“כשהייתי בכיתה י' אמיר פוצץ לעצמו את הראש. הוא לקח את האקדח של אבא שלו, עלה לחדרו, קיפל את השטיח הלבן פתח את הפה וירה. מה אפשר להגיד לילדים שעוד לא בני 16 שבן כיתתם התאבד? הרבה פגישות עם פסיכולוגים, דיונים אינסופיים בשיעורי חברה, משמעת מתרופפת כדי לא ללחוץ. מורים שאומרים בדיעבד שהכתובת היתה על הקיר – הרי ציוריו היו תלויים בתערוכת בית הספר, שילוב של שחור ולבן עם אדום מצמרר. בערך ביום השנה של אמיר שוהם תלה את עצמו. הוא השאיר שלט "זהירות אני מת" ואחותו בת השש שלא ידעה לקרוא פתחה את הדלת ומצאה אותו. כבר לא נותרו לנו מילים. אני זוכרת עמימות ותחושה שזה לא יכול להיות, וגם שהם בכלל לא היו טיפוסים דכאוניים. ואז הביאו לנו את מרטין גריי. האיש שאיבד את כל משפחתו בשואה, שרד, הקים משפחה ואיבד גם אותה, ומצא את הכוח להמשיך ולהקים משפחה חדשה. רצו שיתן את טעם החיים לילדים בני 16 שאיבדו את הדרך. שמעתי את ההרצאה שלו והיא חלפה דרכי ולא השאירה חותם. אולי כי הייתי בהלם. אולי כי כוח החיים של האיש הזה היה יותר מדי בשבילי והרגשתי שאני פשוט לא יכולה להזדהות איתו. איך אפשר לחיות אחרי שאיבדת כל כך הרבה? שנים אחר כך קראתי את הספר. מרטין גריי מספר את סיפור חייו האמיתי, שמתחיל בביתו בוורשה. אחרי הכיבוש של פולין בידי הגרמנים גריי הופך להיות מבריח לגטו. הוא נתפס, נשלח לטרבלינקה, הצליח לברוח אפילו משם, והתחבר לפרטיזנים בחיפוש אחרי נקמה. המשך הספר מתאר את חייו של גריי אחרי השואה, הטרגדיה ששוב פקדה אותו, ושיקום חייו פעם נוספת. הספר כתוב היטב, מרתק, קשה, מזעזע, עוכר שלווה. ודאי שבכיתי במהלך הקריאה, אני לא חושבת שמישהו יכול להישאר אדיש אחרי קריאת זוועות שכאלה. איך יתכן שאדם אחד עבר כל כך הרבה ובכל זאת רוצה לחיות? זה נראה לי כמעט לא אנושי. אני מודה שאפילו עלו בי מחשבות שהוא אדם שלא מסוגל לאהוב באמת, כי הרי איך אפשר להמשיך כשאיבדת את היקר מכל? ולמה? למה לא למות עם אהוביך? אני לא חושבת שהספר יכול להעניק את הרצון לחיות למי שאיבד אותו, ודאי שלא לבני נוער. לי הוא גרם להתבייש בעצמי על שאני מעזה להתייאש מקשיים בחיי היום יום. הרי לעומת מה שהוא עבר הכל מתגמד. לדעתי הוא מלמד שהיכולת להיות מאושר היא תכונת אופי הרבה יותר מאשר משהו שתלוי במצבו האובייקטיבי של האדם. ספר שהוא עדות לזוועות שהיו, וגם ליכולת האינסופית של האדם להתאושש ולשרוד.”

“מומלץ לקרוא. מעורר השראה. סיפור חייו של מרטין גריי. דרך סיפורו אנו חווים איתו את תהליך הקמת גטו ורשה, תושייתו ודרך מחייתו בגטו. איך משום דבר מלבד תושייתו, אומץ ליבו והעמדת פניו אל מול הגרמנים, הוא מבריח וכך נותן לו ולמשפחתו אפשרות להתקיים בגטו. דרך המפה המצורפת בתחילת הספר ודרך תיאוריו ואיזכור הרחובות בהם הוא הולך\נוסע עם החשמלית ניתן למעשה לחוות דרכו את גטו ורשה על כל איזוריו ורחובותיו, והלך הרוח ששרר שם. מרטין גריי ניחן בכושר בלתי רגיל של יציאה ממצבים מסובכים שנראה שאין מהם דרך יציאה. תגובתו לקבוצת הגזלנים שהיתה מתקיפה אותו ושודדת אותו באופן קבוע מייד עם צאתו מחומות הגטו פשוט מעוררת השראה. חוכמת חיים שלא ניתן ללמוד באף בית ספר. לקיחת סיכונים. לא שוקע כשהמצב בקאנטים. כך גם בטרבלינקה. מגיע למקום גרוע, אוסף ומעבד את הנתונים לגבי אותו מקום ואז לפי תכנית שבונה - פועל כדי לצאת משם. אף פעם לא נכנע. מאמין בבלתי אפשרי בכל סיטואציה בעוד כולם סביבו סקפטיים (הוא גם אומר זאת בספר במן מרמור). בהמשך הספר, תיאור חייו לאחר המלחמה, מושפע ממה שעבר עליו במלחמה. נסיון השיקום שלו ומה שקרה לו לאחר המלחמה. ספר מעניין וסוחף, סיימתי תוך מספר ימים.”

