בשבוע שעבר הצלחתי לצאת חמשו"ש אחרי הרבה זמן שלא, וכחלק מההשלמות שלי עם העולם שבחוץ, הלכתי גם לסיפור חוזר לקנות איזה ספר ספציפי. מפה לשם היה איזה מבצע של להירשם למועדון או משהו, מה שבסופו של דבר הקנה לי ספר מתנה בקניית אחד. אז נשארתי שם וחיפשתי בעמודה של עם עובד איזה ספר נוסף (תמיד אעדיף את הגודל הסטנדרטי שלהם, בלי קשר לשאר המאפיינים) ומצאתי נוכחות גדולה של בלזק. את בלזק הכרתי בשם, אבל הנוכחות שלו הייתה יותר חרוטה לי בזיכרון בגלל איזה ספר של צוויג שכתב עליו ביוגרפיה ויש תמונה די גדולה (ומוזרה?) של בלזק, שלא יצא לי לקרוא כי את בלזק עצמו לא יצא לי לקרוא. אז אמרתי לעצמי שאוקיי, הנה ההזדמנות, וכבר חיפשתי לי קצת ביקורות וחוות דעת על שלל הספרים שלו שהיו שם. במקרה על הספר הזה הייתה את הביקורות הכי מפרגנות, ולכן בחרתי אותו.

אז למה אני מספר את כל זה? כי כן במקום מסוים רציתי להיפתח לעוד סיגנון, לפחות אחד שמוכר ומלא בתארים, ולמעשה לא כלכך התחברתי.
אני אתחיל בתרגום. משיחה שלי עם כמה דוברי צרפתית על הספרות שלהם, התרשמתי ממה שהם מתארים כחינוך מגיל קטן לספרות דווקא צרפתית ומההערצה הזאת לספרות שלהם, בעיקר לשפה שלה. זה גם היה הרושם שלי, ובכלל כל הקטע של השפה הצרפתית עם הרומנטיות שבמבטא, כן תיארתי לעצמי איזשהי שפה מיוחדת שגם מצטיינת בתיאורים שלה. אז צרפתית אני לא יודע, אבל התרגום הנוכחי מאוד התאים לי למה שתיארתי. התרגום כתוב בעברית מיוחדת ולא עכשווית, והצהוב של הדפים בעיקר בא לידי ביטוי בעברית שבדפים. כל זה עם התיאורים המכוונים מראש של הסופר - הביא לתוצאה תיאורית מאוד יפה, שנהנתי ממנה לאורך כל הספר.

אבל סגנון הכתיבה קצת היה לי סתמי. העלילה נחמדה, התיאור האנושי לא משעמם והלך הדברים סה"כ מסקרן וזורם, אבל בסדר וזהו, לא הרגשתי משהו מיוחד או מושך מאוד, כמו שאני מוצא בסופרים וספרים שאני כן אוהב. אני לא יודע אם אנסה עוד ספר שלו, אולי כן ואולי לא, אבל אני לגמרי יכול להבין את התארים של בלזק, ואת הדיבור סביבו, על אף שלא קראתי איזה רצף ספרים שלו כדי לתהות על סגנונו ולהסיק מסקנה יציבה יותר, כן אני חושב שמדובר בסגנון מאוד נחמד וקלאסי, לא משהו שגרם לי למחשבות או חיבור מיוחד, בסדר גמור.

נ"ב, את הביגורפיה של צוויג עליו אני לא חושב שאקרא.

בלזק.... נו כן.

בעיני אבי הרומן המודרני, המיקרוסקופ של חיי היום יום, אדם שהבין לעומק וידע לבטא זאת במילים את מהות האדם.

