על הכריכה כתוב, די בקטן, שמדובר בכותבת הספר "מניפה של פרחים". מה שלמעשה היה צריך לכתוב, וביותר גדול, זה שמדובר בספר המשך לספר "נערות שנחאי". התרגום "חלומות על אושר" מפספס למעשה את משחק המילים, שכן מדובר בחלומותיה של ג'וי. ג'וי, בת למשפחת מהגרים סינית בארה"ב, מגלה בסוף הספר "נערות שנחאי" שאביה הוא לא אביה, שאימה לא אימה. תחת ההלם של הגילויים המרעישים, וחלומות על סין המתחדשת תחת שלטונו של מאו, היא בורחת לסין, ואמה פרל באה בעקבותיה.

ואם לא קראתם את נערות שנחאי, לא נורא. אולי אפילו טוב יותר. לאורך המחצית הראשונה של הספר יש מידה גדולה של איזכורים ופלאשבקים המאפשרים להבין את העלילה, בלי שיהיה צורך לקרוא את "נערות שנחאי". למי שכן קרא ועדיין זוכר התוצאה מלאה משהו. רק במחצית השניה הספר מתחיל לקבל תנופה משלו, ולצייר תמונה של החיים בסין הכפרית תחת פרוייקט "הקפיצה קדימה" שהגה מאו המגלומן ושבעטיו מתו ברעב ובחרפה סינים רבים, במספרים שקשה לדמיין ושמתחרים יפה בקרבנותיהם של היטלר ושל סטלין.

בעלילה עצמה יש פגמי אמינות ועיצוב דמויות לא מעטים. אבל אפשר להתעלם מהם ובכל זאת להנות מהספר וללמוד הרבה על התקופה והתרבות אותה הוא משקף.

שמו של הספר - "חלומות של אושר" לא יכול היה להיות קולע יותר. ומיד אסביר.
תחילה יש לציין שזהו ספר המשך ל"נערות שנחאי", שבו מסופר על מנוסתן של שתי אחיות סיניות לארה"ב, עם כניסת היפנים לסין, וחייהן במקום עם בתן (של השתיים...). ובסופו - עם בריחתה/חזרתה של הבת לסין, כדי להתאחד עם אביה הביולוגי - מסתיים הספר הראשון, ומתחיל השני - "חלומות על אושר". השם הוא מיזוג בין שמה של הבת - Joy (אושר) שהאם מחפשת, ובין האושר שהבת קיוותה למצוא בסין "המתחדשת".
ליסה סי מטיבה לתאר את שנות "הקפיצה הגדולה קדימה" שהגה היו"ר מאו באמצע המאה הקודמת, שנים בהם נדרשו כל תושבי סין להצטמצם בדרישותיהם, ובעיקר בבסיסיות ביותר, והפוגע ביותר באדם – האוכל.
תיאוריה של הסופרת כה חיים (וכנראה שגם מדויקים) שלאורך כל העלילה חשתי שאני חלק מאותו עם מסכן שבשיא יאושו הגיע למצב שרבים היו מקרי הקניבליזם ביניהם! ובמה שנקרא: "החלף אכול" – ובו מחליפים תינוקות בין משפחות, ואוכלים את בשרם...
ומוחם – שהרעב הקהה אותו – מתקשה לקלוט את הזוועה!
זוועה שהביאה למותם של בין 20 ל- 30 מיליון סינים!!! וביניהם - רבים מאד שנקברו בעודם בחיים!
וגם כאן, באנלוגיה מצמררת לשואה היהודית, נשאלת השאלה הבלתי נמנעת: מדוע לא השיבו הסינים מלחמה, אלא הובלו כצאן לטבח? התשובה שניתנת בין השורות היא שהעם היה חלש מדי, עייף ומפוחד כדי להתקומם ולנסות לשנות את רוע הגזירה – גזירה שלוותה בהבטחה לעתיד טוב יותר לעם - בחקלאות ובתעשייה.
בסקירתה הנפלאה, מבליטה הסופרת גם את הרתיעה מהבאת בנות, שאיש לא רצה בהן, וגורלן נחרץ – אם ע"י התעלמות מה"תקלה" ועד ניסיון למכור אותן כדי להשיג אוכל. ניסיון שנדון לכישלון – שהרי זה "עוד פה שצריך להאכיל"...
כל הנושא עטוף ברומן שבו מתאהבת הבת ג'וי בכפרי מקומי, מתחתנת עימו ונולדת להם בת, למגינת לבה של אמה של ג'וי – הרוצה להוציאה מסין ולהחזירה לארה"ב – מקום שבו חיה בעבר.
ולסיום, נראה שהסופרת לקחה מקרה הזוי מעט בו הבת, ג'וי, עוזבת את חיי השפע בארה"ב ובורחת לסין. ולמרות ידיעתה את המצב הגרוע במקום ותחנוניה של אימה - פרל, היא מתעקשת להישאר במקום, וזאת למרות שתנועת הבורחים מהתופת גדולה לאין שיעור מהנכנסים אליה...
ספר שהייתי מגדירו כראוי מאוד לקריאה והנותן מושג אמיתי על זוועות שלטונו של היו"ר מאו.
נהניתי מאד, וממליץ.