“החיים!!!! הכוח לחיים!!!!!! מעלות החיים!!! עוצמת החיים!!! כמה כוח צריך להיאחז בחיים.....??? הספר מתאר הישרדות כואבת בחיים. כאב של מעמקי הנשמה. הישרדות קשה מבחינה נפשית ופיזית. כמה יכלו לשרוד, להתגבר ולהתחזק וכמה התחלשו ונפלו. האחיזה בחיים מתוארת בספר בצורה חזקה!!!! רגעי הנחמה והחסד מתוארים בצורה חמה ואוהבת. הסיפור מתאר את האהבה החזקה למשפחה לכל אורך הספר. המשפחה לא נשכחת לרגע במשפט החוזר והחזק מכל "בשם כל בני ביתי". הספר סוחף בכתיבתו. מעביר בכתיבתו את תחושתו, הרגשתו ואופיו החזק של הגיבור לכל אורך הדרך. הסיפור עצוב כואב ומשאיר הרבה לעוצמה והערכה לחיים!!! גלית תיאור”

“ספר חובה לכל אחד! אני למדתי ממנו הרבה דברים,ומרטין גריי פשוט ראוי להערצה על דרך החיים שלו, ועל ההליכה אחר העיקרון החשוב מכל-לחיות! קריאה מהנה!”

“כשהייתי בכיתה י' אמיר פוצץ לעצמו את הראש. הוא לקח את האקדח של אבא שלו, עלה לחדרו, קיפל את השטיח הלבן פתח את הפה וירה. מה אפשר להגיד לילדים שעוד לא בני 16 שבן כיתתם התאבד? הרבה פגישות עם פסיכולוגים, דיונים אינסופיים בשיעורי חברה, משמעת מתרופפת כדי לא ללחוץ. מורים שאומרים בדיעבד שהכתובת היתה על הקיר – הרי ציוריו היו תלויים בתערוכת בית הספר, שילוב של שחור ולבן עם אדום מצמרר. בערך ביום השנה של אמיר שוהם תלה את עצמו. הוא השאיר שלט "זהירות אני מת" ואחותו בת השש שלא ידעה לקרוא פתחה את הדלת ומצאה אותו. כבר לא נותרו לנו מילים. אני זוכרת עמימות ותחושה שזה לא יכול להיות, וגם שהם בכלל לא היו טיפוסים דכאוניים. ואז הביאו לנו את מרטין גריי. האיש שאיבד את כל משפחתו בשואה, שרד, הקים משפחה ואיבד גם אותה, ומצא את הכוח להמשיך ולהקים משפחה חדשה. רצו שיתן את טעם החיים לילדים בני 16 שאיבדו את הדרך. שמעתי את ההרצאה שלו והיא חלפה דרכי ולא השאירה חותם. אולי כי הייתי בהלם. אולי כי כוח החיים של האיש הזה היה יותר מדי בשבילי והרגשתי שאני פשוט לא יכולה להזדהות איתו. איך אפשר לחיות אחרי שאיבדת כל כך הרבה? שנים אחר כך קראתי את הספר. מרטין גריי מספר את סיפור חייו האמיתי, שמתחיל בביתו בוורשה. אחרי הכיבוש של פולין בידי הגרמנים גריי הופך להיות מבריח לגטו. הוא נתפס, נשלח לטרבלינקה, הצליח לברוח אפילו משם, והתחבר לפרטיזנים בחיפוש אחרי נקמה. המשך הספר מתאר את חייו של גריי אחרי השואה, הטרגדיה ששוב פקדה אותו, ושיקום חייו פעם נוספת. הספר כתוב היטב, מרתק, קשה, מזעזע, עוכר שלווה. ודאי שבכיתי במהלך הקריאה, אני לא חושבת שמישהו יכול להישאר אדיש אחרי קריאת זוועות שכאלה. איך יתכן שאדם אחד עבר כל כך הרבה ובכל זאת רוצה לחיות? זה נראה לי כמעט לא אנושי. אני מודה שאפילו עלו בי מחשבות שהוא אדם שלא מסוגל לאהוב באמת, כי הרי איך אפשר להמשיך כשאיבדת את היקר מכל? ולמה? למה לא למות עם אהוביך? אני לא חושבת שהספר יכול להעניק את הרצון לחיות למי שאיבד אותו, ודאי שלא לבני נוער. לי הוא גרם להתבייש בעצמי על שאני מעזה להתייאש מקשיים בחיי היום יום. הרי לעומת מה שהוא עבר הכל מתגמד. לדעתי הוא מלמד שהיכולת להיות מאושר היא תכונת אופי הרבה יותר מאשר משהו שתלוי במצבו האובייקטיבי של האדם. ספר שהוא עדות לזוועות שהיו, וגם ליכולת האינסופית של האדם להתאושש ולשרוד.”

