“את ואן גוך הצייר ההולנדי המפורסם (1853 -1890) אני מעריצה (כי יילדתי בת אדמונית כמוהו..),ואת יצירותיו אני חומדת, במיוחד את אלו הסוערות שצוירו בעשר השנים שלפני התאבדותו, בתקופת מחלתו, אבל הציור "ארבע חמניות " שלו אהוב עלי במיוחד, ולא רק משום שהפרחים נראים כלשונות אש מהבהבות בהתלקחותן– בצבעים עזים של צהוב וכתום ואלו המשלימים אותם – כחול אדום וירוק אלא משום שפרח החמנית הוא גם פרח המזל שלי - מזל אריה, ומשיכות המכחול בציור הזה העדינות עדיין, ניכר עליהן שנמרחו במהירות האופיינית לנפש חסרת מנוחה. הן מבטאות לא פחות את ההקפדה שלו על כל פרט ופרט. נאמר על החמניות שהיו הסמל האישי של ווינסט. מעטים ציירו אותן לפניו ועוד פחות אחריו -נראה שנמנעו להסתכן ולעמוד להשוואה עם יצירות המופת האלו . מי לא מכיר את הסיפור על האוזן השנוי במחלוקת ומה שמאחוריו ואת "שדה חיטה עם עורבים",ו"ליל כוכבים", ואת "השביל עם הברושים", ועוד ועוד, אין ספק שהוא היה צייר מיוחד במינו, בין גדולי הציירים בכל הזמנים, אדם בודד נטול יומרה, שנע ונד בין שפיות לאי, לא אהוב בחייו ומן יחידי הסגולה שזוכים עד היום לפופולריות עצומה. ואירווינג סטון, הסופר האמריקאי כותב הביוגרפיות של מיטב האישים המפורסמים השכיל בביוגרפיה הסוחפת הזו -על וינסט- "התאווה לחיים", להנציח עבור הקוראים, עבורנו, את קורותיו, ואת יצירתו שהיוותה ראי לייסורי נפשו ולטלטלות שהוא עבר בחייו כעלילה מרתקת וסוחפת שלא ניתן להניח מהיד אף לא לרגע . אגב הספר הוסרט בשנת 1956 וקירק דאגלס שיחק את דמותו של ואן גוך . תחילתו של וינסט כמטיף בעיירת כורים קשיי יום בבלגיה וסופו כאומן דחוי ומיוסר, שייצר מתוך אי שקט הולך וגובר, נטול אגו, ושהוכרע על ידי טירופו שלו. הוא התאבד בגיל 37. כחוש ותשוש אחרי שאימץ את כוחותיו עד קצה גבול היכולת , (מכמיר לב...) ולנו נותר ליהנות מחוויית קריאה יוצאת מהכלל של אדם סוער ומוכשר ולהתנחם ב- 800 היצירות ויותר , שנותרו אחריו . "תכונתו של אמן או שהיא מפרנסת את כישרונו או שהיא אוכלת ומכלה אותו " מריה פון אבנר-אשנבך. האומנות היום היא לגמרי קריירה אבל בעבר הרחוק היא דנה את מרבית העוסקים בה לחיים של עוני דחק והתייסרות , לעיתים גם ללעג, ויותר מכך - לאי הכרה . ומי שמכיר אומנים שאינם מיוסרים – שייקום ! ספר מעולה .”

