ביקורת ספרותית על בית המחסה מאת ג'ים קריס
ספר טוב

---

ספרים רבים בודקים איך תתנהג החברה האנושית בתנאים שונים ממה שאנחנו רגילים. חלקם בודקים חברה שיש לה עוד: עוד מכשירים, עוד עולמות, עוד יצורים. חלקם, כמו בספר הזה, בודקים את החברה שיש לה פחות: החברה האנושית פחות הקידמה הטכנולוגית.

מתישהו בעבר הרחוק של הספר, נחרבה אמריקה. היא נשארה ארץ ענקית, עם רמזים לעבר מפואר ואוכלוסייה שאינה זוכרת כלל את אותו עבר. היא התפצלה לקהילות קטנות - בדרך כלל חקלאיות - המצליחות לשרוד דרך גידול או ייצור עצמי של דברים, כשאת המיותר מחליפים במה שזקוקים לו. מדרך הטבע החברה הפכה בורה - כל האנרגיה מופנית לשרידה, והשכלה היא מותרות. בחוץ שוררת אנרכיה - אין ממשל מרכזי, ובני אדם מתפצלים לקבוצות לפי נטיותיהם: קבוצות של חקלאים, קבוצות של נשים המנסות לשרוד יחד. קבוצות של בריונים, המשעבדים אנשים, אונסים ורוצחים, קבוצות דתיות - שהמציאו אמונות משונות. מחלות הן קטלניות, לכן אם מישהו חולה, צריך לשרוף את כל שערו, כי ידוע שמחלות מתמקדות בשיער, ולבודד אותו בביקתה רחוקה שהיא "בית מחסה" עד שיחלים או ימות.

הספר מרתק. חשבתי עליו גם כשלא קראתי אותו, בעיקר בגלל הכתיבה המצויינת של קרייס, שהיא מאופקת ובוטה בו זמנית. קרייס משאיר את השיפוט לקורא ואינו מנסה לקבוע מה טוב ומה רע. חיי הגיבורים מתוארים בדרך מרוחקת משהו, וגם החלטות קשות שלהם אינן גורמות לקורא לשפוט אותם לחומרה. הגיבורה היא החכמה, הגיבור בעל הכוח (כמו שהטבע התכוון...) ולמרות החיים הקשים והסכנות, רגשות וערכים אנושיים מבצבצים. קראתי וחשבתי שדבר אחד אינו משתנה: מהגרים. אנשים תמיד ישאפו לעתיד טוב יותר במקום טוב יותר. ואולי כך התחיל ההומו ספיינס את מירוצו לקידמה: בהגירה.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על בית המחסה