ביקורת ספרותית על הם יורים גם בסוסים מאת הוראס מֶקוֹי
ספר טוב

---

כשהספר הזה יצא לאור ב 1935 הוא התקבל באופן צונן ביותר. נמכרו רק 6000 עותקים ממנו ואיש לא התעניין בו במיוחד. אחרי עשור בערך גילו אותו סופרי הזרם האקזיסטנציאליסטי בצרפת שהתפעלו והשוו אותו לסופרים אמריקאים מהשורה הראשונה כמו המינגוויי ופוקנר. ואין פלא: הוא כתוב באופן ראליסטי להפליא ועוסק במה שהסופר מכיר הכי טוב: החיים המפרכים והמשפילים של האנשים המטפסים - אלה שמוכנים לעשות כל דבר כדי לטפס אפילו מדרגה קטנה מעל החיים העלובים שהיו שלהם בערים הנידחות בהן נולדו וגדלו.

בתקופת "המשבר הגדול" שהתחילה ב 1929 והסתיימה - פחות או יותר - בתחילת שנות הארבעים של המאה הקודמת, פרחו להן אופנות מטורפות שסיפקו שעשועים להמונים (כי אפשר להרעיב אותם אבל ללא שעשועים הם יתפוצצו). מרתונים של ריקודים היו מקובלים (עם מרתונים של ריצה, ישיבה בראש עמוד ודומיהם) הסיפור הוא על שניים המשתתפים במרתון כזה בהוליווד: הוא חולם להיות במאי סרטים, היא מנסה להופיע בסרטים בלא חשוב מה. היא כבר שבעת תלאות, מרירה, מיואשת, הוא אופטימי, חביב, תמים ואמפתי. מרתון הריקודים הזה - שנמשך כחודש מחייב אותם להיות על הרגלים ימים שלמים - כל שעתיים 10 דקות הפסקה לאוכל ושאר דברים הכרחיים שום שמש או אוויר צח במשך התחרות והמנצח הזוכה ב1000 דולאר(!) הוא הזוג שישאר על הרגליים בסוף. הם מקבלים מיטה ומזון ואת כל סאת ההשפלות שביכולתם לספוג כדי לבדר את הצופים.

הרומן השני בספר "הייתי צריך להישאר בבית" מצייר מציאות חלופית לא יותר טובה - לזוג מהרומן הראשון. שני הסיפורים הקצרים ועוד ארבעה - צנומים כמוהם - הם כל מה שהסופר המוכשר הזה כתב עד שנפטר בן 58 בחוסר כל.

הסיפור שובר לך ת'לב. הכתיבה מדוייקת, ללא שום תאורים כולה בנויה על דיאלוגים בין הדמויות ואתה מבין דרך השיחה את כל התמונה וגם די הרבה על החיים - אם אפשר לקרוא לזה כך - של המשתתפים. אני התרשמתי ממנו עמוקות - גם לי הוא הזכיר את המינגוויי - אותו ייאוש רק בלי החמיצות...

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על הם יורים גם בסוסים