השם של הספר הזה, "חלומות על אושר" נשמע כמו שם של טלנובלה או רומן רומנטי גרוע. גם פתיחת העלילה נשמעת כאילו נלקחה מתוך אותו עולם: ג'וי, סינית-אמריקאית בת 19, מגלה שאימה האמיתית היא בעצם דודתה ואביה האמיתי חי בסין הקומוניסטית ואינו מודע לקיומה. חמושה בלהט נעורים ובאידאולוגיה סוציאליסטית היא מחליטה לנסוע לסין ולהתחיל את חייה מחדש. פרל, שגידלה את ג'וי כאילו הייתה ביתה וברחה בעצמה מסין 20 שנה קודם, נוסעת בעקבותיה כדי להציל אותה ולהחזיר אותה למשפחה.
אבל לא הייתי ממהרת ללכת אחרי התדמית הזאת. ליסה סי שכתבה את הספר הזה הוכיחה כבר את כשרונה ב"סיפור כתוב במניפה" העדין והנהדר והיא יודעת לספר ולרגש גם עכשיו.

סין נמצאת בימי שלטונו של מאו, וכמו בכל דיקטטורה מראית העין של סולידריות ושפע מסתירה קטסטרופה נוראה מעבר לפינה. כשג'וי ופרל מגיעות לסין, כל אחת בנפרד, הן מגלות את שנחאי "פריז של המזרח" מוזנחת ואפרורית יותר אך עדיין נורמלית, מה שמתערער בהמשך. ג'וי פוגשת את אביה ונוסעת איתו אל אזור הכפר, שם היא נשבית בקסם העבודה המשותפת, הקדמה המובטחת וגם נער כפרי אחד. הפגישה המפתיעה עם אימה לא מצליחה לשכנע אותה והיא נשארת בכפר, שהופך לקומונה של 4000 איש בעוד אימה נאלצת לחזור לשנחאי מפחד השלטונות.
בשלב הזה מגיע תורה של הזוועה המוכרת בשם "הקפיצה הגדולה קדימה" וכאן מגיע תור הסיפור לאחוז אותך בגרון. אף צרה לא חומלת על כפר האיכרים הבורים שנתלו לרגע בהבטחה של יושב הראש מאו: אובדן הפרטיות, ביטול המסורות, עבודה מפרכת ואז בצורת ורעב. הרעב נורא בעצמתו, בתיאוריו, בעובדה שהסינים נאלצו להביא אות על עצמם בהוראת שלטון שציווה עליהם לדשן את השדות בזכוכית(!) ולזרוע פי שניים גרעינים כדי להכפיל את כמות התבואה ולנפח את חשיבותם העצמית של מנהיגיו. ג'וי, שאילו הייתה בביתה בלוס אנג'לס הייתה יכולה להיות סטודנטית נטולת דאגות, גוועת ברעב עם ילדתה הרחק מעין רואה.
הסוף טוב, כמובן, אבל מעביר כמה רגעי זעזוע שמקשים על הקורא פשוט לקום אל סעודת השבת הנוחה והחמה שלו כאילו כלום. סי יודעת לספר, לכתוב דיאלוגים שוטפים ולהכניס בקטנה אמונות סיניות מסורתיות ותיאורים צבעוניים. הספר מרתק ומהנה ולמרות שהוא לא איזה רומן דגול הוא בהחלט שווה קריאה.

(למי שלא קרא אף אחד מספרי סין עדיף להתחיל בכל זאת ממ"סיפור כתוב במניפה". הספר הזה הוא המשך לא מחייב של "נערות שנחאי", שפחות מומלץ).

בבין השנים 1958 ל 1962 נספו בסין בין 20 ל 40 מיליון בני אדם ברעב. הגורם לכך היתה מדיניות קומוניסטית מטומטמת ומרושעת ששכונתה הקפיצה הגדולה קדימה. על רקע תקופה זו נכתב הספר חלומות של אושר, שהוא בעצם ספר המשך לספר נערות שנחאי. הספר מספר על מרד נעורים של נערה, שעולמה מתהפך עליה, ומאידך על האם המסורה שרודפת ומסתכנת למען ביתה, ורואה בעיניים כלות את ביתה הולכת לחיי אבדון. אפשר ללמוד מהספר רבות על סין בשנים הללו. הספר נכתב בצורה מרתקת, קראתי אותו בנשימה עצורה. בקיצור ספר טטוב ומומלץ.

זה ספר ראשון שקראתי של הסופרת ליסה סי. בהחלט אהבתי את הספר ולמדתי דרכו על תקופת מאו צה-טונג ומה עברו הסינים בתקופתו. ממליצה.

הספר באופן כללי מעניין. כיף לקרוא אותו.
היו הרבה קטעים שהיה לי קצת קשה לעכוב, קטעים שהיה אפשר לוותר עליהם.
בכל זאת, ליסה סי הצליחה לגרום לי לחוות פחות או יותר את התחושות שהגיבורות חשות, הצלחתי להתחבר אליהן. הצלחתי להזדעזע מהתיאורים על המראות שהיו בסין.
אני ממליצה על הספר. הוא כתוב טוב ומאוד מעניין.

קראתי את הספר לפני שבוע ועדיין התמונוות צת של הרעב הגדול לי בראש. ספר חובה!

רומן על רקע סין בזמן מאו....