“אירווינג סטון הביא לפנינו את הביוגרפיה של וינסנט ואן גוך, לפחות את עשר שנות חייו האחרונות. ואילו חיים היו אלה. את וינסנט, כך בספר, אנו פוגשים בהיותו מוכר צעיר באחת משרשת חנויות האמנות של גופיל, בשליטת משפחת ואן גוך ההולנדית. כבר אז ידע וינסנט להבדיל בין אמנות ראויה לכזו ההמונית, כשלמגינת לבו, זו ההמונית נמכרת היטב ובעיקר לעשירים. וינסנט לא חשב להיות צייר. מחשבה כזו היתה אומרת באותם ימים של מחציתה השניה של המאה ה-19 שמי שחושב כך מכין עצמו לחיים לא יצירתיים במיוחד, במילים אחרות, לבטלנות. לסחור באמנות היה מכובד, להיות אמן, פחות. תחילת דרכו תאוות החיים של וינסנט היתה לימודים תאולוגיים לכמורה ומעבר לחיי כמורה בעיירה הקטנה בורינז' בבלגיה. שם בעיירת הכורים הזו חווה וינסנט חיים קשים של אדם הנמצא בתחתית הכי שפלה של חייו, כשהוא מגלה שעבודת האל אינה מביאה מזור לחייהם הקשים ללא נשוא של הכורים, המצויים למעלה ממחצית היום מתחת לפני האדמה בעבור פרוטות. כשראה שאין ערך לחיים אלה, כשהוא חולה ותשוש הוא עוזב את המקום כדי לחזור להולנד, לצייר שם ולחיות בקרב משפחתו. ציוריו בתחילה פשוטים, פשטניים, מכלים את כוחותיו עד שהוא נענה להזמנתו של אחיו הצעיר יותר, המתפרנס היטב ממכירת אמנות בפריז, ועובר לגור שם. שני האחים שונים באופיים, אך אוהבים בלב ונפש. בפריז נחשף וינסנט לאימפרסיוניזם ובפרק משובב נפש עולים וצפים השמות הגדולים, רובם ככולם משוגעים אחד אחד. אלה הם מונה, מאנה, דגה, פיסארו, סרה, גוגן, סזאן, טולוז-לוטרק ועוד. זה עדיין לא זמנם, אך הם מסרבים לעזוב את הזרם החדש. וינסנט נכבש. אבל פריז לא מתאימה לו והוא עובר דרומה לארל, שם הוא נחשף לצבעים בוהקים ומסנוורים, עובד שעות כל יום בשמש הלוהטת וכשהטרוף אוחז בו הוא מחליט לחתוך את אוזנו. הסוף עגום. התאווה לחיים מובאת לפנינו ע"י סטון, המקים לתחייה את חייו הסוערים לגמרי של וינסנט, בספר סוער לגמרי. מרתק. הפרק על פריז כולל קטע קטן הנוגע ליריבות בין סזאן וחברו הטוב לשעבר אמיל זולא. זולא היה אז סופר מפורסם ובספרו היצירה כתב על צייר הנאבק להגיע להכרה, בדומה ממש לסזאן. סזאן אמנם לא הוזכר בשמו בספר, אבל הביצה הפריזאית זיהתה את הדמות, העלבון היה כולו של סזאן והתדהמה של זולא. כדאי לקרוא את היצירה מאת זולא ולהוסיף לזה את חמניות של שראמי בונדריק. שלושת הספרים האלה יתנו תמונה כוללת ועונג גדול.”

“קורותיו של הגאון המופרע ואן-גוך, סיפור חייו המסעיר. מי שאומר היום שקשה לו ! מומלץ ליקרוא ולקבל קצת פספקטיבה על החיים. איזה עולם מוזר קודר וקשה נחשף בפנינו. לסיכום : ספר חזק , בכל פעם שאני מביט בכל ציור מפורסם , אני נזכר בספר.”

“ואן גוך הוא הצייר האהוב עליי ופה ושם יצא לי לקרוא על חייו אבל אין ספק - אם רוצים ללמוד על חייו, זה הספר. רואים שהסופר עשה עבודת מחקר מעמיקה והוא מביא בספר גם מציוריו של ואן גוך ואפילו תצלומים. מצד שני, קשה לצלוח אותו, אולי כי נכתב מזמן, אולי כי הוא מנסה לפרש דברים בצורה שלא תמיד נראת הגיונית. בסיכומו של דבר למי שאוהב את ואן גוך מומלץ ביותר.”

