח. שיעורי בית נשלפים ממקומות לא ידועים, מעילים, אוזניות, צעיפים, תיקים וכפפות זרוקים בכל פינה, שני הכיורים מלאים כלים, אני בדיכאון.
- אל תהיי עצובה, מעודדות אותי הבנות. אנחנו נסדר.
ואז הן זורעות בלאגן לא יאומן בכל הבית, עד שאני מתחננת שילכו לישון, אני כבר אסדר לבד.
שלהבת עולה במדרגות, מחליקה על המעיל שלה, נופלת, חוטפת "בומבה!!!" כמו שמציין הקטן בהתלהבות, צורחת עד לב שמיים, ואף על פי כן נוע תנוע.
- לא אמרו איתנו שמע ישראל!
אני אומרת איתן שמע ישראל.
- סיפור!!!
אני תוהה בקול האם בשעה הזאת, אחרי מופע האימים הזה, באמת מגיע להן סיפור.
אחותי, עורכת דין בפוטנציה, מסבירה לי שסיפור הוא זכות טבעית המוקנית בחוק לכל ילד באשר הוא.
אני נכנעת. אבל סיפור קצר. ספריית פיג'מה כזה.
- לאאאא! אמא מספרת לנו את "מחליקים של כסף"!
- לא נכון! גמרנו אותו!
בזמן שהן מתווכחות אני פוזלת בזדוניות אל "הילדון שלא רצה לישון", אבל מחליטה לרדת מזה. שולפת ספר אקראי מהמדף, "מר תפוחון ויוסיפון", שיהיה, ומתחילה לספר בשקט בשקט. תוך רגע שתיהן משתתקות.
- ... יוסיפון פרש את ידיו, משך את רגליו. המעיל התנפנף ונגע בתקרה ולנגד עיניהם המסרבות להאמין של מר תפוחון וטיטה ירד יוסיפון למטה והספל הריק בידו.
את הפרק הבא אני אספר לכן מחר. לילה טוב.
להפתעתי הן כל כך עייפות שאפילו לא מבקשות עוד פרק.
אחר כך חצי שעה של פטפוטים קדחתניים.
וסוף סוף שקט.
במטבח שני אבירים במבט עגמומי משתלטים על הכיורים ופותחים בדו קרב מילולי עתיק.
- הבשרי הכי גרוע.
- בחלבי יש יותר כלים.
- אבל הבשרי יותר מלוכלך.
- אה באמת? אז למה בחרת אותו?
- אולי אני אלטרואיסטית, שלא כמוך, עוקצת אחותי.
- די, אני אומרת.
- תגידי תודה שאת לא שוטפת, תורם אחי.
אני לא נשארת חייבת:
- תגיד תודה שאתה לא מגיע הביתה אחרי שמונה שעות בגן ילדים כדי להשכיב חמישה מהאחים שלך, לבשל, לשטוף רצפה, לנקות כיורים -
- שמענו, שמענו, אומר לי החצוף הקטן.
כשכולם ישנים אני כבר כמעט נרדמת בעצמי, אבל כל עוד הבראוניז בתנור אני חייבת להישאר ערה.
על מה אני כותבת היום?
אני מוכרחה לעשות משהו או שאני נרדמת. אני מוכרחה ל – סליחה. איפה היינו?
ביקורת. כן.
נראה לי שאני הולכת לספר לכם על ספר אחד מתוק.
הדודה שלי מרחוב הנביאים
יותר מהכל אהבה ילדים.
כשנולד לה הבן הראשון, ירמיהו,
אמרה: מה מתוק הוא וכמה נפלא הוא
תראו איך שהוא משחק לו לבד
הלוואי שהיה לי כזה עוד אחד!
ופעם הילד נשאר לבדו
אל מדף הספרים הוא הושיט את ידו
את כל הספרים הוא משך וחטף
וקרע את כולם ממש דף אחר דף.
ואחרי שגמר
הוא עלה עוד מדף.
כי הילד הזה, תתפלאו לשמוע,
חשב שלקרוא זה נקרא לקרוע.
ואמו אז אמרה לאביו: אם זה כך
הילד מוכרח שיהיה לו עוד אח
שיהיה לו עם מי לשחק כל היום
ולנו יהיו מנוחה ושלום.
(הזוי איך הקטע הזה פשוט נכתב עליי ועל אריאל.)
לדודה מרחוב הנביאים יש שבעה ילדים, בלי עין הרע:
ירמיהו, ישעיהו, שמואל, יחזקאל, אלישע, אליהו ודבורה.
כאחת מתוך שמונה ילדים, הבלאגן, המריבות והשטויות לא זרים לי. גם לא הפיתרון המקורי של הדודה.
וגם המצב הבא, ובכן, מוכר להפליא:
אז אמא אמרה: אי אפשר כך לחיות!
הבית נראה כבר כמו גן חיות!
מספיק ודי פה השתוללתם -
עכשיו - תקנו מה שקלקלתם!
קראו הילדים בשמחה: בשביל אמא
נעשה את הכל! בואו יחד קדימה!
...
את התקליטים הם כיבסו באבקה מיוחדת
ת'טלוויזיה גרדו בסכין מחודדת
את המטבח הם גיהצו
ת'מזרונים הם רחצו
את הפרות הם לחצו
את המנורות הם פוצצו
ואת כל הבגדים, לא נעים לספר -
הם בישלו והכניסו לתוך המקרר.
וכשאמא חזרה היא קראה: נהדר!
הבית נראה מצוחצח ומסודר.
עשיתם ממש עבודה נחמדה.
לכן לכולכם אחלק פה גלידה.
ואז היא פתחה ת'מקרר - אך בפנים
במקום הגלידה היא מצאה
תחתונים...
היא עמדה וחשבה אם לצחוק או לבכות
ובסוף היא החליטה
לתת
נשיקות.
היא אמרה: באמת לא חשוב מה עשיתם
העיקר, ילדיי הטובים, שניסיתם.
כי הדודה הזאת, מרחוב הנביאים,
יותר מהכל אהבה ילדים.
ואם גם אמא שלכם
מאוד כועסת עליכם
תתנו לה לקרוא את הספר הזה.
ואז היא תגיד: באמת לא נורא
כל מה שעשיתם הוא לא כל כך רע.
היא תבין שבעצם אתם נחמדים
וטובים (או רעים) כמו כל הילדים.
ואם בכל זאת היא אומרת שמאוד קשה לה כך
אז תגידו לה בשקט
שאולי
תביא עוד אח!
ספר מתוק, כבר אמרתי?
- מי זה שם במדרגות?
- אני, אומר קול קטן מאוד ואומלל מאוד.
- מה קרה, מתוק? אני אומרת בחוסר סבלנות קל.
- אני לא מצליח להירדם...
- העיקר שניסית, אני נאנחת.
*
עניין מוזר: בגילאי חמש וארבע, בהתאמה, אריאל ואני ציירנו חצאיות, כיפות וכיסויי ראש לציורים בספר. (אל תצחקו. היינו ילדים.) צבענו בטושים בריח פירות. המדהים הוא, שעדיין יש לספר את הריח הזה.