הספר פשוט יפה, מעולה, עלילה מדהימה בפשטותה ועמוקה ברבדיה שמדברת על פערי דורות, אהבה שהאב לא מאשר ובתקופה ההיא היה לאב הרבה יותר תוקף. הבת המתמרדת, האם הצייתנית שגופה לא עומד לה בגלל הצייתנות העיוורת, המשרתת שאף אחד לא ראה אותה אך היא ראתה והבינה הכל. מלחמות בין משפחות, אגו, אהבות מתוך עניין חברתי או כלכלי ומה אין בספר הזה.

פשוט ספר מצויין ואני ממליץ עליו בחום כחלק מהקומדיה האנושית של בלזק.

אולי מספריו הטובים שקראתי.

ציון שלי: 8.5 מתוך 10

ספרים טובים נבנים מניגודים גדולים. ספר זה מכיל ניגודים כאלה, כתוב היטב, נטול להגת ופטפטת ולכן הוא ספר גדול בקפסולה צנומה.

במה דברים אמורים? באחד אוקטב גרנדה מסומיר, עיירה קטנה שגדולתה בכרמיה ויינותיה. גרנדה הוא כורם ואף חבתן (מקצוע בו מכינים חביות עץ גדולות), קמצן גדול ועשיר גדול אף יותר. הוא קוצב את מזונותיו, בגדי משפחתו ועצי ההסקה מדי יום ולמרות עושרו ביתו דל, אשתו ובתו חיים חיים עלובים ולהם רק סוכנת בית, שאותה אסף כשאיש אחר לא רצה בה ולכן היא מכירה לו תודה על כך כל חייה. אין הוא איש רע, אך לעולם לא יודה בכך.

יום אחד נוחת בביתו, אי שם ב-1822, שארל אחיינו, שהגיע מפריז ובאמתחתו מכתב חתום מאת אביו, גיום גרנדה. משקורא גרנדה מסומיר את מכתבו של גרנדה אחיו הפריזאי, הוא מבין שבעיה גדולה ניצבת בפניו: האח פשט רגל בפריז, הוא מאיים להתאבד ומודיע על כך במכתב. מכאן, ששארל האחיין בן העשרים ומשהו עומד להתנחל לזמן מה בסומיר והוא עדיין לא יודע על מעשה אביו.

אלא שעד מהרה מודיע שכן על הידיעה המרה שהתפרסמה בעיתון לגרנדה מסומיר והוא מודיע על כך לשארל, שנשבר ומתפרק לנוכח אהבתו הגדולה לאביו. מאמו התייתם מזמן. מפה לשם ניצתת אהבה גדולה בין אזֶ'נֶי הבת לבן דודה שארל, שהוא כבן גילה. אבל היעוד שלו הוא להשלח להודו, שם הוא אמור להתעשר ולשלם את חובות אביו, כדי שלא יוכרז כפושט רגל, עניין שיש בו כלימה רבה וחרפה שאין עוברים עליה לסדר היום בפריז. שארל יוצא לדרכו ולבה של אזֶ'נֶי נשבר.

אלא שהחיים, כמו החיים, מובילים למחוזות לא נודעו. מי שמציל את כבוד גרנדה הפריזאי אינו בהכרח הבן, הסוף אינו בהכרח טוב (אף כי גם טוב הוא עניין יחסי), קמצנות אינה בהכרח רעה (אם היא נתונה בידיים נכונות והופכת לסתם חסכנות).

התרגום הישן מאוד הוא של מנשה לוין. הספר שקראתי יצא ב-1965 ומאז יצא בעוד כמה מהדורות.

ספר קטן וחזק.

בלזק, בלזק, בלזק!
הקומדיה האנושית כולה ואז'ני גרנדה בפרט מעבירים בי צמרמורות מהמאה ה19.
כול ספר מהקומדיה האנושית זורקת אותי למסכנות הפריזאים על השמלות והגנים האצילים והזונות.
אין כבר כתיבה כזאת, תאמינו לי ולא משנה כמה טורי ספרות יכתירו סופרים בכתר הזה שום ראש לא גדול מספיק.
חייב לקרוא ולו רק כדי להכניס דברים לפרופורציות הנכונות.