“את ואן גוך הצייר ההולנדי המפורסם (1853 -1890) אני מעריצה (כי יילדתי בת אדמונית כמוהו..),ואת יצירותיו אני חומדת, במיוחד את אלו הסוערות שצוירו בעשר השנים שלפני התאבדותו, בתקופת מחלתו, אבל הציור "ארבע חמניות " שלו אהוב עלי במיוחד, ולא רק משום שהפרחים נראים כלשונות אש מהבהבות בהתלקחותן– בצבעים עזים של צהוב וכתום ואלו המשלימים אותם – כחול אדום וירוק אלא משום שפרח החמנית הוא גם פרח המזל שלי - מזל אריה, ומשיכות המכחול בציור הזה העדינות עדיין, ניכר עליהן שנמרחו במהירות האופיינית לנפש חסרת מנוחה. הן מבטאות לא פחות את ההקפדה שלו על כל פרט ופרט. נאמר על החמניות שהיו הסמל האישי של ווינסט. מעטים ציירו אותן לפניו ועוד פחות אחריו -נראה שנמנעו להסתכן ולעמוד להשוואה עם יצירות המופת האלו . מי לא מכיר את הסיפור על האוזן השנוי במחלוקת ומה שמאחוריו ואת "שדה חיטה עם עורבים",ו"ליל כוכבים", ואת "השביל עם הברושים", ועוד ועוד, אין ספק שהוא היה צייר מיוחד במינו, בין גדולי הציירים בכל הזמנים, אדם בודד נטול יומרה, שנע ונד בין שפיות לאי, לא אהוב בחייו ומן יחידי הסגולה שזוכים עד היום לפופולריות עצומה. ואירווינג סטון, הסופר האמריקאי כותב הביוגרפיות של מיטב האישים המפורסמים השכיל בביוגרפיה הסוחפת הזו -על וינסט- "התאווה לחיים", להנציח עבור הקוראים, עבורנו, את קורותיו, ואת יצירתו שהיוותה ראי לייסורי נפשו ולטלטלות שהוא עבר בחייו כעלילה מרתקת וסוחפת שלא ניתן להניח מהיד אף לא לרגע . אגב הספר הוסרט בשנת 1956 וקירק דאגלס שיחק את דמותו של ואן גוך . תחילתו של וינסט כמטיף בעיירת כורים קשיי יום בבלגיה וסופו כאומן דחוי ומיוסר, שייצר מתוך אי שקט הולך וגובר, נטול אגו, ושהוכרע על ידי טירופו שלו. הוא התאבד בגיל 37. כחוש ותשוש אחרי שאימץ את כוחותיו עד קצה גבול היכולת , (מכמיר לב...) ולנו נותר ליהנות מחוויית קריאה יוצאת מהכלל של אדם סוער ומוכשר ולהתנחם ב- 800 היצירות ויותר , שנותרו אחריו . "תכונתו של אמן או שהיא מפרנסת את כישרונו או שהיא אוכלת ומכלה אותו " מריה פון אבנר-אשנבך. האומנות היום היא לגמרי קריירה אבל בעבר הרחוק היא דנה את מרבית העוסקים בה לחיים של עוני דחק והתייסרות , לעיתים גם ללעג, ויותר מכך - לאי הכרה . ומי שמכיר אומנים שאינם מיוסרים – שייקום ! ספר מעולה .”

