“כשהייתי בכיתה י' אמיר פוצץ לעצמו את הראש. הוא לקח את האקדח של אבא שלו, עלה לחדרו, קיפל את השטיח הלבן פתח את הפה וירה.
מה אפשר להגיד לילדים שעוד לא בני 16 שבן כיתתם התאבד? הרבה פגישות עם פסיכולוגים, דיונים אינסופיים בשיעורי חברה, משמעת מתרופפת כדי לא ללחוץ. מורים שאומרים בדיעבד שהכתובת היתה על הקיר – הרי ציוריו היו תלויים בתערוכת בית הספר, שילוב של שחור ולבן עם אדום מצמרר.
בערך ביום השנה של אמיר שוהם תלה את עצמו. הוא השאיר שלט "זהירות אני מת" ואחותו בת השש שלא ידעה לקרוא פתחה את הדלת ומצאה אותו.
כבר לא נותרו לנו מילים. אני זוכרת עמימות ותחושה שזה לא יכול להיות, וגם שהם בכלל לא היו טיפוסים דכאוניים.
ואז הביאו לנו את מרטין גריי. האיש שאיבד את כל משפחתו בשואה, שרד, הקים משפחה ואיבד גם אותה, ומצא את הכוח להמשיך ולהקים משפחה חדשה. רצו שיתן את טעם החיים לילדים בני 16 שאיבדו את הדרך. שמעתי את ההרצאה שלו והיא חלפה דרכי ולא השאירה חותם. אולי כי הייתי בהלם. אולי כי כוח החיים של האיש הזה היה יותר מדי בשבילי והרגשתי שאני פשוט לא יכולה להזדהות איתו. איך אפשר לחיות אחרי שאיבדת כל כך הרבה?
שנים אחר כך קראתי את הספר. מרטין גריי מספר את סיפור חייו האמיתי, שמתחיל בביתו בוורשה. אחרי הכיבוש של פולין בידי הגרמנים גריי הופך להיות מבריח לגטו. הוא נתפס, נשלח לטרבלינקה, הצליח לברוח אפילו משם, והתחבר לפרטיזנים בחיפוש אחרי נקמה. המשך הספר מתאר את חייו של גריי אחרי השואה, הטרגדיה ששוב פקדה אותו, ושיקום חייו פעם נוספת.
הספר כתוב היטב, מרתק, קשה, מזעזע, עוכר שלווה. ודאי שבכיתי במהלך הקריאה, אני לא חושבת שמישהו יכול להישאר אדיש אחרי קריאת זוועות שכאלה. איך יתכן שאדם אחד עבר כל כך הרבה ובכל זאת רוצה לחיות? זה נראה לי כמעט לא אנושי. אני מודה שאפילו עלו בי מחשבות שהוא אדם שלא מסוגל לאהוב באמת, כי הרי איך אפשר להמשיך כשאיבדת את היקר מכל? ולמה? למה לא למות עם אהוביך?
אני לא חושבת שהספר יכול להעניק את הרצון לחיות למי שאיבד אותו, ודאי שלא לבני נוער. לי הוא גרם להתבייש בעצמי על שאני מעזה להתייאש מקשיים בחיי היום יום. הרי לעומת מה שהוא עבר הכל מתגמד. לדעתי הוא מלמד שהיכולת להיות מאושר היא תכונת אופי הרבה יותר מאשר משהו שתלוי במצבו האובייקטיבי של האדם.
ספר שהוא עדות לזוועות שהיו, וגם ליכולת האינסופית של האדם להתאושש ולשרוד.”