מעטים המערבונים שמשקפים את חייו של הבוקר כמו שצריך.
לארי מקמרטרי עשה את זה בצורה כל כך טובה שהוא צריך לקבל פרס.
יש שם את הגסויות והחספוס של אנשים שנמצאים עם בעלי חיים יותר זמן מאשר עם בני אדם.
אני חושבת שאין דבר כזה ספר עבה מדי. אז הוא קצת שומר אותך בכושר, כי הוא כבד, אבל לא שמים לב לזה. ברגע שמתחילים את הדף הראשון - הדף האחרון מגיע מהר מדי.
לארי מביא בצורה הכי אמיתית שאפשר את מה שאנשי הסוסים והבקר עוברים ביום יום, ואת מה שהם עברו באמריקה מול המקסיקנים והכנופיות והפוסט-טראומה של אחרי מלחמת האזרחים.
יש שם סוסים, בקר, לאסו, אקדחים, נשים, זונות ומלא אלכוהול. ציניות וגסויות וצחוק. הרבה פעמים את מוצאת את עצמך לא יודעת אם לצחוק, לבכות או להשליך משהו על מישהו.
מה שכן, זה לא לאנשים בעלי קיבה רכה, יפי נפש שמנסים לשנות את העולם. הספר הזה הוא לאנשים שראו דברים, שלא מפחדים ללכלך את הידיים שלהם. כי רק הם יצליחו באמת לצחוק מהבדיחות של גאס, ולהבין את השתיקות של וודרו, ולהזדהות עם שאר הבוקרים כשהם עוברים עם 5000 ראש ברחבי אמריקה.
נהנתי ממנו וקראתי אותו בנשימה אחת, ואחרי שהוא נגמר בהיתי במשך שעה בקיר ולא הבנתי מה לעשות עם עצמי.

קראתי הרבה ספרי מתח, ורובם הגדול כבר מאכזבים כי הם חוזרים על עצמם. אוקיי, אז יש פיו-פיו-פיו של כמה אקדחים, הרעים נגד הטובים, בלה בלה בלה.
ואז בא גרג הורביץ ואמר "צ'לנג' אקספטד".
זהו מותחן פסיכולוגי טוב. מצוין. שנון. חד. הוא כתוב מנקודת מבט מורכבת אף עם זאת מאוד פשוטה.
גרג הורביץ הצליח לדחוף הרבה מידע לתוך משפטים קצרים, מה שגורם לספר הזה לתפוס לך את הבטן ולגרום לך להבין יותר מפעם אחת שעצרת את הנשימה.
אוון סמוק הוא יתום שנהפך למכונת מלחמה שמעטי מעטים יכולים להביס. אבל בניגוד למכונות מלחמה שאנחנו מכירים - יש לו גם צדדים אנושיים.
לא תתאכזבו מהספר הזה. וגם לו מהשניים שבאים אחרי!

דבר ראשון, ברגע שתתחילו לא תוכלו לסיים. תגידו שלום לשעות השינה, החברים, המשחקים, הסרטים, הזמן הפנוי והלא פנוי. והדבר השני, זה לא נגמר פה. יש עוד חמישה עשר ספרים אחריהם. אז אם אתם לא מנויים בספרייה, אז הגיע הזמן להתחיל.
רובין הוב היא קוסמת. מכשפה. הכתיבה שלה קולחת, סוחפת. היא צובטת את הלב. אין אדם אחד שלא יתחבר לדמויות של הספרים הנפלאים האלה. כמו ברנדון סנדרסון, היא הביאה את הפנטסיה לרמות שלא יכלתם לתאר לעצמכם שאפשר להגיע אליהן.
תתכוננו להתאהב בדמויות שילכו איתכם לכל החיים.

אז זה מאוד פשוט: בפרק הראשון של הספר מספרים את הסוף. ואז מתחילים מההתחלה.
אני לא הייתי סקפטית, ולא עיקמתי אף. איך שהוא יצא חטפתי אותו מהמדף כי זה נשמע לי מגניב לאללה. שווה כל שקל שהשקעתי בו.
הוא לא משעמם לרגע. סוחף, מדהים וצובט את הבטן בלי להרפות עד שתגיעו לעמוד האחרון, ורק כשתגיעו אליו תבינו שלא באמת נשמתם.