“אירווינג סטון הביא לפנינו את הביוגרפיה של וינסנט ואן גוך, לפחות את עשר שנות חייו האחרונות. ואילו חיים היו אלה. את וינסנט, כך בספר, אנו פוגשים בהיותו מוכר צעיר באחת משרשת חנויות האמנות של גופיל, בשליטת משפחת ואן גוך ההולנדית. כבר אז ידע וינסנט להבדיל בין אמנות ראויה לכזו ההמונית, כשלמגינת לבו, זו ההמונית נמכרת היטב ובעיקר לעשירים. וינסנט לא חשב להיות צייר. מחשבה כזו היתה אומרת באותם ימים של מחציתה השניה של המאה ה-19 שמי שחושב כך מכין עצמו לחיים לא יצירתיים במיוחד, במילים אחרות, לבטלנות. לסחור באמנות היה מכובד, להיות אמן, פחות. תחילת דרכו תאוות החיים של וינסנט היתה לימודים תאולוגיים לכמורה ומעבר לחיי כמורה בעיירה הקטנה בורינז' בבלגיה. שם בעיירת הכורים הזו חווה וינסנט חיים קשים של אדם הנמצא בתחתית הכי שפלה של חייו, כשהוא מגלה שעבודת האל אינה מביאה מזור לחייהם הקשים ללא נשוא של הכורים, המצויים למעלה ממחצית היום מתחת לפני האדמה בעבור פרוטות. כשראה שאין ערך לחיים אלה, כשהוא חולה ותשוש הוא עוזב את המקום כדי לחזור להולנד, לצייר שם ולחיות בקרב משפחתו. ציוריו בתחילה פשוטים, פשטניים, מכלים את כוחותיו עד שהוא נענה להזמנתו של אחיו הצעיר יותר, המתפרנס היטב ממכירת אמנות בפריז, ועובר לגור שם. שני האחים שונים באופיים, אך אוהבים בלב ונפש. בפריז נחשף וינסנט לאימפרסיוניזם ובפרק משובב נפש עולים וצפים השמות הגדולים, רובם ככולם משוגעים אחד אחד. אלה הם מונה, מאנה, דגה, פיסארו, סרה, גוגן, סזאן, טולוז-לוטרק ועוד. זה עדיין לא זמנם, אך הם מסרבים לעזוב את הזרם החדש. וינסנט נכבש. אבל פריז לא מתאימה לו והוא עובר דרומה לארל, שם הוא נחשף לצבעים בוהקים ומסנוורים, עובד שעות כל יום בשמש הלוהטת וכשהטרוף אוחז בו הוא מחליט לחתוך את אוזנו. הסוף עגום. התאווה לחיים מובאת לפנינו ע"י סטון, המקים לתחייה את חייו הסוערים לגמרי של וינסנט, בספר סוער לגמרי. מרתק. הפרק על פריז כולל קטע קטן הנוגע ליריבות בין סזאן וחברו הטוב לשעבר אמיל זולא. זולא היה אז סופר מפורסם ובספרו היצירה כתב על צייר הנאבק להגיע להכרה, בדומה ממש לסזאן. סזאן אמנם לא הוזכר בשמו בספר, אבל הביצה הפריזאית זיהתה את הדמות, העלבון היה כולו של סזאן והתדהמה של זולא. כדאי לקרוא את היצירה מאת זולא ולהוסיף לזה את חמניות של שראמי בונדריק. שלושת הספרים האלה יתנו תמונה כוללת ועונג גדול.”

“קורותיו של הגאון המופרע ואן-גוך, סיפור חייו המסעיר. מי שאומר היום שקשה לו ! מומלץ ליקרוא ולקבל קצת פספקטיבה על החיים. איזה עולם מוזר קודר וקשה נחשף בפנינו. לסיכום : ספר חזק , בכל פעם שאני מביט בכל ציור מפורסם , אני נזכר בספר.”

“ואן גוך הוא הצייר האהוב עליי ופה ושם יצא לי לקרוא על חייו אבל אין ספק - אם רוצים ללמוד על חייו, זה הספר. רואים שהסופר עשה עבודת מחקר מעמיקה והוא מביא בספר גם מציוריו של ואן גוך ואפילו תצלומים. מצד שני, קשה לצלוח אותו, אולי כי נכתב מזמן, אולי כי הוא מנסה לפרש דברים בצורה שלא תמיד נראת הגיונית. בסיכומו של דבר למי שאוהב את ואן גוך מומלץ ביותר.”