ספר בן 177 שנים, לא פחות. הודפס בעברית בשנת 1965 ונמכר אז בלירה וחצי...

יצירת מופת של אונורה דה בלזאק, על רקע תקופת ה"רסטורציה" שבה ניסתה האצולה להחזיר לעצמה את ימי הזוהר שלפני המהפכה, החוקה והגיליוטינה.

אז'ני, גיבורתו הטראגית של הספר, היא בתו של בעל אחוזות קמצן יותר מהרפגון של מולייר, ובלי הצד הקומי - תיאטרלי.

עולם חברתי ושמרן, מושחת וסגור, בתוכו גדלה אז'ני התמימה, מוביל אותה לאהבת בוסר נאיבית שלא תתממש לעולם. אהבה חד-צדדית, אלטרואיסטית ונדירה במיוחד, על רקע העולם הנצלני והמכוער מסביב.

היה מעניין לקרוא את הספר ארבעים וחמש שנים לאחר קריאתו הראשונה. לראות, שוב, סגנון כתיבה מעולם אחר, בכל הבט אפשרי. ואם לשפוט לפי הסגנון הישראלי הנוכחי - לא היה מגיע כיום לרשימת רבי המכר.

אולי בגלל עובדה זו כדאי לקחת אותו שוב ליד, כמו ספרים אחרים אחרים מן התקופה. לאיזון הנשמה.

בלזק הוא אחד הסופרים הגדולים. בכל פעם שאני שוקע באחד מספריו ואין זה קל. התחושה היא של טיול עומק בצרפת במאה ה-19 . הדמויות חיות ועומדות מול עיני. אבא גוריו הוא השכן ממול, גרנדה הקמצן הוא ממש אחד מבני משפחתי שהלך לעולמו. לכן ספריו נצחיים. לכן מצליח להיות סופר גדול גם לאחר שהדור שלו ודורות לאחר מכן עזבו את העולם. גיבוריו חיים וקיימים ביננו. הראיה הפסיכולוגית שלו מדהימה. אז'ני גרנדה הוא אחד מספריו הטובים. אבל קשה לשפוט גם ביחס לאחרים. יש לזכור שהכותב נאלץ לכתוב לפרנסתו והרבה לכתוב .למרות זאת נשמרה הרמה הספרותית בכל אחד מספריו. לעניות דעתי . ספרים שהם חובה לכל אדם בר דעת.אזני'גרנדה הוא ספור המתאר את ההשפעה של צבירת ממון אצל אדם שרואה בממונו לא אמצעי להשגת מטרה אלא מטרה בפני עצמה. בלזק מצליח להחיות את הדמויות ועוסק באמיתות חיים נצחיות. ברשותו "סכין מנתחים" חד החודר לנפשם של מרבית הדמויות שבסיפור. לדעתי מכל הדמויות מצליח דווקא לחדור בספר זה לדמותו של גרנדה עצמו. התפתחות העלילה טבעית . הדמויות חיות ומתות על פי דרכן. (מניסיוני אנשים אינם משתנים במהלך חייהם, ארועי החיים הם שמכתיבים את התנהגותם . אבל הנפש פועלת מגיל צעיר מאד על ידי תכתיבים שמקורם גנטי או אחר). לכן לעיתים ניתן לזהות ברחוב ילד שלמד אתנו בבית הספר היסודי ומאז לא פגשנו בו. למרות שהמראה שלו השתנה לחלוטין במשך חייו, משהו בו מתקיים ומהווה "טביעת אצבע" ההולכת עמו במסע החיים. בלזק הבין זאת הוא משמר ביצירתו שלבי התפתחות-שינוי שחלים באדם . מפריע לי במאה ה-21 מידה לא מבוטלת שחלוקה לטוב ורע. הרעים מול הטובים. חסרים גווני ביניים.