“מומלץ לקרוא. מעורר השראה. סיפור חייו של מרטין גריי. דרך סיפורו אנו חווים איתו את תהליך הקמת גטו ורשה, תושייתו ודרך מחייתו בגטו. איך משום דבר מלבד תושייתו, אומץ ליבו והעמדת פניו אל מול הגרמנים, הוא מבריח וכך נותן לו ולמשפחתו אפשרות להתקיים בגטו. דרך המפה המצורפת בתחילת הספר ודרך תיאוריו ואיזכור הרחובות בהם הוא הולך\נוסע עם החשמלית ניתן למעשה לחוות דרכו את גטו ורשה על כל איזוריו ורחובותיו, והלך הרוח ששרר שם. מרטין גריי ניחן בכושר בלתי רגיל של יציאה ממצבים מסובכים שנראה שאין מהם דרך יציאה. תגובתו לקבוצת הגזלנים שהיתה מתקיפה אותו ושודדת אותו באופן קבוע מייד עם צאתו מחומות הגטו פשוט מעוררת השראה. חוכמת חיים שלא ניתן ללמוד באף בית ספר. לקיחת סיכונים. לא שוקע כשהמצב בקאנטים. כך גם בטרבלינקה. מגיע למקום גרוע, אוסף ומעבד את הנתונים לגבי אותו מקום ואז לפי תכנית שבונה - פועל כדי לצאת משם. אף פעם לא נכנע. מאמין בבלתי אפשרי בכל סיטואציה בעוד כולם סביבו סקפטיים (הוא גם אומר זאת בספר במן מרמור). בהמשך הספר, תיאור חייו לאחר המלחמה, מושפע ממה שעבר עליו במלחמה. נסיון השיקום שלו ומה שקרה לו לאחר המלחמה. ספר מעניין וסוחף, סיימתי תוך מספר ימים.”

“החיים!!!! הכוח לחיים!!!!!! מעלות החיים!!! עוצמת החיים!!! כמה כוח צריך להיאחז בחיים.....??? הספר מתאר הישרדות כואבת בחיים. כאב של מעמקי הנשמה. הישרדות קשה מבחינה נפשית ופיזית. כמה יכלו לשרוד, להתגבר ולהתחזק וכמה התחלשו ונפלו. האחיזה בחיים מתוארת בספר בצורה חזקה!!!! רגעי הנחמה והחסד מתוארים בצורה חמה ואוהבת. הסיפור מתאר את האהבה החזקה למשפחה לכל אורך הספר. המשפחה לא נשכחת לרגע במשפט החוזר והחזק מכל "בשם כל בני ביתי". הספר סוחף בכתיבתו. מעביר בכתיבתו את תחושתו, הרגשתו ואופיו החזק של הגיבור לכל אורך הדרך. הסיפור עצוב כואב ומשאיר הרבה לעוצמה והערכה לחיים!!! גלית תיאור”

“ספר חובה לכל אחד! אני למדתי ממנו הרבה דברים,ומרטין גריי פשוט ראוי להערצה על דרך החיים שלו, ועל ההליכה אחר העיקרון החשוב מכל-לחיות! קריאה מהנה!”