להיות כנה? באמת?
הקונספט של הסדרה הוא אדיר. בגלל זה התחלתי לקרוא.
המשכתי לקרוא כי רציתי להגיע לסוף. אבל אי אפשר להגיד שנהנתי ממנו מאה אחוז.
קשה לקרוא ספר עם עברית ירודה. מצד שני, קשה למצוא ספר עם עברית תקנית, גבוהה וראויה לקריאה. אז התפשרתי וסיימתי אותו בסופו של דבר.
אני ממליצה לראות את הסרטים (ואני אף פעם לא עושה את זה). אלא אם כן אתם לא יודעים עברית ואין לכם כח ללמוד אז כן, תקראו את הספר עם הקונספט המעולה והעברית הירודה.

חשבתם שאתם מכירים ספרי מתח? שכבר קראתם הכל? ששום דבר לא יכל להפתיע אתכם?
אז תחשבו שוב.
הספר מתחיל בזה שגבר מתיישב ברכבת, מוצא פלאפון ולוקח אותו. הגיוני נכון? אנחנו שומעים על זה כל יום. אבל מה הייתם עושים אם הפלאפון היה מתעורר לחיים, הודעה היתה נשלחת וכתוב בה "רוצה לשחק משחק?".
ופה נפתחת עלילה מסובכת, מורכבת, מתוחכמת, מותחת את כל העצבים עד קצה גבול היכלת ואמיתית. מציאותית.
זה מסוג הספרים שאתם מגיעים לדף האחרון, הופכים אותו ומוצאים אתכם שעה בוהים בדף ריק ולא מבינים למה הוא ריק. אבל לא בגלל שהוא ספר מתח אחד הטובים שקראתי.
בכלל הפסיכולוגיה והאנתרופולוגיה שנמצאים בו. הדרך שבה אנדרס מעביר את הסיפור, זה מה שיעשה לכם את זה. הדרך שבה דברים מתהפכים, וברגע שאתם חושבים שהכל חזר למסלול שלו, הקערה מתהפכת שוב.
אתם תקראו את הספר וכשתסיימו תגלו ששחכתם לנשום כל הדרך.

בתקציר של הספר רשום שזה ספר פנטזיה לא כמו שאנחנו מכירים. וזה נכון. מלא בהומור שחור ומציאותי להחריד.
ג'ו לא חוסך שום פרט. מניח את הכל על השולחן ובעלי לב חלש לא יהנו מהספר הזה, בדיוק מהסיבה הזאת.
שום דבר לא צפוי בספר הזה. הדמויות לא צפויות, העלילה לא צפויה. שום דבר לא צפוי. אם עד כה התרגלנו לסדר מסוים בקטגורית הפנטזיה, אז ג'ו מביא משהו אחר לגמרי. הופך את הקערה על פיה ועושה זאת בצורה הטובה ביותר שקראתי אי פעם.
הטרילוגיה מכוונת לאו דווקא למי שאוהב פנטזיה. היא מכוונת גם למי שאוהב מתח. והוא לא יתאכזב.
ג'ו גורם לך להכנס לעלילה גם בתור הדמות וגם בתור צופה מהצד. אתה מרגיש את האקלים, את הדמויות, את ההווי, את הדרך. אתה מרגיש הכל. וג'ו מעביר לך את זה בצורה הכי טובה שיש.
חגי אברבוך עשה עבודה מעבר לנהדרת. מעבר לנפלאה. מבחינתי? הוא צריך לקבל צל"ש.
תקראו, תתאהבו, תבכו, תצחקו ותעבירו הלאה. זו טרילוגיה שלא תזוז מהמדף שלכם ושתלך אתכם לכל מקום שתלכו.
תהנו.

כמו בספר הראשון, ג'ון ורדון מצליח לגרום לקורא להכנס אל תוך התעלומה, יחד עם הבלשים.
אתה מוצא את עצמך לאט לאט מנסה לפענח יחד איתם את משמעות הרמזים, התפניות ואת מוחו של הפושע.
ספר מתח שלא יעזוב אותך עד שתגיע לעמוד האחרון, ואז תגלה שאתה יכל לנשום פתאום!
כתב נהדר!!

התחלתי לקרוא אותו אתמול בשלוש לפנות בוקר.
אמרתי לעצמי "נקרא ספר, זה ירדים אותי".
פה, איזה ירדים ואיזה נעליים.
שוב ושוב קרלוס תופס את הקוראים שלו בבטן ולא נותן להם לעזוב את הספר עד שהם מגיעים לעמוד האחרון.
מלא תפניות. אתה חושב שאתה מבין לאן הכל נמשך, ואז בום יש איזה תפנית שמשנה לך הכל! לפחות ברוב הספר...
ספר טוב שלא ממולץ להתחיל לקרוא לפני השינה, בעיקר לא בשעות הקטנות :)